הפואמה הצ`רצ`יליאנית של ארי שביט

ארי שביט שובר את שיאי הכתיבה הסכרינית החנפה של עצמו בשיר הלל לשני גנרלים:

"דן חלוץ יהיה רמטכ"ל מצוין. המנהיגות שלו שקטה ועניינית, הכריזמה שלו מאופקת ואנושית". אף מילה בהערצת "הרמטכ"ל הכחול הראשון" על ה"דפיקה קלה בכנף" , אמירה ששופטי בית המשפט העליון דרשו עליה הסבר. אבל שביט לא מתעסק בזוטות כשמדובר בבני אלים.

אולם שיר התהילה של שביט  לחלוץ הוא בגדר קינה מרירה בהשוואה למה שיש לפובליציסט הלאומי לומר על הרמטכ"ל היוצא.

"יעלון הוביל את ישראל אל ההישג הצבאי החשוב ביותר שלה בדור האחרון. מאז הצלחתו של אריאל שרון בחציית התעלה באוקטובר 1973 לא היתה הצלחה צבאית כהצלחתו של יעלון.. ליעלון היה תפקיד מובהק: הוא שצפה את מלחמת יאסר ערפאת עוד ב-1999, הוא שהכין את הכוחות למלחמה עוד בתחילת 2000, והוא שעיצב את השקפת העולם הכוללת של המלחמה. את מה ששרון עשה מול השריון המצרי של מלחמת יום הכיפורים עשה יעלון מול הטרור הפלשתיני… הציבור הישראלי חייב ליעלון (ולשרון ולדיכטר) את בתי הקפה השוקקים ואת המסעדות ההומות של סוף החורף הזה, את שיבת החיים והתקווה ואת ניצחון הנורמליות".

ולקראת סיום הפואמה המיליטריסטית הזו כותב שביט את המשפט הצ`רצ`יליאני הבא:

"מעטים המקרים שבהם ישראלים רבים כל כך חבו הרבה כל כך לאדם אחד. אדם המגלם בתוכו ישראל ערכית ויושרה ההולכת ונעלמת כעת לנגד עינינו."

ניתוח מפוכח ולא של כתב חצר וחסיד שוטה מציע פרופ` זאב מעוז בצד השני של דף המאמרים בעיתון:

"המינוי האחרון העלה לכותרות – ובצדק – סוגיה אתית הקשורה לתפקודו דן חלוץ. אבל גם היא אינה המרכזית בשיקולי המינוי. הבעיה העיקרית נעוצה בכך, שהן שני הרמטכ"לים הקודמים והן הרמטכ"ל הנוכחי הובילו את צה"ל למפלות צבאיות בלבנון ובאינתיפאדת אל-אקצה. הם מאדריכלי האסטרטגיה ההתקפית של הלחימה בגרילה של החיזבאללה ובטרור הפלשתיני, והם אחראים במידה רבה לכישלון האסטרטגיה הצבאית בשתי המערכות הללו.
ראשית, מספר הנפגעים הישראלים בשנים שבהן צה"ל הסתמך כמעט בלעדית על אסטרטגיה התקפית (2003-2000) היה הרבה יותר גבוה ממספרם ב-2004, שבה נעשה שימוש משמעותי יותר באמצעים הגנתיים (גדר ההפרדה, מניעה וסיכול על ידי השב"כ והמשטרה). שנית, תוכנית ההתנתקות, שההצדקה לה היא צמצום הנזק הביטחוני לישראל, מלמדת שאין פתרון צבאי לאינתיפאדה. שלישית, הצהרת מופז כי הריסת בתים – אחת מאבני הפינה של אשליית ההרתעה באמצעות הענשה קולקטיווית – מחטיאה את מטרתה, גם היא עדות לכישלון אסטרטגי. לא ירחק היום שתבוא ההודאה כי גם שיטת החיסולים הממוקדים היא בבחינת חרב פיפיות.

צה"ל הוא אולי הגורם האחרון במדינה המוכן להודות בכישלון האסטרטגיה הצבאית ובכישלון האסטרטגיה ההתקפית בשתי המערכות הללו. בשתיהן צה"ל התגלה במלוא גמלוניותו, קיבעונו וחוסר המעוף שלו. עיקר המאמץ הצבאי התמקד בשכלול של שיטות וכלים ישנים שנוסו ונכשלו.

הפעלת חיל האוויר בלבנון ובאינתיפאדה היתה בבחינת ניסיון לדפוק סיכה לתוך קרטון בפטיש אוויר. ייתכן שחיל האוויר איבד את כושר ההרתעה שלו בתקופת הפעלתו בלבנון ובאינתיפאדה, שכן הוא לא השפיע כהוא זה על כושר הפעולה של האויב. גם בשנה האחרונה לא הצליח חיל האוויר לאתר ולהשמיד את מטולי הקסאם או המרגמות ברצועה. הנוכחות המאסיווית של צה"ל במרכזי הערים ומבצעים כגון "חומת מגן" עשו מעט מאד למיתון הפגיעות באוכלוסייה האזרחית בישראל. עיקר הסיכולים של פיגועי הטרור בשנה האחרונה נבעו מפעילות השב"כ והמשטרה."