למי ממש דואגים?

מחר אנו מפגינים כהזדהות עם נהגי "מטרודן" כפי שכתוב בידיעה הקודמת. היינו מצפים שנושא זה לא ירד מסדר היום, כמובן שזו טעות כי במדינתנו יש מי שאנו דואגים לגורלם ואחרים שרק מפריעים לנו במימוש חזון השוק החופשי.

שירות התעסוקה שלא יכול לעזור למובטלים הרבים הבאים בשעריו מתברר כגוף שיש ביכולתו לעזור אבל לא לכולם. השירות הזה גיבש תוכנית לטיפול בתושבי גוש קטיף וצפון השומרון שיאבדו את מקומות עבודתם עקב הפינוי. מה יכול להיות יותר יפה מזה? שרות התעסוקה יקצה ליווי צמוד למובטלים החדשים ויעזור להם למצוא עבודה. רגע, למה עד עכשיו לא שמענו ששרות התעסוקה עושה את אותו מאמץ לגבי סתם מובטלים (כזכור כ-270000 אישה ואיש)? לא מאמין שזה בגלל שאלו מובטלים מסוג שונה, איזה סוג של בטלנים שנהנים מקצבאות ואשר מגיע להם טיפול שונה, כמו תוכנית "וויסקונסין".

דאגה כנה לגורלם של עובדים אפשר גם למצוא במאמרו של שטרסלר. אתם אולי מתפלאים, אבל גם לו יש לב חם שמתעורר מפעם לפעם. תחשבו על עובדים שנדרשים לתקופת צינון ובמהלכה נאלצים "לחיות בדוחק מכספי חסכונותיהם". מה רע ומר גורלם של אותם עובדים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, אשר שכרם יעמוד מעתה על 28000 שקל בחודש, בלי פנסיה מגיל 40, בלי 7% פנסיה לשנה (דברים שהיו נהוגים בעבר). אכן מצבם נואש ואנו צריכים לארגן הפגנה מול הכנסת הפוגעת קשות במנכ"ליה. המאמר ממש מגוחך. מהדו"ח השנתי של מינהל הכנסות המדינה מתברר ש-1.3% מן האוכלוסיה משתכרת בין 28000 שקל ל-35000 שקל, ורק 1.9% משתכרים מעל ל-35000 שקל לחודש, כך שהמנכ"לים מזי הרעב הם בעצם מעשירי הארץ מבחינת הכנסה, כמעט מעל ל-97% מן האזרחים במדינה, אכן מצב קשה שצריך לטפל בו.