מחוזות הבורות: עוד על השואה בעקבות "גם אנחנו היינו שם" של גואל פינטו

שפרה קיש

אתמול התפרסמה בהארץ כתבה "גם אנחנו היינו שם" מאת גואל פינטוהעוסק בשני סרטים שהוקרנו אתמול ערב יום השואה הסרטים עוסקים בגורלם של יהודי צפון אפריקה בעקבות הכבוש הנאצי, האיטלקי ומשטר וישי. לצערי לא יכולתי לצפות בסרטים ממקום שהותי "בגולה" (גולת מוצאי). אך הכתבה כשלעצמה, מעבר לחומרים הקשים הלקוחים מהסרטים עצמם, מעלה מגוון שאלות ותהיות מטרידות וכואבות.

נראה שגם כאן נעשתה מלאכת הגדרת מחוזות הבורות – משימתה של מרבית הנרטיבים הלאומיים. למרות שפרק זה בתולדות יהודי לוב מרוקו אלג`יריה ותוניס נותר במחוזות הבורות, חשיפתם מעידה על עוצמת התבנית של "לקח השואה "; אחד הניצולים מצוטט כאומר "מה אני אלמד אותם, תהיו כבשים כמונו?". קלוד סיטבון מצוטט כאומר "מה כבר קרה לנו, מול שישה מיליון יהודים ובהם מליון ילדים; איך אתה מעז להשוות בין המספרים האלה למאות ההרוגים שלך. .." (שם).

כמה מצער שגם מכותרת הכתבה וגם מן הזהירות שבדברים אלה עולה שוב כי למעשה "רק שואת יהודי אירופה" (ו"הגבורה" כפי שנדרש בגרסא הציונית) הם שואה.

כמה עצוב שגם כאן הפורנוגרפיה הפרוגרמטית של השואה הנהוגה בארץ כוחה בצמצום וכימות הזוועה;  המספרים, האם היו תאי גזים או לא היו.  האם זה מה שלמדנו  שגם בגזענות ורדיפה לשמה יש היררכיה לזוועה, לסבל ולרצח.

על צרותה וסכנותיה של תפיסה זו אפשר לקרוא בדבריו הנבונים ומעוררי המחשבה של יהודה אלקנה שפורסמו אתמול באתר ובכתבה נוספת בהארץ על המסעות לפולין. איך נמנעת הרחבת הידע והלמוד האוניוורסלי יותר, ובה בעת גם ההבנה ההיסטורית יותר של שואה, שואות ודיכוי רצחני.

אמנם, בנגוד לשואות אחרות אותם מתקשה הציונות להכיל (ואף להכיר), הרדיפה,  המחנות והרצח של יהודי לוב תוניסיה  הם תוצר ישיר של אותה מלחמה ואותו "פתרון סופי" נאצי מחושב. יחד עם זאת, הצורך להשוות ולמצוא קווי דמיון בלבד הינו מכשול בדרך ללימוד והבנה של -האולי- בלתי ניתן להבנה, של דינמיקת הרדיפה וההוצאה להורג המחושבת של אנשים בשר ודם על ידי אנשים בשר ודם. למרות הדברים הקשים בזכות השיכחה, יש להיזהר מ-השכחה. השאלה אינה רק מה מלמדים ומה משכיחים אלה מה שואלים .

הלמוד אינו רק ידיעה אלה יכולת לשאול שאלות. לימוד שאין לו מסר נתון מראש- לימוד לא רק "של המה" אלא גם של ה"איך קרה", ההקשר והתהליכים. שאלות המציעות חשיבה בכוונים שונים הסטוריים ופילוסופיים, על טבע האדם, טבעה של חברה,לאומיות והדרה  והבנאלית של הרשע. לימוד שלא שואל רק "היו או לא היו תאי גזים", אלא שיודע לשאול גם "האם לא כך זה התחיל?" ההפרדה, ההשפלה, הגזל  הטלאי, השכנים שמפנים עורף מפחד, מעוצמת הזרם, או מאשליית הכוח. הלמוד הפרטיקולרי אינו סותר תובנות (אם יש כאלה ), ובעיקר שאלות, רחבות יותר ואולי אף אוניוורסליות. 

מעניין בהקשר זה מה שנכתב בכתבה של פינטו על יחסם של יהודי אלגי`ר למשטר וישי והטענה על ההבדלים ביניהם לבין אחיהם האלג`יראיים והמתנחלים  הצרפתים  ביחסם למעצמה הקולוניאלית צרפת, לדה גול, למשטר וישי, גרמניה ואיטליה. אמנם יש גם כאן קווי דמיון – אך יש גם נסיבות הסטוריות ויחסים חברתיים שונים, הנסיון להבין גם אותם- ולא רק הנסיון למצוא היכן "גם אנחנו היינו שם" ילמד אותנו משהו אם בכלל.

גם בנוגע לשואת יהודי אירופה מעט מאוד נלמד ביחס לנסיבות ההסטוריות הרחבות יותר. מי למד על  שורשי התורות ועליית המפלגות  הפשיסטית והנציונאל-סוציוליסטית? יחסי המעצמות באירופה?, מי למד על קולוניאליזם ולאומיות? מי למד על אלג`יר? – לא בבית-ספרי (מקיף ו` בבאר שבע). מה שנלמד  נלמד בוואקום של הקשר יהודי אם בכלל, שום דבר שמאפשר להתיחס ולתהות על ההקשר ההסטורי חברתי של הנער  המצטרף להיטלר יוגן, או הלוחם המחתרת באלג`יר.

כאמור אין ברצוני לומר שאין מקום לפרטי הפרטים ולאישי, להיפך. מניסיוני כדור שני למדתי על חשיבות האישי והפרטים המוחשיים היום יומיים, אך לא בהכרח של פרטי הפרטים של טכנולוגית הרצח, אלה את נימי  החיים,  הילדות, ההשרדות והזכרון. לא כאן המקום להודות להורי שהעידו ולמדוני להקשיב ולשאול, ללמוד ולתהות, אין ברצוני גם להאריך בנסיון אישי זה או לשאוב ממנו סמכות, שכן גם נסיונם של ניצולים כבני הדור השני יכולים להיות שונים כל כך.

אבל אני רוצה להסביר שכוונתי כאן לסוג הספורים שלעיתים ניטלת עוצמתם האנושית  המחרידה דווקא בצל הפורנוגרפיה המכהה והניכוס הקולקטיבי. ממחישים זאת ספורה של איווט סעדון כילדה המספרת על חווית ה"מחבואים" או רות שחר על  תחושת בגידת הזהות, המוזכרים בכתבה של פינטו . ( כאן ראוי גם להפנות  לספרו  הייחודי של אימרה קרטש Imre Kertész "ללא גורל" החוצב מרחב חדש במחוזות הספרות, השואה הזכרון והמציאות מתעתעת).

טוב שההקשר השונה מאפשר לפינטו לברור חלק מהעובדות באופן פחות שבלוני. אך גם בהקשר האירופי שם הופעלו התבניות הסלקטיביות של הזכרון במלוא העוצמה -ולא רק הרחק מגרמניה, "רוכך" לבם של חיילים אוסטרים בודדים שמסרו מעיל. גם באירופה היו יהודים שספסרו והיו גרמנים שמסרו שמיכה בסתר. אז איך זה באותה פלוגה באותן נסיבות, האחד גוזל ומשמיד, השני מרקיד ומשפיל כנר רעב, אחר רק מבצע פקודות ואחד, אולי רק חייל אחד בודד, חולק את פתו עם הקרבן? נכון מעטים (אין כאן נסיון להעלותם על נס). אך גם גיבורים ומורדים היו מעטים אבל הם לצערי נבחרו להנצחה בעיקר בשביל המסר, המסר. מה יהיה עם המסר האחד היחיד?  ומה יהיה על הלמוד, החקירה הנסיון להבין להכיל, מה יהיה על החמלה?

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.