שנות החמישים עדיין כאן

מיכה רחמן

העובדות

 בשכונת תלפיות שיכונים שבירושלים,  קיימת קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה המונה כ – 93 משפחות, הממסד הקולט משקיע משאבים רבים בקליטתם. מנקודת המבט של הממסד – משרד הקליטה, אגף רווחה בעירייה, המינהל הקהילתי, נעשית פעולה רבה ומושקעים תקציבים גדולים,  בקיצור, קליטה כהלכה. אבל, מנקודת המבט של הנקלטים התמונה הפוכה: קיים תסכול גדל והולך מכך ש"שום דבר לא זז", "לא עושים שום דבר ממה שאנחנו באמת רוצים", או כמו שאומר אחד מחברי קבוצת המנהיגות: "הממסד הוא כמו רופא שכשאתה אמר לו שכואב לך הראש, הוא נותן לך תרופה לבטן".

מה פשר ההבדל בין הגרסאות לגבי ההצלחה או כשלון בפעילות למען עולי אתיופיה בשכונה, מהו "כאב הראש" של קהילת יוצאי אתיופיה, ומהן התרופות הלא נכונות (מנקודת המבט של הנקלטים) שנותן הממסד? כדי לתת תשובה לשאלות אלה אולי נסקור קודם עוד כמה עובדות.

אפליה סמויה בחברת המתנ"סים. שלוש רכזות קליטה התחלפו תוך זמן קצר במינהל הקהילתי, נתחיל מהסוף: בחודש מרץ 2004, התקיימו ראיונות לקבלת רכזת קליטה למינהל הקהילתי. רכזת הקליטה עובדת במינהל הקהילתי אבל שייכת גם לרשות הקליטה בעירייה שהיא זרוע של משרד הקליטה. למכרז הזה לחצי משרה של רכז/ת קליטה, הגישו מועמדות עשרות מועמדים, ביניהם שני יוצאי אתיופיה, לשניהם הייתה השכלה רלוונטית (תואר ראשון בעבודה סוציאלית), וניסיון בעבודה עם יוצאי אתיופיה. אחד מהם הוזמן לראיון. נבחרה לבסוף לתפקיד רכזת קליטה ילידת ישראל שאינה דוברת אמהרית, למרות שבמכרז נכתב שיש עדיפות לדובר/ת אמהרית. במכרז קודם (כמה חודשים לפני מכרז זה), נבחרה רכזת קליטה נוספת העונה על הקודים ההתנהגותיים הנדרשים גם היא איננה דוברת אמהרית. כפי שאנו רואים הייתה תחלופה גדולה של רכזות קליטה במינהל הקהילתי שלנו, כמה חודשים לפני הרכזת הזו, נבחרה ללא מכרז רכזת קליטה השולטת היטב בשפה הרוסית, שגילתה כלפי עולי אתיופיה עמדות שהתבטאו בהערות על חוסר האחריות שלהם, על כך שאינם דואגים לעצמם וכו`. בפרוייקט חדש, ייחודי האמור לתת תנופה רצינית למתחם קטן של שישה בניינים בשכונה, (פרויקט "משעו"ל", של הג`ויינט ואיגוד משרדים ממשלתיים), נבחרה רכזת פרויקט שאינה דוברת אמהרית, חרף תביעה חד משמעית מקבוצת המנהיגות לבחור דובר/ת אמהרית.  לצוות ההיגוי של הפרוייקט, עד ליום כתיבת שורות אלו, לא הוזמנו עולים מאתיופיה. קיימת הבטחה שהם יוזמנו בעתיד, כי "אנחנו רק מתחילים", אבל כל הפרוייקט כבר נוצק ומתוכנן בלעדיהם. גם בכל השירותים הניתנים לעולי אתיופיה בשכונה לא הייתה התייעצות או קביעת סדרי עדיפויות איתם.

לפני כשנתיים קמה קבוצת מנהיגות לקהילת יוצאי אתיופיה בשכונה. במפגש סוער בין חברי הקבוצה הזו לנציגי הממסד, הועלתה השאלה למה אין רכזת קליטה דוברת אמהרית, האם אין זה הכרח כדי ליצור תקשורת גם ברמה הפשוטה וגם מבחינתך ההבנה ברמה התרבותית –חברתית. נציגי הממסד הקולט השיבו שנבחרה רכזת קליטה לפי קריטריונים ברורים ושווים, ושעומדים למנות "מגשר" דובר אמהרית, שיפתור את הבעיה של תקשורת איתם ("מגשר", הוא  תפקיד שאין לגביו דרישה להשכלה פורמאלית כלשהי, והוא כפוף לרכזת הקליטה). במילים אחרות, בשכונה שבה ישנם מבקשי עבודה עולי אתיופיה בעלי השכלה רלוונטית הם נדחים, אבל מוכנים לתת להם את התפקידים הזוטרים, בעלי השכר הנמוך. שוב חוזר המצב בו השחורים כפופים ללבנים.

הפרשנות

כידוע החלוקה בין עובדות לפרשנות היא מלאכותית בלבד. שהרי אנשי הממסד בודאי יחלקו גם על עובדות אלו, ואי ההסכמה בין הממסד לבין מנהיגות הקהילה הייתה על העובדות עצמן. השאלה היא למה קיים קצר כזה בתקשורת, התשובה היא, ש"כאב הראש" של מנהיגות הקהילה, הוא הכבוד האבוד, אי ההתחשבות בדעתם, מחיקתם זהותם והתייחסות אליהם במונחים של זהות החברה הקולטת. הם ביקשו מועדון שבו יוכלו לבטא את עצמם את מנהגיהם ואת תרבותם, מועדון שיהיה שלהם,  וקיבלו תשובות חלקיות בלבד (אמרו להם פחות או יותר, קחו חדר קטן ותעשו איתו מה שאתם רוצים. חדר גדול יותר שהובטח להם בכתב, ניתן לתזמורת כלי נשיפה מקומית, ולא נעשה שום מאמץ אמיתי לעזור להם להקים מועדון כזה. איש בממסד הקולט לא הבין שהתכחשות להבטחה בכתב היא פגיעה בכבוד). סדרי העדיפויות של הממסד נקבעים על ידי הממסד. בכל הפרויקטים הנעשים בשכונה לא היה שיתוף ממשי של יוצאי אתיופיה. רק סיסמאות על שיתוף תושבים. הדוגמה של רכזת קליטה שאינה דוברת אמהרית שאינה יכולה לדבר עם עולי אתיופיה, ובודאי איננה יכולה להבין באמת את "כאב הראש" שלהם, מעידה כאלף עדים על הגישה כולה.

שנות החמישים חלפו כבר מזמן, אבל קיימים עדיין חלקים גדולים בממסד הקולט שעדיין חושבים במושגים ההם. נקודות מבט תרבותיות שונות הם עניין לסיסמאות בלבד. כולם מצטלבים למשמע סיסמת הקודש: "רב-תרבותיות", אבל השינויים בפועל, הפנמה שקיימים סיפורים שונים, הבנות שונות, סדרי עדיפויות שונים, וזהויות אתניות שונות בעלות חשיבות שווה, כל אלה הם שפה הזרה לגמרי במינהל הקהילתי (מתנ"ס) שלפנינו ובלפחות עוד שני מינהלים קהילתיים (מתנ"סים) אחרים, בהם נבחרה רכזת קליטה,  שאיננה דוברת אמהרית. אולי הבעיה הקשה ביותר היא שאנשי הממסד שלנו אינם מבינים שאינם מבינים, אינם מרגישים אפילו שיש להם בעיה של תקשורת,  כי הם מאמינים בסיפור האחד הנכון הפשוט, המבוסס על עובדות יצוקות בסלע (רשימה מרשימה השירותים הניתנים לעולי אתיופיה). 

יועצת תעסוקה איתה נפגשתי בתוקף מצבי החדש כמובטל, אמרה לי:  "בראיון קבלה לעבודה לא חשוב מה אתה יודע, חשוב למראיינים איך אתה מציג את עצמך". בחברה למתנ"סים עדיין לא שמעו כנראה על מה שכתב בזמנו פייר בורדייה, על הקודים התרבותיים, של התנהגות, ההופעה והדיבור, של בני המעמדות הנמוכים, שאינם עולים בקנה אחד עם התרבות השלטת של הבוחנים בבית הספר, והמראיינים בראיונות הקבלה. לזה קוראים גם אפליה סמויה.  

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.