מעבודה לעבדות - האמת על "תכנית ויסקונסין"

מקורה של תוכנית ויסקונסין בשנת 1996, אז ערכה ממשלת ארה"ב רפורמה במדיניות הסעד שהייתה נהוגה וביטלה במחי יד את אחד המרכיבים המרכזיים במדיניות החברתית שנקבעה עוד בימי הניו-דיל.

הנשיא דאז, קלינטון האהוד, החליט על השינוי במדיניות בתגובה למה שנתפס כ "בעיית הסעד" הממוקמת בנקודת המפגש של העבודה, המשפחה ו- שימו לב – בעיית האפרו- אמריקאים (באזור ויסקונסין היה ריכוז גבוה של נשים חד הוריות ממוצא זה והיא יושמה באזור זה קודם כל מהסיבה הזו) .  

על פי מחקרים שנעשו במקביל ולאחר, הראו התוצאות שהתוכנית נכשלה בארה"ב לפי כמה קריטריונים ברורים: בין ינואר 1996 ליוני 2000 מס` הנתמכים אכן ירד, אך זה קרה עוד קודם ליישום התוכנית והחל כבר ב – 1994 (מדובר בירידה של מ- 5 מליון משפחות נתמכות ל -4.6 מליון נתמכות), נתמכים לשעבר אכן עבדו לאחר החלת התוכנית אך לרוב בעבודות לא סדירות ורק כ – 12% מהמתנסים עבדו במשרה מלאה כאשר בין 20%-40% מהמתנסים חזרו לקבל את הקצבה לאחר השנה הראשונה, השכר בעבודות שניתנו היה נמוך מאוד לרוב, מעט זכו לביטוח בריאות ולתנאים סוציאליים ורק כ – 29% שיפרו את הכנסתם ביותר מ – 50$ (מה שאמר בפועל המשך חוסר הוודאות לגבי הארוחה החמה הבאה).

והקריטריון הכי חשוב – התחזית הכלכלית ארוכת הטווח נכשלה. מחקר שנערך בוויסקונסין עצמה ונמשך כ – 3 שנים הראה כי אמנם 88% מהמתנסים עבדו בנקודת זמן מסוימת במהלך שלוש השנים אך מעטים מהם עבדו באופן עקבי ויותר משליש מהם נעזר בסיוע זמני למשפחות נזקקות ושני שליש קיבלו תלושי מזון. בתום שלוש השנים, הכנסתם של 59% מאלו עמדה על פחות מקו העוני.

למרות נתונים אלו, החליטה ממשלת ישראל לאמץ את הרפורמה. במרץ 2000 מינה שר העבודה והרווחה דאז אלי ישי וועדה לרפורמה במדיניות הטיפול בבלתי מועסקים המתקיימים מגמלת קיום מתמשכת. הוועדה בראשות פרופ` יוסף תמיר הגישה את המלצותיה באוגוסט 2001. המניעים להקמת הוועדה היו קשורים בשני גורמים : הגידול במס` מקבלי קצבאות קיום בשני העשורים האחרונים והמגמה לקדם את המעבר "מסעד לעבודה", מגמה אשר קיימת ברוב מדינות המערב החל משנות ה – 90 .

חשוב לציין כי העלייה במס` מקבלי הגמלאות בעשורים הללו נבעה בעיקר מהעלייה המואצת מברית המועצות ושיקפה בעיקר את הקצבאות שקיבלו עולים חדשים, מבוגרים ולא מבוגרים, ולא "פרזיטיות" מואצת של האזרחים .

עיקרי הרפורמה שגיבשה וועדת תמיר עסקו בהקמה של מרכזי תעסוקה ניסיוניים שיפעלו על פי עקרון "רצף – שירותים" לפיו בכל מרכז ניתן יהיה לקבל את כל השירותים הנדרשים למחוסר עבודה לקיומו ולהשבתו לעבודה: קביעת זכאות לגמלה, שירותי תיווך עבודה, הכשרה מקצועית, השלמת השכלה ושירותים משלימים , אשר כיום מפוצלים בין משרדי ממשלה שונים ללא אפשרות תיאום ביניהם. אוכלוסיית היעד שהוגדרה בוועדה הייתה : מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, נכות כללית ומקבלי דמי אבטלה החוזרים למערכת בכל כמה חודשים.

ההמלצות כללו מגוון מכשירי מדיניות שמטרתם להניע מקבלי גמלאות להשתלב בעבודה : התניית קבלת גמלה בהשתתפות פעילה במרכזי תעסוקה , סיוע בחיפוש עבודה וליווי ההיקלטות במקום העבודה החדש, קורסים להשלמת הכנסה והכשרה מקצועית ונטרול חסמים המעכבים השתלבות בעבודה כגון סבסוד שירותי תחבורה ושירותי השגחה על ילדים.

לפני שאפרט מה עשתה הממשלה עם המלצות תמיר שהובאו תחת חוק ההסדרים 2004,  אדגיש כי מבחינתנו אין לקבל  את שיטת "מרווחה לעבודה" ברמה האידיאולוגית. שכן, ברפורמה מסוג זה אין דבר מלבד רצונן של ממשלות להתנער מחובותיהן הסוציאליות לאזרחים.

על מנת למצוא פתרון לבעיית האבטלה יש פשוט לייצר מקומות תעסוקה: מקומות תעסוקה שיאפשרו קיום בכבוד עם כל התנאים הסוציאליים וזה חד וחלק  תפקיד המדינה. שהרי – בטח אין הכוונה בשילוב תעסוקתי למצב שבו על ראשם של מקבלי קצבאות  מונחת החרב של שלילת הגמלה באם יסרבו לשתף פעולה הם ירעבו ללחם.

על אף התנגדותנו למהלך מסוג זה, בהמלצות וועדת תמיר ניתן עדיין להבחין בשיקול דעת סביר כלפי צרכי מקבלי הגמלאות, שיקול דעת שממשלת ישראל בחרה להתעלם ממנו בחוק ההסדרים :

כך למשל המליצה וועדת תמיר כי מבנה הניהול של כל מרכז יהיה בעל אופי ניהולי שונה :עסקי, מלכ"ר וממשלתי – דהיינו דרך לשכות התעסוקה,  על מנת שיהיה אפשר להשוות בין איכות המבנים באמצעות ניסוי ומחקר. כמו כן התאגידים עליהם מדובר בוועדת תמיר הינם ישראלים. בחוק ההסדרים 2004 נקבע כי המרכזים יימסרו לתאגידים חוץ ממשלתיים בלבד ז"א – לגופים פרטיים, הם לא ילוו בניסוי ומחקר ואין הגבלה לתאגידים ישראליים. משמעות החלטה זו היא כי במקום 4 שיטות ניהול שונות שניתן יהיה להשוות ביניהן, תישאר רק שיטה אחת שלא ניתן יהיה להעמידה ולבוחנה מול שיטות ניהול אחרות.

בנוסף, המליצה וועדת תמיר כי קביעת הזכאות לגמלה תינתן על פי המלצה של פקידי שירות התעסוקה שהם בעלי ניסיון והכשרה לכך. חוק ההסדרים מציע כי מנהלי היעדים, שהם מנהלי המרכזים אשר יתפקדו כקלגסים מטעם התאגיד ואשר אינם בעלי הכשרה , יוכלו לקבוע זאת. משמעות הדבר היא כי גמלה עלולה להישלל בשל חוסר ידע וניסיון של אותו מנהל היעד, אשר ישאף לבטלה על מנת להגדיל את תקבולתו.   

שיטת המימון של המרכזים שעליה המליצה וועדת תמיר שתהיה COST  + : שיטה על פיה התגמול לא יהיה קשור בחיסכון שיוצר בכספים שיועדו לגמלאות אלא החזר הוצאות בתוספת אחוז מסוים קבוע ולא פרוץ. בחוק ההסדרים אין התייחסות לסעיף זה, אך הנטייה כיום היא לתגמל את הזכיין על פי הישגיו ז"א – על פי אחוזי ההפחתה של הקצבאות. משמעות הדבר היא שהזכיין ישאף להגיע לאחוזי שלילת גמלה גבוהים (הוא יתחיל להרוויח רק מ 35% שלילה ומעלה ולא פחות מכך) במחיר של כל השמה, גם אם במחיר של מקום עבודה רחוק ממקום המגורים, בשעות לא סבירות לאמהות חד הוריות או ללא שום התאמה מינימאלית לכישורים.

בנוסף לכל זה, אין התייחסות בחוק ההסדרים לפתרון חסמים כגון מעונות לילדים ותחבורה או לכל נושא השלמת השכלה והכשרה מקצועית.

אלו הן רק חלק מהשלכותיה השליליות של תוכנית זו, שמפרה זכויות פרט נוספות (כגון הכוונה לחשוף תיקים רפואיים בפני אותו מנהל יעדים). מעל לכל, במרכז הרפורמה עומדת סגידתה המתמשכת של ממשלת ישראל לאלת ההפרטה, שכן הכוונה הסופית היא להפריט לגמרי את שירותי התעסוקה כחלק מתוכנית העל של חיסול מדינת הרווחה, חלומן וחזונן של ממשלות ישראל האחרונות.