לאחר ההצלחה הכלכלית הכבירה של המדיניות הכלכלית מתברר שאין כסף כדי לשפר חייהם של אנשים. בשנת-1998 נחקק חוק מקיף שעסק בשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. מי שקורא את החוק חושב שבא לציון גואל, אבל כמו כל חוק צריך ליישם אותו, לתקן אותו, ולהתקין תקנות אשר יהפכו את ההצהרות למציאות. לאחרונה מנסים לקבוע את אחד הנושאים החשובים ביותר שהוא נגישות למבנה חינוך, בריאות, ובכלל למרחב הציבורי. תנסו לחשוב כיצד מישהו בכסא גלגלים יכול לחצות את הכביש, ברוב המקומות אין בכלל אפשרות כזאת.
כמו הרבה דברים יש עלות לכך, עלות שמוערכת ב-4.5 מיליארד שקל (האוצר מוכן להשקיע 700 מיליון שקל). מי קופץ בראש ומתנגד? משרד האוצר. במכתב ששלח נתניהו לוועדת העבודה והרווחה נכתב כך: "נתניהו הסביר, כי פער העלויות הגבוה נובע משורת דרישות הנכללות בנוסח החדש, ובהן: הנגשת כלל מוסדות החינוך בתוך שש שנים; הנגשת כלל מוסדות הבריאות בתוך שש שנים, הנגשת כלל הדרכים, הצמתים, והמעברים המשמשים הולכי רגל בתוך שנתיים בלבד; שלילת האפשרות של רשות ציבורית לטעון שהנטל הכרוך בהנגשה כבד מדי; והחלת החוק על מבנים שנבנו לפי היתר בנייה שניתן לפני שנת 1972". מה הדרישה המופרכת הזו לנגישות, ומה פתאום שלא תינתן האפשרות לרשויות לטעון שאין להן כסף לבצע את הטעון ביצוע. רגע, האם זה לא אותו נתניהו שמרושש את הרשויות וכעת משתמש במצבן כדי למנוע קבלת חוק אשר מבטיח את חופש התנועה של אנשים עם מוגבלויות.
צלצלו בפעמון ותגידו שצריך להשקיע בנושא חברתי וכהרף עיין יצאו הרצים דחופים ממשרד האוצר ויגידו לא, אין כסף, מעין תגובה פבלובית. תצאו מזה וחישבו עד כמה חיי כולנו ישתפרו כאשר זכויות בסיסיות של אנשים יגיעו לידי מימוש.