מה הקשר?

גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

אתמול הניחה עו"ד טליה ששון את דו"ח המאחזים על שלחנו של ראש הממשלה. לפני כעשרה ימים, קבעה ועדה של הצבא כי הריסת בתים אינה אפקטיבית. שני אחים נרצחו אתמול בשל סכסוך כספי על 4,000₪. משטרת ההגירה גילתה <StrippedTag/FONT>דרך חדשה<StrippedTag/FONT> להבטיח את יכולתה לגרש ילדים למהגרי עבודה – בדיקת עצמות לקביעת גילם של נערים שהצהירו כי הם עדיין קטינים. <StrippedTag/FONT>

בארבעים שנות כיבוש, גילו ממשלות ישראל יצירתיוּת רבה בהפעלת מנגנוני האלימות והדיכוי. כמו שכבר נכתב <StrippedTag/FONT>במקום אחר<StrippedTag/FONT>, כולנו היינו, ועדיין היננו, שותפים לכך בדרך כזו או אחרת. היו כמובן אלה שהזהירו, התריעו, מחו, וזכו לקיתונות של בִקורת – מימין, כמובן, ו<StrippedTag/FONT>משמאל<StrippedTag/FONT>. עד שהכל מתפוצץ בָפָּנים. פתאום מתברר כי הכיבוש כואב. כי הרס הבתים מגביר מדנים. כי המאחזים ה"בלתי-חוקיים" חוקיים למהדרין. כי האלימות הכללית והמצב הכלכלי מגבירים את הפשיעה והאלימות בחברה פנימה. וכי העדר גבולות למדינה הוא רק סימפטום להעדר גבולות של המדינה.<StrippedTag/FONT>

בהעדר גבולות, החברה הישראלית ממשיכה ליצר לעצמה את השדים שלה: הם מכונים "עובדים זרים". ונגד שדים, כל האמצעים כשרים.  משטרים פוליטיים, זה לא חדש, עוסקים בכפייה. כולם, גם הדמוקרטיים ביותר, מפעילים אמצעי דיכוי. השאיפה לחזק את הדמוקרטיה, מתבטאת בנסיון להכיל כללי משחק מסוימים, ומגבלות מסוימות על אמצעי הדיכוי האלה. גוף האדם הוא אחד מהגבולות האלה. כאשר מדינה תובעת להכיר בה כדמוקרטית ובה בעת משעבדת את גוף האדם, היא מאבדת את זכותה להקרא דמוקרטית.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

השוטרים של משטרת ההגירה ששלחו את הקטינים לבדיקת רנטגן, הם רק קצה קצהו של הקרחון. הם השליח הפועל בשמנו ומבצע מדיניות שהחברה מוכנה לחיות איתה כי היא פוגעת במישהו אחר, לא "בנו". אה, נכון. גם אנחנו מסכנים – לקחו לנו את עוזרות ועוזרי הבית. המלחמה במהגרי העבודה, בילדיהם, או דרך ילדיהם, היא מרגיזה, קודם כל, כי היא לא מובנת. המדינה, כזכור, קראה להם. פינתה להם נישות מסוימות בשוק העבודה, ואחר כך לא מבינה מה הם עושים כאן. אבל המלחמה הזו מזעזעת מכיון שכמו במקרים אחרים, השותפים למעשה העוול הם "בנינו ובנותינו הטובים": רופאים ואחיות שבלי הנד עפעף שתפו פעולה עם המעשה שאין לו, ולא היה לו, כל מטרה רפואית; השופט ששלח את הקטינים בעצת המשטרה לערוך את הבדיקה, כאילו לטובתם; ואנחנו, שלא מצליחים להתרגש מספיק מהדברים האלה, וממשיכים בחיינו התקינים. ולצערי, גם הדברים האלה, אין בהם יותר מאשר נסיון פתטי שלי למרק את מצפוני. אז לפחות היום, <StrippedTag/FONT>שופט אחד<StrippedTag/FONT> אחר עצר לחשוב רגע. <StrippedTag/FONT>

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.