למה ארצות הברית מעדיפה נכים מתים

בשבוע האחרון נגלה לקורא העיתונים הישראלי סיפורה של טרי שאייבו, תושבת פלורידה בת 41, אשר עברה ארוע מוחי לפני 15 שנה. על העובדות הללו אין כמעט עוררין אבל כמעט על כל שאר העובדות יש ויכוח סוער שהקורא הישראלי לא ימצא בתקשורת הכתובה. טרי שאייבו אינה `חולה סופנית`, כפי שמוצג בתקשורת, אך היא בהחלט עומדת למות. בעוד מספר ימים, אם בית המשפט לא יקבל את ערעורם של הוריה, תמות שאייבו מתת-תזונה וצמא. מצבה הוא סופני לא בעקבות וירוס או בעיה אינהרנטית בגופה, אלא עקב החלטת בית המשפט לנתק אותה מצינור ההזנה שהזין אותה בעשור וחצי האחרונים. שאייבו אינה מחוברת למכונת הנשמה ואינה סובלת ממחלה סופנית אשר גורמת לה לכאב. לדעתם של לוחמי זכויות אדם ואנשים עם מוגבלויות, ואני נמנית בהם, טרי שאייבו היא אשה עם מוגבלות אשר דינה מוות עקב עובדת היותה נכה.

העובדה היא שאף אחד לא שאל את טרי שאייבו מה היא רוצה. מאז האירוע המוחי לא אפשר מייקל שאייבו לאשתו לעבור שקום או תרפייה כלשהי. הוריה טוענים שהיא בהכרה ומראה סימנים שהיא מזהה את סביבתה. נוירולוגים בתחום חלוקים בדעתם לגבי מצבה אך גם אז לא אפשרו לה גישה לריפוי בדיבור או ניסו לתקשר עמה באמצעים לא מילוליים. בעלה טוען כי אשתו לא היתה רוצה שיאריכו את חייה באמצעים מלאכותיים. צינור הזנה אינו אמצעי להארכת חיים, הוא אמצעי לחיים. השאלה שלוחמי זכויות אדם שואלים היא- מדוע דינה של טרי שאייבו אינו כשל כל אדם אחר אשר זקוק להזנה על מנת להתקיים- מדוע מוות נתפס כטוב יותר מחיים עם מוגבלות?

בתי המשפט, רופאים הקובעים את איכות חייהם של מטופליהם והציבור בכלל רואים את איכות חייהם של אנשים עם מוגבלויות כנחותה, ובמקרים רבים כחיים שאינם ראויים כלל. עקב כך, אין זה מוזר לרוב האנשים לחשוב שאכן עדיף לשאייבו למות מאשר להמשיך לחיות במצבה הנוכחי. קשה לאנשים להבין שצינור הזנה הוא דרך אלטרנטיבית של לא מעט תינוקות ואנשים בוגרים לקבל מזון ונוזלים. זהו לא אמצעי מלאכותי אשר משאיר אדם בחיים. כל אדם אשר נמנעת ממנו גישה לאוכל ושתייה ימות, שאייבו אינה שונה בכך. הצגת המקרה של שאייבו כמקרה של המתת חסד עושה עוול לעובדות במקרה ולא לוקח בחשבון את הפרספקטיבה של אנשים עם מוגבלויות אשר נאלצים להוכיח מדי יום שחייהם ראויים. המקרה של שאייבו מוצג לרוב כמאבק תאולוגי ופוליטי בין הימין השמרני והנוצרי אשר טוען שלאיש אין זכות לסיים חיים שניתנו של ידי האל; לבין השמאל הליברלי החילוני שטוען שזכות אדם לסיים את חייה אם היא בוחרת בכך ובתי משפט ובעיקר הקונגרס אינם צריכים להכריע בסוגיה.

אנשים עם מוגבלויות (לדוגמא http://www.notdeadyet.org/) טוענים כי זוהי זווית צרה להסתכל על סוגיה מורכבת יותר הקשורה ללגיטימיות שמוענקת להריגתם של אנשים עם מוגבלויות. זהו לא מאבק על הזכות למות, אלא מאבקם של אנשים עם מוגבלויות לחיות. רופאים קוראים לנשים הרות מדי יום להפיל את העובר מחשש להתפתחות נכות כלשהי. ביו-אתיקנים ומומחים שונים משכללים אמצעים למדידת איכות חיים ראויה ומיישמים משוואות אלו מדי יום. גם במישור של התרבות הפופולרית מתחזקת האקסיומה כי נכה טוב הוא נכה מת. שני הסרטים שקטפו את האוסקר לסרט הזר ("הים שבפנים") ולסרט הטוב ביותר ("מליון דולר בייבי") עוסקים בהריגתם\ התאבדותם הבלתי נמנעת של גיבור/ת הסרט הנכה. קשה להניח שאם גיבורת סרטו של קלינט אסטווד ("מליון דולר בייבי") היתה רוצה למות כי היא אשה ודמותו של אסטווד היתה רוצחת אותה באישון לילה, התגובות של צופי הסרט היו נותרות לא ביקורתיות. אך כאשר מדובר באשה עם מוגבלות, הרי זוהי מצווה להרגה. זוהי המתת חסד. בחברה שאינה מעריכה שונויות וחריגות מהנורמה אולי אין זה פלא שאנשים מפטירים אמירות כגון "אם הייתי נכה, לא הייתי רוצה לחיות". אך פעילים לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות טוענים שהמאבק הוא לשנות את ערכי החברה לכזו שמעודדת שונות ואינדוידואליות ולא מקדשת את רצח האחר, באשר היא.

ליאת בן משה, פעילה לזכויות אנשים עם מוגבלויות וא/נשים בכלל, אוניברסיטת סירקיוז, ניו יורק