שמאל, תקציב והתנתקות

בסוף השבוע האחרון כהרגלי עברתי בין משדרי החדשות של הערוצים השונים בתקווה קלושה שתהיה איזו כתבה רחבה על נושאי חברה וכלכלה. משום מה אף שאנו שבועיים לפני ההצבעה האחרונה בהחלט על התקציב שום דיון לא נערך. כאשר נערכים דיונים הם כרגיל משתייכים לזן הפוליטי ולא החברתי. פרשני הפוליטיקה מחשבים חישובים שהם בעצם פעולות חיבור שהמספר הגבוה ביותר איליו נדרשים להגיע הוא 61 (חברי כנסת במקרה זה). גם כאשר חברי הכנסת מציבים תנאים אלו נתפשים כמשהו שלילי ולא כניסיון לשנות במשהו את השפעותיה ההרסניות של המדיניות הכלכלית.

נראה שאף אחד תומך, או שאינו תומך, בחוק התקציב על בסיס התקציב עצמו אלא על פי היחס לתוכנית ההתנתקות (הינתקות). כך ניצבים אלו הקרויים שמאל בפני בעיה, האם להצביע בעד תקציב שהוא המשך של מדיניות שאין לה כלום עם שמאל, או להצביע נגד ואז להסתכן בבחירות חדשות ובעצירת אותה תוכנית מופלאה הקרויה התנתקות. משום מה לא עולה בדעת השמאל שהצבעה בעד התקציב צריכה לבוא, אם בכלל, בעקבות ניסיון לשנותו.

מעניין שרוב חברי הכנסת לשעבר מ`ממר"צ` הם נגד התקציב ואילו חברי כנסת שאינם לשעבר סביר שיצביעו בעדו, מלבד כמובן אמנון רובינשטיין שרואה במדיניות הכלכלית מדיניות נכונה. השאלה היא אם הלשעברים לא היו כאלה הם היו שומרים על דעתם, או שמא גם הם היו מוצאים טיעון שיאפשר להם להצביע בעד התקציב. האם בסופו של דבר צדק מארקס וההוויה היא שקובעת את התודעה? כיון שאנו עוסקים בפוליטיקה הייתי מצפה מאנשים שרואים עצמם כשמאל להתנות את הצבעתם בעד התקציב בשינויים אשר יקזזו במשהו את השפעתה המזיקה של המדיניות הכלכלית, למשל בדרישה שאחוז הילדים העניים בשנה הבאה ירד ל-25% שגבוה משיעור הילדים העניים ב-1979 (כ-23%) ובשנה לאחר מכן ל-20%. אם לא יעשו כן הם יוכיחו ולא בפעם הראשונה שמה שחשוב להם הוא הנושא המדיני, והנושא החברתי תמיד נמצא בסדר שני של חשיבות. דרישות ודיון שכזה היה מעורר שוב את הדיון החברתי שנוטה להיעלם כאשר דנים בנושאים החשובים באמת.