כיפות אדומות

במאמר שפורסם לאחרונה, יוצא אהוד אשרי נגד התגובות הנזעמות לפסק ההלכה שהוציא אב בית-הדין הרבני בבאר שבע, הרב אליהו אברג’יל, בו הוא טוען שאסור לנשים יהודיות ללבוש אדום – משום שזהו צבע שמושך תשומת לב ויש לו השפעה רעה על האישה. דבריו של מר אשרי, המוצא שחילונים המתקוממים על פסיקות הלכתיות שנשמעות להם "ריאקציונריות" הופכים את אברג`יל למעצב אופנה חילונית ו"שוכחים שהדברים לא נועדו להם, אלא לקהל היעד של הפוסקים," מחזקת את תחושת האחווה הבין-גברית בכל הקשור בנשים. שכן, מפליא הדבר, שדווקא מי שרגיש בספריו לכוונה המסתתרת מאחורי הדברים, מתעלם מהכוח שיש לסמכות הפסיקה ההלכתית גם על אלו שאינם כפופים למרותה. גם אם הוציא הרב הלכות פרוגרסיביות יחסית בעברו, פסק ההלכה בדבר סילוקו של הצבע האדום מהמלתחה הנשית, הנו פולשני ומסוכן. ההתנגדות לדיכוי הנשי העולה מדברי הרב אינה קשורה בצווי אופנה, אלא באה להצביע על ההשלכות החמורות של צורת חשיבה המצמצמת את אפשרויות הבחירה העומדות בפני נשים, ומאשימה את האישה במיניותה.

השפעתה של פסיקה נגד נשים, שאיננה נאמנה למטרה הכוללת של עולם הערכים אותו היא באה לייצג וחותרת תחת אלו שמאמצים אותה, נוגעת לעיתים גם באלו שאינם כפופים לה. כך למשל, פירוש סיפור גן העדן, הרואה במעשה אכילת פרי עץ הדעת את "החטא הקדום," ומתייחס מכאן לחווה, ולנשים בכלל, כאל יצור שהחטא והאשמה מצויים במיניותו, לא נשאר תקף לזמן ולמקום בו הוא נוצר; הוא דחף להפצת שנאת הנשים ברחבי העולם, עד כי גם אלו שלא חונכו על ברכי הנצרות, גברים ונשים כאחד, למדו והפנימו, בעזרת רמזים תרבותיים, לשוניים, וחברתיים, את האשמת ודיכוי הנשיות. הביטוי "חפש את האישה," הנאמר במקרים בהם משהו משתבש, מיטיב להמחיש את היחס המאשים כלפי הנשיות הנובע מאותה תפיסה קדומה.

פסיקתו של הרב אברג`יל, המתיר לעצמו להיכנס מתחת לשמלתה של האישה הדתית: "על אישה יהודיה להתרחק מהצבע האדום, ולא ללבוש בגדים אדומים אפילו בבית, או מתחת לחצאית או לשמלה, משום שיש בצבע הזה השפעה שלילית על האישה," אינה תקפה רק לציבור מסוים, ומשמעותה אינה נותרת במסגרת ארון הבגדים עליו היא משפיעה. מה שמשתמע ממנה הוא, שהאישה אינה יכולה להפעיל שיקול דעת ולשלוט ביצריה; היא יצור מפתה ומדיח ונדרשת התערבות של גבר שירסן את יצריה הגואים ויכתיב לה את לבושה. המיניות הנשית, לפי אברג`יל היא משהו שיש לדכא ולעטוף בצבע שחור המעיד, לדבריו, על "צניעות וכניעה." גישה זאת אינה רק מחפצנת את האישה, בהופכה אותה לאובייקט בשליטתו של הגבר, אלא, עלולה להוביל לאלימות; דבר המתגלה כבר בדבריו של הרב, הקובע שעל "הבעל לקרוע את הבגדים האדומים של אשתו".

אומנם, לכל אחד מהצבעים משמעות וכוח השפעה. אך האם משמעותו של הצבע האדום היא "פריצות וזנות"? ואם כן, מדוע תכונות אלו באות לידי ביטוי רק כאשר נשים לובשות אותו? משמעותו של הצבע האדום במקורות שונים מגלה שהוא נתפס, בין השאר, כמשדר מיניות. אך ארוכה הדרך בין מיניות נשית לבין פריצות. כוח המיניות הוא מתנת אל: פועל יוצא של הטבע המאפשר את המשך הקיום. מתנה אנושית נוספת – התבונה, מאפשרת את השימוש במיניות באמצעות הדעת. השאלה היא האם נשים הן אלו שאינן יכולות להתגבר על יצרן? או שמא זהו הגבר. אברג`יל, כך נראה, נמנה על אלו שמספרים את סיפור כיפה אדומה בורסיה הפוכה, המלבישה את אשמת יצר הרע על האישה בשל מיניותה בעודה מזכה כליל את הזאב. לפי ההגיון של הסיפור שלו, אם כיפה אדומה לא תצא מהבית לא יסתובבו יותר ביער זאבים.

שלומית ליר, מהנדסת מחשבים, מעצבת אתרים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב.