פיטוריי עובדים כהתייעלות, כמה דעות

כל פעם שאני נתקל בראיון עם מנכ"ל או איש עסקים כזה או אחר אני נמצא בדילמה האם לקרוא אותו ולהיתקל שוב ושוב באמירות מקוממות, או לוותר על הקריאה כדי לחסוך לי עוגמת נפש. משום מה אף פעם איני מצליח להימנע מקריאה. למזלי לעיתים, אם גם רחוקות, יש האומרים דברי טעם. כך היה כאשר קראתי את הכתבה בה מוצג הראיון עם יהודה ויהודית ברוניצקי מבעלי אורמת.

כאשר נשאלו על תרבויות שהרשימו אותם ענה מר ברוניצקי כך: "בשנות ה-70 הגענו ליפאן. אני זוכר שביקרתי במפעל מסוים והמתנתי למנהל. נכנס מישהו בבגדי עבודה. חשבתי שאולי הוא בא להציע תה, הסתבר שזה היה מנהל המפעל. הוא היה לבוש כמו כל שאר הפועלים. אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי ביפאן הוא ששם לא מפטרים. שומרים על ההון האנושי. באורמת היו לנו כמה שנים קשות, אבל לא פיטרנו אנשים טובים. אילולא שמרנו עליהם, כיום לא היינו יכולים לגדול. חלק מהמשקיעים לחץ עלינו, אבל לא פיטרנו. מעציב אותי שהיום לפיטורים קוראים התייעלות". כאן מוצאים ביטוי למשהו שאצל רבים מן המנהלים ישמע אנכרוניסטי, אבל האנכרוניסטי יכול שיהיה האוונגרד של העתיד, אכן פיטורים אינם התייעלות.

בנושאים כמו איכות הסביבה מצטיירת תמונה שבה יש חשיבות למעורבותה של המדינה: " מדינת ישראל מאפשרת לייבא ג`יפים שבארה"ב מתלוננים שהם מזהמים את הסביבה. אנחנו נותנים לרוכשים הנחה במסים. אין סיבה שאני ואת נסבסד את הקנייה הזו. את יודעת, למשל, שיש לחצים עצומים של יבואנים לבטל את מכון התקנים. את יודעת למה? כי אז אפשר יהיה לייבא את כל הזבל. להביא מכשירים זולים כמו מזגנים שמזהמים את הסביבה, ואנשים יקנו. המודעות שיש היום לא מספקת. פעם החברה להגנת הטבע הצליחה לחנך שאסור לקטוף פרחים מוגנים. חינוך למודעות סביבתית הוא תהליך ארוך. זה לא הוגן לדרוש מהאזרח הפרטי שיקבל החלטה אם לקנות ג`יפ מזהם או לא. זו צריכה להיות החלטת מדינה".

במקום ההתייחסות למדינה כאל גורם מפריע מתייחסים כאן למושג פשוט שכבר נשכח שישנם מוצרים ציבוריים שהשוק התחרותי אינו יכול לספק כראוי.

איני יודע יותר מידי פרטים על "אורמת" ועל יחסי ההעסקה בה, אבל לפחות לפי הדברים הללו מסתבר שיש מנהלים שאומרים דברים שאני יכול להסכים להם.

לעומת דברים אלו "מעריב" מתגלה כמעסיק אשר לא רק מפטר עובדים אלא גם כופה עליהם לחתום על מסמך כתנאי לקבלת השכר האחרון והפיצויים. במסמך נכתב כי העובד "מתבקש לשמור על סודיות מוחלטת בכל הנוגע לחברה, לנושאי המשרה בה או לבעלי המניות שלה, ללא הגבלת זמן. הנך מתחייב לא להוציא מידע מהחברה, לא לעשות שימוש במידע כלשהו אודות החברה… לא לדבר סרה בחברה, לא להתראיין…ולא לפעול בצורה כלשהי נגד החברה".

איש עסקים ישראלי אחר שקנה את מלון פלאזה בניו יורק נתקל במשהו שלא בטוח שהעלה על דעתו. הלה קנה את המלון ורוצה להפכו לבניין שיש בו דירות יוקרה, עקב כך יפוטרו 900 מעובדי המלון. אלו משום מה אינם מרוצים מהמעשה ופועלים כנגד תשובה. נראה לי שכאשר עשו את העסקה לא חשבו שבארה"ב יתכן מצב שכזה, והנה הפתעה, במעוז הקפיטליזם העולמי יש עדיין משמעות לארגוני עובדים וזכות הקניין של בעלי הון אינה מבטלת זכויות אלו. הרעיון הזה נראה מאוד מרוחק לאנשי עסקים ישראלים שצמחו כאן וחושבים שפיטוריי מאות עובדים זה כמו הזזת פיונים על לוח השחמט.