בראיון שקויים על ידי רונית מורגנשטרן (עסקים, מעריב 11/1/2005) עם עודד טירה נשמעו מספר דברי חוכמה שאיני יכול אלא לשתף אתכם/ן בהם. כידוע עודד טירה שימש עד לאחרונה כיו"ר התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התאום של הארגונים הכלכליים. בכלל יש בי איזו תכונה שגורמת לי לקרוא ראיונות עם אותם הקרויים בכירי הכלכלה, תמיד לאחר הקריאה אני חש כמו לאחר לעיסה ארוכה של מסטיק שטעמו פג מזמן.
כרגיל מה שמעניין אותי זה לא שאיפותיו הפוליטיות של המרואיין אלא תפיסותיו לגבי יחסי עבודה, גם אני מוגבל משהו. טירה אינו מפתיע כאשר הוא אומר: "להסתדרות יש מקום במגזר הציבורי, אבל אין לה מקום במגזר הפרטי". לעובדים יש זכויות קולקטיביות רק במגזר הציבורי לא הפרטי, קונספט משונה של זכויות. אבל בואו נלך צעד קדימה, טירה כמו חבריו שואף להקטנת המגזר הציבורי, קרי גם הקטנת ההסתדרות, ובכלל גופים שמיצגים עובדים. כך שישראל על פי חזונו של טירה תהיה חברה ללא ייצוג של עובדים, ואז היא תהיה באמת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
עוד דבר חוכמה נאמר, בשפה לא בדיוק ברורה, על שביתות: "אסור להתפשר על תוצאה של שביתה- שביתה אני לא מוכן לקבל, כי היא הרסנית למגזר אותו ייצגתי". יש או אין זכות שביתה, מה זה שביתה אני לא מוכן לקבל? על פי הדובר זכויות של עובדים במגזר העיסקי צריכות להיות נתונות בידי יודעי כל שבמקרה הם התעשיינים. נזכרתי, כך דיברו תעשיינים בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.
פעמיים במאמר מוזכרת אחת ההצלחות הגדולות של טירה בתפקידו המכובד: "בקדנציה שלי לא הצליחו להעלות את שכר המינימום". "אגב אחרי שמנעתי בפעם השנייה את העלאת שכר המינימום, אמר לי דוביק לאוטמן, אני שמח על כל שקל שאני משלם להתאחדות". חבל שלאוטמן, כמו טירה, לא שמח על כך שהוא משלם שכר גבוה לעובדיו, ונהנה ממש מכך ששכר של עובדים רבים הוא שכר המינימום הנמוך מידי. האובססיה של התעשיינים עם שכר המינימום מוכיח דבר אחד, הם עדיין תקועים בתפיסה של עלות העבודה כשכר המשולם ולא היחס בין שכר לפרודוקטיביות. שלא לדבר על שכר שאפשר לחיות בעזרתו בכבוד. אבל זו רק אחת מהבעיות שלהם.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
