כללי הדקדוק הפנימי של הכיבוש

לפני זמן לא רב, כחלק מן המאבק של הקשת בעניין הגבולות הפנימיים, כתבתי מסה בה הצעתי שהדקדוק הפנימי של השליטה הציונית בקרקע מופנית לא רק מחוץ לגבולות הקו הירוק, אלא גם מופעל כלפי החברה בתוך ישראל, בגבולות הקו הירוק. רוצה לומר, שמשטר הכיבוש אינו עוצר במחסום וגם לא בקו הירוק, אלא ארוג אל תוך המרקם הפנימי של החברה בישראל על כל שכבותיה, ומיוצר מתוכה ובתוכה. אני לא מתכוון להציע שניתן להשוות את מה שקורה בתחומי הקו הירוק למעשי הדיכוי וההרס בשטחים. מה שאני מציע הוא שההיגיון הציוני הבסיסי של השליטה על הקרקע דומה משני צידי הקו הירוק. זאת ועוד, אפשר להצביע על תופעה משונה משהו. ככל שהגבולות המכונים "חיצוניים" נעשים "ממוסמסים" ועמומים יותר ("גדר", "חומה", "ציר פילדלפי", "התנתקות", "נסיגה", "עיבוי", "חיזוק"), הגבולות הפנימיים (בין המעמדות, ובין הקבוצות האתניות והלאומיות) הולכים ומתקשחים. אנו למדים זאת כאשר אנו מתבוננים במשטר הפריבילגיות הפיאודלי המנהל את המרחב בישראל.

אני מציע לקרוא בהקשר זה את הניתוח המרתק שמציעה עו"ד סוהאד בשארה במחברות עדאללה האחרון (מרץ 2005). בשארה מנתחת את החלטת מנהל מקרקעי ישראל שהתקבלה באוגוסט 2004 (החלטה 1015) בעניין "הליכי המלצה על קבלת מועמדים לרכישת זכויות חקירה במקרקעין ביישובים חקלאיים וביישובים קהילתיים". הנה כך עובד ההיגיון הציוני ביחס לכיבוש הקרקע. נוהלי הקבלה שנקבעו לישובים כוללים שני קריטריונים דומיננטיים. הראשון קובע שעל המועמד "להיות בעל יכולת כלכלית להקמת בית ביישוב, תוך פרק הזמן הקבוע בהסכם הפיתוח עם המינהל". זהו קריטריון סלקציה על בסיס מעמדי, ובאופן עקיף כמובן גם עדתי. הקריטריון השני קובע על המועמד להתאים לחיי החברה בקהילה מצומצמת. זהו קריטריון סלקציה המופנה בעיקר נגד פלסטינים ישראלים, אולם מופעל גם נגד מזרחים בישראל. התוצאה מדברת בעד עצמה.  מבין 475,000 התושבים ביישובים הכפריים בשנת 2003, פחות מרבע הם מזרחים. למותר לציין שאין שם אף ערבי.