• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

יום השואה הארמני בחג החירות היהודי

יוסי לוס

ביום ראשון של חג החירות היהודי שחל השנה ב- 24 לאפריל חל גם יום השנה לשואה הארמנית. המאה ה- 20 ראתה את התפשטות הלאומיות אל מעבר לגבולות אירופה למושבות לשעבר ואת הפיכת הלאום לסוכן הפוליטי המרכזי. הצד השני של הפיכת הלאום לסוכן הפוליטי המרכזי הוא תפיסה של לאומים מסוימים כמאיימים על קיומם "העתיק, הקבוע, האמיתי והנצחי" של לאומים אחרים. ההבטחה לשחרור הקולקטיבי שהיתה טמונה בלאומיות הביאה אתה גם איום בהשמדה המונית.

כתוצרים של המאה הזו חובה עלינו, ולא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה פוליטית-קיומית, לזכור את הניסיון הראשון להשמדת העם במאה ה- 20. הוא סימן את העתיד לבוא, את החייב לבוא (חוכמה שבדיעבד) ומזה עשרות שנים הוא מסמן את ההתעלמות מכל אלה, מה שאיפשר הופעה חוזרת ונשנית, אם כי בצורות שונות, של ניסיונות להשמדת עמים. אחת המגיפות של המאה ה- 20.

בלילה שבין ה- 23 ל- 24 באפריל 1915 נעצרו וגורשו מאות מנהיגים ארמנים מהעיר קונסטנטינופול. חודשיים לפני כן, נאסף נשקם של כרבע מיליון חיילים ארמנים בצבא העות`מאני, והם הועברו ליחידות עבודה. בהדרגה, הם נרצחו. כלי נשק שהיו בידי האוכלוסייה הארמנית נאספו אף הם בטרם החל הגירוש של מאות אלפי ארמנים מכל רחבי תורכיה למדבר הסורי ורציחתם במגוון של אמצעים.

המחלוקת שניטשת בין היסטוריונים משני הצדדים היא בעיקר סביב שאלת הכוונה של שליטי המדינה. האם היה תכנון מוקדם של הממשל העות`מאני להשמיד את העם הארמני או שמא מדובר בתנאי קיום קשים בעת מלחמה שהובילו לרעב ולמחלות ובהתפרצות זעם "מתקבלת על הדעת" של אזרחים וחיילים תורכים וכורדים לנוכח מה שנתפס בעיניהם כחוסר נאמנות של הארמנים לממשל העות`מאני? האם המנהיגים התכוונו לחסל את העם הארמני או שהם לא היו קשורים לעניין וזה היה פרויקט עממי? האם היתה פקודה מפורשת או לא?

איש לא מכחיש שמספר עצום של ארמנים ורק ארמנים גורשו בידי תורכים וכורדים ממקום מושבם ומתו מיתות שונות ומשונות תוך זמן קצר. כשליש מהעם הארמני חוסל בעיקר בין השנים 1915 ו- 1916. יחס דומה למספר היהודים שהושמדו במלחמת העולם השנייה.

מסמכים רשמיים של ממשלת אנגליה מכילים עדויות ראייה של נציגי קונסוליות, מיסיונרים, אחיות של הצלב האדום, נתינים גרמנים וניצולים. עדויות אלה נערכו בידי ארנולד טויינבי ופורסמו ב- 1916. גם שגריר ארה"ב הנרי מורגנטאו דיווח על הזוועות. אבל, איך אפשר להיות עד ראייה ל"כוונה" ויותר מכך לכוונה של המנהיגים כאשר רואים מעשי טבח, נהרות של דם, ערימות של גוויות או של ניצולים שמעידים בקולם על הנעשה?

היסטוריונים ארמנים טוענים לעדויות חותכות לפקודות מפורשות מהשלטון המרכזי, והיסטוריונים תורכים טוענים שהמסמכים מזויפים, שהארמנים בגדו בשלטון העות`מאני, שגורמי המוות היו בעיקר רעב ומחלות, שהרוצחים היו פורעים לא מאורגנים ושמספר הארמנים שמתו בתקופה המדוברת היו "רק" כמה מאות אלפים ולא למעלה ממיליון. ההיסטוריון ברנרד לואיס, שמוצג תמיד כבר סמכא בענייני תורכיה המודרנית, מתיימר להיות ניטרלי והגון ולכן תיאר בספרו "צמיחתה של תורכיה המודרנית" את ההתרחשויות כ"מאבק בין שני עמים לחזקה על מולדת אחת". כך, האימפריה העות`מאנית והמיעוט הארמני שחי תחת כיבושה מאות שנים מוצבים כשני כוחות שווים שעמדו זה מול זה במאבק לאומי במקום כשלטון מרכזי של אימפריה בסוף דרכה לעומת אוכלוסייה אתנית ודתית מודרת, קטנה, מדוכאת ומופלית. גורמים "ניטרליים" מדברים לעתים קרובות על גירוש או הרחקה של ארמנים "לא נאמנים" מאזורי קרבות שבהם נוכחותם הפריעה לפעולתו היעילה של הצבא העות`מאני, אלא שארמנים לא גורשו רק ממזרח המדינה שם התנהלו הקרבות עם הרוסים. ארמנים גורשו גם מקיליקיה ששוכנת במערב לחוף הים התיכון ומחלקים אחרים של המדינה. בנוסף לכך, ארמנים לא רק הורחקו מאזורי הקרבות, אלא גורשו למדבר הסורי ללא מזון ומים ואולצו ללכת ברגל מאות קילומטרים. מעבר למעשי הרצח וההתעללות הרבים שפורסמו מדי יום בעיתונות המערבית של התקופה, לא היה למגורשים סיכוי רב לשרוד במדבר, גם אם לא נאנסו, נדקרו, הוטבעו או הוכו.

ברנרד לואיס "הניטרלי" כתב גם ש"עבור התורכים, התנועה הארמנית היתה הנוראית מכל" משום שבניגוד לשאר הלאומים שחיו תחת הכיבוש העות`מאני, הארמנים חיו באתרים שונים בתורכיה גופא ולא רק בשטחי האימפריה המרוחקים מתורכיה עצמה.

לעומת זאת, יאיר אורון, היסטוריון ישראלי, כתב בספרו "הבנאליות של האדישות; יחס הישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית לרצח- העם הארמני", ש"השמדת העם הארמני היתה עובדה ידועה שאינה מוטלת בספק בעשורים השני והשלישי למאה [ה- 20]. השכחה ומאמצי ההשכחה הביאו, כמה עשורים לאחר מכן, להצבת סימני שאלה, חלקם הגדול מגמתיים, שלא היו קיימים קודם לכן". כמו כן, הוא כתב ש"אין ספק שאפשר להוכיח, על סמך מקורות שונים ומגוונים מאותו זמן, שאכן בוצעה השמדה המונית …, על פי הוראות שללא ספק הגיעו מחוגי השלטון בקושטא. אפשר שלגיטימי (ואפילו צריך) להתווכח על עובדות מסוימות … . אולם המקורות השונים… יוצרים תמונה חד-משמעית שאינה ניתנת לערעור (אלא אם נוצר קשר בלתי אפשרי, בו פוברקו והומצאו אלפי תעודות ודיווחים ממקורות שונים ובארצות שונות, … ; ומאות ידיעות בעיתונות, בארצות שונות – שבשקר יסודן …)".

למעשה, בית דין צבאי שכוננה ממשלת תורכיה עצמה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הרשיע את שלושת מנהיגי המדינה בעת מלחמת העולם הראשונה – אנואר פשה, טלעת פשה וג`מאל פשה – באחריות לרצח העם הארמני. הם הספיקו להימלט מהמדינה, אולם בית הדין דן אותם למוות שלא בפניהם. טלעת פשה נרצח בגרמניה בידי צעיר ארמני.

הטבח של מלחמת העולם הראשונה לא עמד בפני עצמו כאירוע יחיד ויוצא דופן בהיסטוריה של היחסים בין השלטון העות`מאני והארמנים. על פי הערכות ארמניות, בין 100 ל- 200 אלף ארמנים נרצחו במספר אירועים בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. המולדת ההיסטורית של הארמנים שוכנת במזרח אנטוליה ושם הם חיו תחת כיבושים זרים מאות רבות של שנים מאז התיישבו שם לפני כ- 3,000 שנים. הם היו מיעוט אתני ודתי שעד המחצית השנייה של המאה ה- 19 זכה ליחס סובלני אך מפלה, כמו היהודים והיוונים, ונחשבו בעיני הסולטנים העות`מאנים ל"קהילה נאמנה". אולם, כישלונות צבאיים רבים, התעוררות לאומית בקרב מיעוטים, קשיים כלכליים ומעורבות של אינטרסים זרים במהלך העניינים הפנימי הובילו, במחצית השנייה של המאה ה- 19, להגברת הדיכוי והאלימות כלפי מיעוטים והאיבה הבין עדתית.

שלטונו העריץ של הסולטן עבדול חמיד ה- 2 הביא להתארגנות של אופוזיציה תורכית ליברלית שאימצה אל חיקה גם את נציגי הארמנים. הם נקראו "הועד לאחדות וקידמה" וגם "התורכים הצעירים". הם ביקשו לכונן משטר פרלמנטארי, חוקה ושוויון זכויות. ביולי 1908 הם ביצעו הפיכה צבאית, קבעו חוקה וערכו בחירות לפרלמנט. הארמנים זכו לשוויון זכויות ואף גויסו לצבא בפעם הראשונה. למרות זאת, כבר במארס 1909 פרצו פרעות בקיליקיה שבהן נרצחו כ- 20,000 ארמנים.

"הועד" הליברלי, החילוני והדמוקרטי הפך תוך שנים ספורות את עורו ואימץ אידיאולוגיה לאומנית חדשה, סוג של פאן-תורכיות שהוביל לבסוף לטבח הגדול ביותר בתולדות האנושות, עד אותו זמן.

גם אם נכונה הטענה התורכית שלא היתה מעולם פקודה בשמם של שלושת מנהיגי "הועד" שהורתה על השמדה וגירוש המוניים של ארמנים, על מי מוטלת האחריות למנוע אסון כזה, אם לא על השלטון המרכזי?

גם אם נניח שהשלטון המרכזי לא הנפיק פקודות רצח והפעולה היתה פעולה עממית פופולארית שבה השתתפו המוני תורכים וכורדים מרצונם החופשי, האם לא מן הראוי שתורכיה כמדינה דמוקרטית, קרי שלטון שנבחר על ידי העם ומייצג אותו תיקח אחריות על מה שהעם עשה?

תורכיה המודרנית מסרבת להודות שמנהיגיה היו אחראים ומשליכה את האחריות על ההמונים ובו בזמן מסרבת, כנציגת אותם המונים, לקחת אחריות על מעשיהם.

אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מנע תהליך דומה של השתלטות שיח הכחשה של שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. יש אומרים גם שהצלחת תהליך הכחשת השמדת הארמנים מנע הרתעה אפשרית מכניסה של גרמניה הנאצית לתהליך של השמדת היהודים. ספק אם יש ממש בטענה זו שכן השמדות עמים נוספות התרחשו גם לאחר שואת היהודים. כפי שטענתי למעלה, השמדת עמים חלשים וכבושים היא חלק בלתי נפרד מההיגיון של הלאומיות המודרנית שכוללת בתוכה תשוקה לשימור מהות עצמית (של הלאומיות) מדומיינת, בלתי משתנה ונפרדת משאר הלאומים והקבוצות האחרות בסביבה הקרובה והרחוקה. אמנם, השמדת עם היא ביטוי קיצוני של הלאומיות, אולם היא לא חריגה מעבר לגבולות הלאומיות.

העמדת השואה היהודית כשונה באופן מהותי משאר השואות של המאה ה- 20 מטשטשת את הקשר ההדוק בין הלאומיות כמהלך משחרר לבין הלאומיות כמהלך משמיד. טשטוש זה מערער את היכולת להתנגד ולמנוע השמדות עמים נוספות.

בימים האחרונים התפרסמו כמה תרגומים לעברית מהניו יורק טיימס של התייחסויות מרתקות להשמדות עמים שונות. ניקולס כריסטוף<StrippedTag/FONT> ממוצא ארמני קרא לבוש ללחוץ על סודאן כדי לעצור את הזוועות בדארפור ולארמנים אמריקאים לעסוק יותר בחיים המופקרים בדארפור מאשר במתים שלהם, למרות ההכחשה הנרחבת של שואת הארמנים. ניצול וניצולה קמבודים<StrippedTag/FONT> תיארו מזווית אישית את זוועות הקמר רוז` ובאוגנדה<StrippedTag/FONT> משתמשים בשיטות פיוס מסורתיות שמאפשרות בו בזמן לקורבנות למחול ולמחוללי הזוועות לקחת אחריות ולפצות. זאת, במקום בתי דין ועונשים שלכאורה עושים צדק אבל למעשה מספקים יצר נקם בלתי ניתן לסיפוק. זאת, מכיוון שלעתים קרובות אי אפשר להתעלם מכך שמחוללי הזוועות היו בעצמם קורבנות, מה שמוביל בהכרח להבנה שאין דרך טובה יותר לעצירת אלימות מאשר מחילה ופיצוי ראוי, ואלה קשים הרבה יותר למימוש מאשר הגשת כתב אישום, קביעת גזר דין וכליאה.

חג חירות שמח.

מי ייתן והיהודים, יחד עם אחרים, יידעו למנוע ולהימנע משלילת חירותם של בני אדם באשר הם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.