לכל ילד מגיע יותר מדו"ח דברת

יוסי דהאן, יוסי יונה

גרסה מקוצרת של מאמר זה תופיע בגליון סוף השבוע של "מעריב", בקרוב נפרסם מאמר ביקורתי נרחב יותר על הדו"ח

ימים ספורים לפני קיום מסיבת העיתונאים שבה הוצג דו"ח דברת המלא ושבה הכריזו ראש הממשלה ושר האוצר על מחויבותם החד משמעית שדו"ח דברת ייושם במלואו ולא "יישאר על המדף", חתם ראש הממשלה על הסכם קואליציוני עם סיעת "יהדות התורה" שבו התחייב להעביר 290 מיליון שקלים למימון מערכת החינוך והתרבות החרדית. הסכם זה עומד בניגוד לשני עקרונות מרכזיים של הדו"ח: מדיניות הקצאת משאבים על-פי קריטריונים "שוויוניים ושקופים" ומחויבות חסרת פשרות למערכת חינוך ציבורית. באותו שבוע גם הכריז שר האוצר נתניהו שהשלב הבא במהפכה הכלכלית הניאו-ליברלית שלו היא הפרטת השירותים החברתיים.

הניתוק בין העולם הריטורי שבורא הדו"ח לבין המציאות הפוליטית, החינוכית החברתית והכלכלית הקונקרטית הוא מאפיין מרכזי של הדו"ח המורכב, השאפתני והמהפכני הזה. הדו"ח מגלם שילוב בעייתי בין מחויבות לעקרונות חברתיים וחינוכיים נעלים הזוכים לבולטות גבוהה בין דפיו וליחצ"נות ציבורית מרשימה, לבין המלצות מדיניות  מעשיות המוצנעות במעמקי הדו"ח ומפרות את אותם עקרונות.

אחת ממעלותיו המרכזיות של הדו"ח היא הצגה כנה, בהירה ועגומה של תחלואי מערכת החינוך הישראלית. על מנת להתמודד עם תחלואים אלה, הדו"ח מציע מהפיכה המבטיחה עולם חינוכי עתידי שבו "לכל ילד מגיע יותר". זוהי מהפיכה השואפת להנחיל לנו מערכת חינוכית המוצאת את שביל הזהב כביכול בין אידיאלים והגיונות סותרים. היא מבטיחה גם שוויון הזדמנויות וגם מצויינות, גם יעילות וגם צדק חברתי, גם אינדיבידואליזם וגם קהילתיות, גם בחירה וגם אינטגרציה, גם תרבות לאומית וגם רב-תרבותיות, גם אחידות וגם פלורליזם, גם שיתוף דמוקרטי וגם ניהול היררכי, גם קולקטיביזם וגם הפרטה.

האם יכולים מחבריו של הדו"ח לאחוז במקל בשני קצותיו? לדעתנו קריאה מעמיקה של הדו"ח מלמדת שהם אוחזים בקצה אחד של המקל – האצת ההפרטה של מערכת החינוך פגיעה בעקרונות צדק חברתי ושוויון הזדמנויות.  

לא ניתן להתייחס ברשימה קצרה לכול מרכבי הדו"ח ולכן בחרנו להתמקד במספר נקודות מרכזיות. כדאי להתחיל בציון העובדה שחלק גדול מהמלצותיו של דו"ח זה מצויות בתכניתו של נשיא ארצות הברית ג`ורג` בוש –  No Child Left Behind משנת 2002. אין פלא אפוא ששני הדו"חות חשופים לביקורת דומה. שתי התכניות הן מהפיכות חינוכיות שחלק ממחויבויותיהן נותרות ללא כיסוי כיוון שהן נעדרות מימון ציבורי.

הוועדה מדגישה כי יישום התכנית יצריך שמירה בלתי מתפשרת על גודלו הריאלי של תקציב החינוך בשנים הקרובות וזו בהתבסס על ההוצאה בפועל בשנת 2003, בתוספת התקציב הנדרש לטיפול בגידול הטבעי של האוכלוסייה. מן הראוי לציין כי בשנתיים האחרונות קוצץ תקציב משרד החינוך 13 פעמים, קיצוצים המגיעים לסכום של כ – 2 מיליארד שקלים, ושנת 2003, המהווה את בסיס התקציב של התכנית, היא השנה שבה ההוצאה הממשלתית לתלמיד הייתה הנמוכה ביותר מאז שנת 1996.

 

בהינתן שיישומו של הדו"ח אינו מחייב את פריצת התקציב הריאלי הקיים, מה המשמעות האופרטיבית של ההמלצה ל"היפוך הפירמידה", כלומר, להנהגת חינוך חינם לגיל הרך שעלותו כ-2 מיליארד ש"ח? מהי המשמעות האופרטיבית של ההמלצות שקוראות להנהגתו של יום לימודים ארוך, לשיפור התשתית המבנית של המערכת, להורדת מספר התלמידים ל- 35 בכיתה ולצמצום הפער בתשתיות בין יהודים לערבים? היישום של המלצות אלו שעלותם הכוללת מגיעה לכדי 10 מיליארד ₪ מהווה, על-פי מחברי הדו"ח תנאי הכרחי להצלחת הרפורמה. אולם כיוון שהם נרתעים מקביעת המלצות מחייבות המטילות על "המדינה נטל כלכלי בלתי-סביר" וחשים מחויבים ל"שמירה בלתי-מתפשרת על גודלו הריאלי של תקציב החינוך", כך בדומה לתכניתו של הנשיא האמריקאי, גם המלצות מרכזיות אלו נותרות בגדר משאלת לב ותקווה לעתיד.

סיסמת הדו"ח היא של"כל ילד מגיע יותר" אמורה להתממש באמצעות עקרון שוויון ההזדמנויות. על פי הדו"ח שוויון ההזדמנויות צריך לבוא לידי ביטוי בהמלצות הקוראות לסילוק מנגנוני מיון בקבלה לבית הספר, מניעת הנשרה ותקצוב דיפרנציאלי לטובת תלמידות ותלמידים מהעשירונים התחתונים. המלצות אלו אכן ראויות לשבח. אך הדו"ח כולל המלצות אחרות המרוקנות את עקרון שוויון הזדמנויות מתוכנו, המספקות הכשר למעשה לסגרגאציה חינוכית הן בתוך כתלי הכיתה והן בין ישובים שונים.

הוועדה ממליצה על יצירת שלשה סטנדרטים חינוכיים לתלמידים, רמת בסיס, רמת ביניים, ורמה גבוהה, "הסטנדרטים יגדירו את התפוקות המצופות בתהליך הלמידה, אבל לא ישמשו בסיס ליצירת הקבצות", חברי הוועדה מעוניינים להימנע במונח המפורש "הקבצות" אולם שטן אקרובטיקה לשונית לא תשנה את העובדה שקביעת שלשה סטנדרטים לימודיים יוצרת שלש קבוצות שונות ומובחנות של תלמידים הלומדים ברמות שונות באותה הכיתה. בנוסף למיון כיתתי זה הדו"ח מתיר מיונים נוספים רבים בין מצטיינים, מחוננים ומחונני על, ומאפשר פתיחת בתי ספר ייחודים על אזוריים וארציים ומותיר חלק מבתי הספר המקצועיים הגורמים להסללתם של תלמידים ללימודים והכשרה תת הישגיים. הדו"ח גם יוצא נגד הנשרה אולם בד בבד קובע מנגנונים המאפשרים אותה בקלות יחסית. כול ההמלצות הללו מונחות בין היתר על-ידי תשוקה עזה של מחברי הדו"ח להציע מנגנוני מדידה ובקרה של הישגי התלמידים. על-פי דברת אין תוכן חינוכי שאינו ניתן למדידה ולכימות, לא רק הישגים לימודיים אפילו מידת הפנמת הערכים על ידי התלמידים תימדד במדוייק.   

אם לא די במתן הכשר להסללות ולמיונים פנימיים, הועדה מעניקה גם הכשר גורף לסגרגאציה חינוכית בין ישובים. הכשר זה בא לביטוי בהמלצה להקמתם של מחוזות חינוך אזוריים (מח"א) שיחליפו את החלוקה הקיימת למחוזות חינוך. האם יקפיד משרד החינוך שמחוזות החינוך (שיהיו מורכבים ממספר יישובים שאוכלוסיית תלמידיהם עומדת לפחות על 15 אלף) לא ישקפו את רצונם של ישובים אמידים לנצל את יתרונם הכלכלי היחסי ולהעניק לילדיהם הזדמנויות חינוכיות עודפות? התשובה שלילית. על-פי הדו"ח, ההתקשרות בין היישובים תהיה וולונטרית. כך שניתן לצפות את יצירתו של מחוז חינוכי הכולל לדוגמא את היישובים האמידים עומר, להבים ומיתר, ומאידך, מחוז חינוכי הכולל את היישובים שדרות נתיבות ואופקים. לא ירחק היום ובית המשפט העליון יצטרך לחזור ולעיין בתקדים ההסטורי המפורסם של Brown vs. The Board of Education שבו קבע בית המשפט האמריקאי שסגרגציה חינוכית מנוגדת לעקרון שוויון – חינוך נפרד אינו חינוך שווה.

אך בעוד שהדו"ח מעודד סגרגציה מעמדית ואתנית בתוך החברה היהודית, הוא שולל את זכותם של הערבים להקמתו של מינהל חינוך עצמאי. מה שמותר לזרמים הממלכתי, הממלכתי-דתי הזוכה בדו"ח למעמד-על ריבוני ואקס טריטוריאלי, החרדי-מזרחי והחרדי-אשכנזי נשלל מהערבים.

בעוד הדו"ח של הוועדה מצהיר על מחויבות לחינוך ציבורי, רוחו וחלק מרכזי מהמלצותיו מבטאות מחד, עוינות כלפי כל מה שנושא חותם קולקטיביסטי ומצוי באחריות המדינה,  ומאידך, תמיכה מליאה בכינון מגנוני שוק, תחרות והסדרי הפרטה של מערכת החינוך. אחת ההמלצות המרכזיות בדו"ח – שמשום מה לא זכתה לתשומת לב בדיון הציבורי – היא האפשרות של יצירתם של בתי ספר המנוהלים על ידי גורמים חיצוניים שאינם ציבוריים. הוועדה קובעת שמינהל החינוך האזורי מוסמך להחליט על התקשרות בהסכם עם גורם חיצוני שיוכר כבעל רישיון לניהול בית ספר. בכך מאמצת הוועדה את המודל החינוכי האמריקאי המכונה Charter Schools, שלאחרונה נמצא שהישגי תלמידיהם נמוכים מהישגי התלמידים הלומדים בבתי הספר הציבוריים. הסדרי ההפרטה באים לידי ביטוי ביצירת תחרות בין בתי ספר באמצעות מדיניות בחירה מבוקרת וביצירת הסדרים המתירים קניית שירותים מן המגזר השלישי, ובאפשרות, שבתי ספר הממיינים ומנשירים תלמידים עדיין יהיו זכאים לקבלת מימון ציבורי בגובה של חמישים אחוזים. 

           

למרות שהריטוריקה של הדו"ח משלמת מס שפתיים לתרומתם של המורים למערכת החינוך ולחיזוק מעמדם, הועדה מסמנת את ארגוני המורים כאויב שיש להדבירו. הקריאה של הדו"ח לשיתוף פעולה מצידם באה לאחר הדרתם האנטי דמוקרטית והמשפילה מחברות בוועדה. מחברי הדו"ח מקבלים באין ברירה את העובדה שיש לחתום על הסכם קיבוצי עם המורים אולם משמעות המלצותיהם המעשיות היא ריקון המשא ומתן הקיבוצי עם נציגי המורים מכל תוכן. דו"ח הוועדה מפרט מראש ובאופן חד צדדי את תוכן ההסכם הקיבוצי. הדו"ח מפרט הסדרים ומנגנונים שתכליתם להחליש את כוחם המאורגן של המורים. ההמלצות קובעות את תנאי הקבלה לעבודה, את תנאי העבודה ואת הדרכים לפיטורי מורים. הדו"ח קובע הנהגת שכר דיפרנציאלי בבית הספר והעסקה של מורים בחוזים אישיים (בהיקף מוגבל של חמישה אחוזים) ובמתן סמכות למנהלי בתי הספר לגייס מורים ולפטרם כרצונו. הוועדה שיישום המלצותיה יגרום לפיטוריהם של אלפי מורות ומורים קוראת לארגוני המורים לפתוח בדיאלוג כן ופתוח, נראה שאת הדיאלוג הכן והפתוח ניהלו חברי הוועדה עם אנשי האוצר שאחד מבכיריהם הצהיר לאחרונה שאחד ההישגים המרשימים של מדיניות האוצר הינו "שבירת העבודה המאורגנת", נציגי המורים מוזמנים להגיע, לאשר ולחתום.

            בעוד הוועדה מעלה על הנס את חשיבות ערכי הדמוקרטיזציה, הקהילתיות והשיתופיות, את שיתופם של מורים, הורים, תלמידים וקהילה בחיים החינוכייים, המשטר החינוכי הבית ספרי שחברי הוועדה, שבין חבריה זוכה המגזר העסקי לייצוג יתר, מכוננים הוא מודל אוטוריטרי תאגידי. בית הספר על פי מהפיכת דוברת הוא ארגון היררכי נוקשה הנשלט על ידי שליט יחיד – המנהל. למנהל שליטה מליאה גם בועד המנהל של בית הספר. המנהל שולט בתקציבים, בקבלתם ופיטוריהם של העובדים, בתכנית הלימודים ובהתקשרות עם גורמים חיצוניים. לקורא הדו"ח נדמה שמדובר בהגדרת תפקידם של מנהלי חברות עסקיות לכול דבר ולא בהגדרת תפקידם של מנהלי בית הספר הנושאים באחריות להתפתחותם האינטלקטואלית, התרבותית והרגשית של תלמידי בית הספר, ובמוסד המחויב לחינוך אזרחי דמוקרטי. 

            מערכת החינוך אכן זקוקה לטלטלה. אין כול מחלוקת ציבורית אודות הצורך הדחוף לגבש תכנית שתביא למימוש עקרון שוויון ההזדמנויות, להעלאת רמת ההישגים, לחיזוק מעמד המורה, להרחבת אופקיהם ואוריינותם התרבותית של התלמידים, לפיתוח רגישותם ואחריותם החברתית הדמוקרטית. אולם לדעתנו, למרות הסכמתנו לחלק מהמלצות הדו"ח,  הפתרון הכולל שאותו מציע דו"ח דברת מחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לו. צמצום אחריותה של המדינה לחינוך ילדיה, הפרטת המערכת וחשיפתה לכוחות השוק, יצירת משטר בית ספרי אוטוריטרי וצנטרליסטי, פגיעה במעמד המורות והמורים, ויצירת מנגנוני מיון בין תלמידים אינם יוצרים את המהפיכה החינוכית שהחברה הישראלית מייחלת לה;  המלצות אלו לא יחזקו את החינוך הציבורי, הן יגרמו להאצת קריסתו.  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.