אנטישמיות באוניברסיטה, קוסבי חכם על חלשים, שייבו נגד דיקרט ובאבא על פאנון

למי שעוקב אחר הסערה שמתרחשת בחודשים האחרונים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שבה התלוננו סטודנטים יהודיים וישראליים כי מרצים במחלקה ללימודי מזרח תיכון השמיעו הערות אנטישמיות במהלך הרצאותיהם, הוועדה שמינתה האוניברסיטה פרסמה דו"ח על הפרשה שבו היא טוענת כי "לא מצאה שום ראיות לכך שטענות שנאמרו על ידי המרצים היו אנטישמיות". אולם הוועדה גם מצאה כי אחד מהפרופסורים חרג בהתנהגותו מהנורמות המקובלות בכיתת לימוד, כאשר העיר לשאלה של אחד התלמידים כי שאלתו ראויה לביקורת ציבורית חריפה, וכן מצאה הוועדה שהיחסים בין מרצים ותלמידים אופיינו בהיעדר יחס תרבותי ראוי. בקישור ניתן לקרוא את הדו"ח המלא ותגובות ראשי האוניברסיטה לפרשה שהסעירה את העולם האקדמי בניו יורק ולא מעט גם מחוצה לו. 

"כשקומיקאי זורק עוגת קצפת בפניו של אדם בעל עוצמה זה מצחיק, אבל כאשר הוא זורק את העוגה על פניה של אם חד הורית עם שלשה ילדים זה לא מצחיק", מייקל אריק דייסון פרופסור אפרו-אמריקאי מאוניברסיטת פנסילבניה, כתב ספר חריף וביקורתי נגד השחקן והקומיקאי האפרו-אמריקאי ביל קוסבי. קוסבי יצא בחריפות לפני כשנה נגד משפחות אפרו-אמריקאיות מהמעמד הנמוך על הזנחת ילדיהם, בזבוז כספים על קניית נעלי ספורט יקרות וההערצה שלהם לתרבות הגטו. (כמה מוכר, מזכיר לי סצינה של הג`נטלמן היורופאי שפעם העיר ב"פופוליטיקה" לאם ענייה שהתלוננה על מצב החינוך בפרדס חנה שלא תבזבז כסף על התסרוקת שלה, הטיעון הזה ידוע גם כטיעון הפלאפון והמרלבורו, איך זה שאמהות חד הוריות מעשנות ויש להן פלאפון). דייסון אומר לקוסבי להפסיק להיות חכם על חלשים ושאולי יתחיל לרדת על אפרו-אמריקאים ממעמדו כקונדוליסה רייס וקולין פאואל. דייסון מעיר כמה ציני שאדם כקוסבי שיוצא נגד תרבות הצריכה הוא אחד המקדמים הגדולים של תאגידים קפיטליסטיים. דייסון גם לא מאמין באתוס ג`ון ווין האינדיבידואליסטי האמריקאי, אנשים לא יכולים לחלץ את עצמם מהבוץ על ידי משיכת מגפיהם.

מאמר מעניין ב"ניו יורק טיימס" מעניק היבט פילוסופי לויכוח בין תומכי המתת החסד של טרי שייבו לבין מתנגדיה. בצד האחד ניצב אריסטו ובצד הנגדי ניצב דקרט, בעוד שאריסטו מצדד בעמדת ההורים של שייבו ותומכיהם שהחיים לכשעצמם הם בעלי ערך מוחלט בלא תלות באיכותם, דיקרט ניצב לצידה של בעלה של שייבו ותומכיו, הוא סבר שהחיים הם לא מתנה מהאל, הם לא רק גוף אלא גם נפש שלאנשים יש אוטונומיה להכריע לגביהם.

מצדדי רעיון קדושת החיים מזכירים כי רעיון זה שהיום מנופפים בו שמרנים, שימש בעבר ככלי פרוגרסיבי להלחם בתנועות כאיוגניקה, או נגד סטריליזציה של קבוצות חלשות בחברה.

מאמר קריא של הומי באבא על פרנץ פאנון, "האם פאנון עדיין רלבנטי", באבא מנתח את משנתו של פאנון ובעיקר את ספרו Wretched of the Earth ("ארורי הארץ") וטוען כי הניתוח של פאנון הוא-פוליטי פסיכיאטרי, פאנון ניתח מושגים כתודעה לאומית, אלימות, דה קולוניזציה ואלימות במערכת מושגים של עולם הנפש.

"קולוניאליזים מאלץ את הנכבש לשאול את עצמו ללא הרף מי אני באמת" אומר פאנון. באבא מוצא לא מעט דברים במשנתו של פאנון הרלבנטיים לימינו, כגון דרישתו לצדק עולמי וחלוקה צודקת יותר של משאבים כלכליים בעולם כחלק מחזון הומניסטי, אולם באבא יוצא, בין היתר,  נגד קריאתו של פאנון לשימוש באלימות כמאבק נפשי מטהר.