ילדים בישראל ובעולם

היום ומחר יערך באוניברסיטת בן גוריון "כנס באר שבע לשלום הילד", זהו כנס שנתי שבו נידון מצבם של ילדים בישראל. לקראת המושב בו אני משתתף החלטתי לבדוק מהו מצבם של ילדים במדינות שאליהן ישראל רוצה להשתייך. שלא להפתעתי מצאתי שמצבם של ילדים בישראל גרוע לעין שיעור ממצבם של ילדים במדינות אחרות. כידוע בישראל כ-30% מן הילדים מצויים מתחת לקו העוני, תחולת העוני ללא תשלומי העברה ומיסים היא כ-40%, בשנת 1979 23.1% מן הילדים היו מתחת לקו העוני. צמיחה מרשימה של 70% באחוז הילדים העניים.

כ-46% מן הילדים העניים נמצאים במשפחות עובדות. 43% מהם נמצאים במשפחות בהן עד שלושה ילדים. מספרים אלו עומדים כנגד הרטוריקה המקודמת על ידי מומחי האוצר, ועושה דברם בתקשורת, הגורסת שהבעיה היחידה היא בקרב אלו שאינם עובדים. אילו מדינת ישראל הייתה רצינית בהתייחסותה לנושא היא הייתה פועלת כך שמשפחות עובדות אכן תהינה מחוץ למדדים הרשמיים של עוני.

כמו כן מוצג לנו מצג שווא מתמיד שעל פיו הוצאה ציבורית היא לרעת העניים. משום מה מתברר שישנו קשר בין ההוצאה לנושאים חברתיים ביחס לתוצר ושיעור העוני של ילדים. ישנה מדינה אחת מכורתינו האבודה, ארה"ב, אשר משקיעה הכי פחות מכולן ובה אחוז הילדים העניים הוא פי 5 מאשר במדינות הנורדיות שבהן נע אחוז הילדים העניים בין 2.8% ל-4.2% (מדד העוי המשווה הינו המדד היחסי הנהוג בישראל 50% מן השכר החציוני). כמו כן מעניין לבחון את תחולת העוני של ילדים לעומת העוני לאחר התערבות של מדיניות חברתית. בנורווגיה תחולת העוני היא 15% ולאחר התערבות המדינה היא יורדת ל- 3%, בשוודיה השיפור אף גדול יותר מ-23.4% ל-2.6%, בארה"ב לעומת זאת השיפור הוא מינימלי מ- 26.7% ל-22.4%.  השאלה היא למי אנו רוצים לדמות?

עד אשר לא נשתחרר מהתפיסה שעל פיה השוק יפתור את כל הבעיות ימשיך מצבם של ילדים בישראל להתדרדר, יחד עם אחרים ואחרות.