אני התרנגול בעל הכרבולת הכי אדומה

מה שאני כותב עכשיו ייחשב בעיני רבים למטופש, אבל פרשת הלבנת ההון השחור בבנק הפועלים – ונראה שבעוד בנקים – מחזירה אותי לשאלה אווילית שמעת לעת מנקרת במוחי. ואם היא מנקרת ושבה ומנקרת אולי, בעיני, היא לא כל כך טיפשית.

והשאלה היא למה אנשים צריכים כל כך הרבה כסף. מהיכן היצר הבלתי נשלט לאגור את המיליארד השני לאחר שהראשון כבר נאגר ומה לעזאזל עושים בו.

מה גורם למנהל בכיר בבנק לרצות להלבין מאות מיליוני דולרים שחורים. שהרי הוא איננו רעב, ילדיו לא רעבים ושרי אריסון בוודאי לא רעבה. אז בשביל מה?

הלבנת ההון היא כמובן רק משל כי היא נחקרת עכשיו, אבל השאלה הזו היא כללית לגמרי. למה אלי יונס צריך את המשכורת שהיא צריך, למה יעקב פרי צריך, למה נוחי דנקנר ולמה האחרים.

שהרי כסף צריך בשביל לחיות. אדם צריך כסף כדי לקיים רמת חיים טובה לו ולמשפחתו, לדאוג שבניו ייכנסו לחיים ברגל ימין ואם להיות נורא לארג`, אז להשאיר משהו גם לנכדים. לא בגלל שהם צריכים – כי מה יעשו הוריהם – אלא בגלל ההרגשה הטובה. זהו.

אז למה אנשים צריכים כל כך הרבה? למה להיהרג כשכבר יש הכול-הכול-הכול ועוד הרבה יותר מכך? למה לחטוא והלבין בשביל שיהיה עוד ועוד?

אני חושש שאני יודע את התשובה ודווקא משום כך העניין מציק לי. אני מכיר מישהו, גיבור היי-טק – אופציות, מימושים וכל זה – שיש לו מאות מיליונים. שאלתי אותו פעם מה עושים עם כל-כך הרבה כסף. הוא הסביר לי שהוא לא באמת צריך כל כך הרבה אבל ככה יודעים כמה הוא שווה.  כלומר, זה לא צורך ממשי אלא סוג של הכרזה. אני התרנגול בעל הכרבולת הכי אדומה. זהו עניין תרבותי.

אתה "גבר-גבר" בעיני החבר`ה לפי מספר הזיונים; אתה חשוב בקהילה העסקית לפי המיליארדים שבחשבונך. בקיצור – חשובה הפוזה. בשביל הפוזה אנשים מוכנים לקרוע את עצמם ולקרוע אחרים.