המאבק הוא נגד הפרטה

קראתי את התגובות לדברים שאמרתי בהפגנה באוניברסיטה בשבוע שעבר. יש הרבה צדק במה שנכתב. בשום פנים לא אתחיל לספר מי אני ואיפה הייתי, באיזו שכונה גדלתי, באיזה מאבקים הספקתי להשתתף ובאיזה לא. ברור לי, שכאשר המאמר הזה מגיע מתוך המאבק נגד ההפרטה באוניברסיטה, שבינתיים לא התחבר למאבקים חברתיים אחרים, אספוג, בצדק או שלא בצדק, מה שאנשים חושבים על השמאל שעוסק רק בכיבוש, על האוניברסיטה או על הסגל שלה. אני לא מייצג אותם. לא כתבתי על הכיבוש (ובכוונה לא, משום שלדעתי אכן קל יותר לחתום על עצומות הזדהות עם סבל ודיכוי רחוקים מאשר לעמוד בתוך קונפליקט חברתי במקום העבודה) ולא כתבתי אותו כמובן בשם תעאיוש. (ובכל זאת, האלמוני "על הדשא" שמחפש ערבים "לא יאפים" בתעאיוש הוא כנראה מעליב עניים מקצועי. הוא מוזמן לכפר קאסם, מוזמן לשכונות של לוד ורמלה, ובעיקר לעשות היכרות עם מובטלים ופעילים חברתיים פלסטינים בתעאיוש.)

חשוב לי להזכיר מה הקשר הדברים שפורסמו בעוקץ. אלה דברים שנאמרו בהפגנה באוניברסיטה, אחרי מצעד הפוליטיקאים שבאו לרכב על ההפגנה ולהתחנף, ונועדו לעשות עבודה בקונטקסט הזה: להביך את הפוליטיקאים, בחלקם אבירי ההפרטה, בדרישה לא להצביע בעד תקציב אנטי-חברתי; לדרוש מהסגל לעמוד לצד הסטודנטים ולא לחשוש מעימות עם הנהלת האוניברסיטה שבשליטת דב לאוטמן; ובעיקר: להציב אתגר לסטודנטים ולסגל להציב את שאלת ההפרטה מבפנים ובמחוץ של האוניברסיטה במרכז, לקשור את המאבק נגד הפרטת ההשכלה הגבוהה להתקפה על מערכת החינוך, על שירותי הרווחה והבריאות, ולהושיט יד למאבקים החברתיים. הפעילים החברתיים לא צריכים שיספרו להם על סולידריות חברתית ועל הקשר בין תהליכי ההפרטה השונים. הסטודנטים והסגל, האנשים שאיתם אני עובד, צריכים את זה.

לא עשיתי זאת מתוך תמימות, אלא משום שראיתי סיכוי, מוגבל, לקשור בין מאבקים שונים נגד תהליך ההפרטה. המאבק באוניברסיטאות לא היה על שכר-הלימוד או שכר הסגל (מאבקים חשובים כשלעצמם) אלא על תהליך ההפרטה, שמתקדם מבחוץ ומבפנים, בעזרת חנק תקציבי מבחוץ, ובאמצעות אליטות בתוך האוניברסיטאות שמפריטות אותן בהדרגה מבפנים, מציעות "תוכניות מיוחדות" למיוחסים, מסננות באמצעות "סף הקבלה", בולמות כל ניסיון לתיקון חלקי של תוצאות האפליה וההחלשה במערכת החינוך, ובונות "שיתוף פעולה אסטרטגי" עם אנשי העסקים.

לכן המאבק מפלג גם את הסטודנטים וגם את המרצים, משום שחלקם מרוויחים ממנו – מהוראה בתנאים מועדפים, אמריקה, בתוכניות למיוחסים. גם בתוך הסטודנטים יש פערים גדולים. עכשיו, כשהתאחדות הסטודנטים הארצית עשתה דילים עם לימור ליבנת ועם טומי לפיד ברור עוד יותר הפער בין המאבק שהתחיל בתל-אביב לבין התאחדות הסטודנטים שמגינה על האינטרסים הסקטוריאליים הצרים ובאמת מוכנה לכך שתוספת התקציב להשכלה הגבוהה תשמש אמתלה לנתניהו לפגוע בתקציבי הרווחה. אבל אסור לשכוח, שהפעילות והפעילים בתל-אביב שהתחילו את המאבק, דחפו לקו חברתי אחר, דיברו על הזכות החברתית לחינוך ונגד תהליכי ההפרטה, ומסרבים לדיל הזה. אם הם יוכלו להמשיך במאבק עכשיו (יום שלישי בבוקר) לא בטוח. אבל שווה לתמוך בהם, גם למען המאבקים הבאים.

הזעם נגד האליטיזם של האוניברסיטאות הוא מוצדק לגמרי. לא רק משום שהסגל האקדמי אכן סירב בכל מאבקי השכר הקודמים שלו להזדהות – ואפילו באופן סמלי! – עם מאבקי עובדים אחרים בשירות הציבורי, והקפיד להדגיש שלא מדובר "סתם" במאבק עובדים. לא שכחנו שבשנה שעברה היו אלה ראשי האוניברסיטאות שניסו לסגור את השער הקטנטן שנפתח לקבלה לאוניברסיטה על-סמך ציון המצרף (בגרות + פסיכומטרי) ולבלום את הכניסה של סטודנטים מהפריפריות, יהודים וערבים. הדברים האלה נכונים במיוחד בתל-אביב, הן בתפקיד שלקחה על עצמה להגנת ה"מצוינות" (מלה שהומצאה בשנות התשעים במסגרת עדכון המסלולים המעמדיים הנפרדים במערכת החינוך) והן בגלל ההרכב החברתי של הסגל והסטודנטים. אבל לזה צריך להוסיף שני דברים.

ראשית, ישנם גם באוניברסיטה – ואני רואה אותם מולי – גם סטודנטיות וסטודנטים שהגיעו לשם בעשר אצבעות משכונות שלא נראות במצב טוב יותר מזו שגדלתי. הם יודעים, שאחריהם אף אחד לא ייכנס, והם היו הראשונים שהתחילו את התסיסה בקרב הסטודנטים נגד ההפרטה מבפנים והכנסת צעדי "התייעלות" שמכוונים נגד כל מי שאין לו הורים עשירים שיממנו את לימודיו, ו\או שצריך לעבוד או לטפל בילדים. זה לא יהיה נכון להשאיר אותם לבד להיאבק על מקומם באוניברסיטה.

שנית, כדי שאפשר יהיה להיאבק על ההשכלה הגבוהה, כדי שאפשר יהיה לדרוש שלא תהיה סגורה בפני הרוב הגדול, כדי שאפשר יהיה לדרוש אחריות חברתית ממוסדות ההוראה והמחקר – אנחנו צריכים אוניברסיטה ציבורית. כדי שאפשר יהיה לדרוש שרפואת-שיניים תחנך רופאים לקהילות ותעסוק ברפואה מונעת (שממנה לא מתעשרים), אנחנו צריכים בית-ספר ציבורי לרפואת שיניים. בתי-הספר הפרטיים לא יעשו את זה. עם אוניברסיטה פרטית אין לנו עם מי לדבר ואפילו לא נגד מי להיאבק על סדרי עדיפויות, על פתיחות ועל ייעוד חברתי. עכשיו, כשההפרטה בעיצומה – עם התיאגוד של האוניברסיטה, כניסת אנשי העסקים והפוליטיקאים של המימסד לוועדים המנהלים שלה, עם הקמת שירותי רפואה פרטיים על בסיס התשתית של האוניברסיטה הציבורית – עכשיו הזמן להיאבק נגד ההפרטה הזו