אני התרנגול בעל הכרבולת הכי אדומה

עזרא דלומי

מה שאני כותב עכשיו ייחשב בעיני רבים למטופש, אבל פרשת הלבנת ההון השחור בבנק הפועלים – ונראה שבעוד בנקים – מחזירה אותי לשאלה אווילית שמעת לעת מנקרת במוחי. ואם היא מנקרת ושבה ומנקרת אולי, בעיני, היא לא כל כך טיפשית.

והשאלה היא למה אנשים צריכים כל כך הרבה כסף. מהיכן היצר הבלתי נשלט לאגור את המיליארד השני לאחר שהראשון כבר נאגר ומה לעזאזל עושים בו.

מה גורם למנהל בכיר בבנק לרצות להלבין מאות מיליוני דולרים שחורים. שהרי הוא איננו רעב, ילדיו לא רעבים ושרי אריסון בוודאי לא רעבה. אז בשביל מה?

הלבנת ההון היא כמובן רק משל כי היא נחקרת עכשיו, אבל השאלה הזו היא כללית לגמרי. למה אלי יונס צריך את המשכורת שהיא צריך, למה יעקב פרי צריך, למה נוחי דנקנר ולמה האחרים.

שהרי כסף צריך בשביל לחיות. אדם צריך כסף כדי לקיים רמת חיים טובה לו ולמשפחתו, לדאוג שבניו ייכנסו לחיים ברגל ימין ואם להיות נורא לארג`, אז להשאיר משהו גם לנכדים. לא בגלל שהם צריכים – כי מה יעשו הוריהם – אלא בגלל ההרגשה הטובה. זהו.

אז למה אנשים צריכים כל כך הרבה? למה להיהרג כשכבר יש הכול-הכול-הכול ועוד הרבה יותר מכך? למה לחטוא והלבין בשביל שיהיה עוד ועוד?

אני חושש שאני יודע את התשובה ודווקא משום כך העניין מציק לי. אני מכיר מישהו, גיבור היי-טק – אופציות, מימושים וכל זה – שיש לו מאות מיליונים. שאלתי אותו פעם מה עושים עם כל-כך הרבה כסף. הוא הסביר לי שהוא לא באמת צריך כל כך הרבה אבל ככה יודעים כמה הוא שווה.  כלומר, זה לא צורך ממשי אלא סוג של הכרזה. אני התרנגול בעל הכרבולת הכי אדומה. זהו עניין תרבותי.

אתה "גבר-גבר" בעיני החבר`ה לפי מספר הזיונים; אתה חשוב בקהילה העסקית לפי המיליארדים שבחשבונך. בקיצור – חשובה הפוזה. בשביל הפוזה אנשים מוכנים לקרוע את עצמם ולקרוע אחרים.

אם זה פוזה ותרבות, אז אולי אנחנו לא מנהלים את המלחמה הנכונה. הפגנות, שביתות, בג"צים "בולדוגים" ו"בולדוזרים" – חשובים לטווח הקצר. לשחרור לחץ. המט האמיתי יכול לבוא באמצעות השתלטות על השיח התרבותי וקביעת הנורמות שלו. נורמות כאלה, ככל שיהיו מושרשות, כך הן ישפיעו יותר על המערכת הפוליטית. 

אני מקווה שלא רק מתוך נוסטלגיה אני נזכר עכשיו שבילדותי, לפני כארבעים שנה בתל-אביב, היינו – חברי ואני – בזים למי שנוסע במכונית אמריקאית מפוארת וגר בדירות המפוארות שהחלו להבנות אז. עד כמה שאני זוכר, שום דבר מזה לא היה מושא לקנאה או להערצה בסביבתי הקרובה ומעבר לה.

לפני שפרשה השופטת דליה דורנר מבית המשפט העליון היא פסקה שעל המדינה לקבוע מהו סכום הכסף המינימאלי הנדרש ל"קיום בכבוד". למה שלא נקבע תקרה כספית שכל מה שמעליה יוגדר כ"תאוות בצע". שמול גבול תחתון לעוני, יהיה גם גבול עליון לעושר. הגבול הזה לא ימנע ממי שירצה לחצותו, אך בעצם הגדרתו יש אמירה ערכית-תרבותית על עושר מנקר עיניים. אם הכתיבה עליו בעיתונים תהיה בנימה אירונית, אם פחות ופחות אנשים יראו בו סמל סטאטוס, אם פחות אנשים יחשיבו את הפוזה שהוא מייצר ויתעלמו, ייתכן וערכה של הפוזה ירד וכך גם הדחף לייצרה ולהעצימה.

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.