לבנון שלי

איציק ספורטא

השמש סנוורה, לא ראיתי כלום, הייתי צריך להיעזר בהוראותיו של מפקד הטנק כדי לנהוג. משני הצדדים ראיתי מצלמות טלוויזיה מתעדות את כניסתנו ללבנון. אבל מקדימה כלום רק שמש בעיניים.

כך זה התחיל, ביום שבת הגעתי לדירת החדר של סבתי עם קרלה אחרי איזה הצגה לא מעניינת במיוחד  בבית ציוני אמריקה, פתק חיכה לי על הדלת בכתב ידו של אבי, הצבא מחפש אותך. יצאתי לביתם של הורי בריצה הליכה. שם נאמר לי שאני צריך להתייצב. ישנתי כמה שעות ונסעתי ליחידה. שם רצו לשלוח אותי לתפקיד שלא ידעתי, לא הסכמתי ושוחררתי, כולם מתגייסים ואני הולך הביתה, ממש הישג.

בשיעור הצרפתית ראינו מסוקים גדולים חולפים הלוך ושוב מעל חופי תל אביב חזרנו קרלה ואני לביתה שם כבר חיכתה הודעה טלפונית שאני צריך להתייצב, ירדתי למטה חיבוק קצר ועל הטוסטוס הביתה, ונקודת האיסוף. הרגשה משונה עד אז שמעתי על מלחמות אבל לא השתתפתי תמיד טענתי שאנחנו דור ממוזל כיון שפספסנו את המלחמות הגדולות בעיקר יום כיפור אבל המזל הסתיר פניו.

נסיעה, עפולה טנקים, באים לא צריך אותך לך לאפסנאות לעזור, להיות אפסנאי הייתה משאת חיי גם שם לא רצו אותי, יש לנו מספיק אנשים. כך ישבתי בצד חצי מסתתר מעשן סגריות לרוב. הגיע ג`יפ עליו רכוב אותו קצין שנהג להעיר לי על כל דבר שרוכים, חולצה, התייחסות. ואת אריק לא ראיתי שאלתי עליו, אף אחד לא ראה אותו. מה אתה עושה פה שאל הקצין, אני אפסנאי אמרתי בגאווה, לא, אמר בו איתי, צריך אותך שם במפקדת חטיבה, אין לנו צוותים לטנקים שלהם. בהיותי ממושמע להפליא נסעתי אתו. תור הזהב של הג`ובניקיות שלי הסתיים לפני שהתחיל.

שם ישבנו והמתנו וסדרנו הטנקים שצורתם צפרדע, שאריות ממלחמה מחוכמת אחרת בוויטנאם. ישנים קצת אבל זה מה שהיה. לילה חושך מובילים התחילו לצאת צפונה. בא מפקד החטיבה להסביר את משימתנו. שלף מפה מנוילנת כהלכה ואמר אנו נפרוץ מפה לשם בגזרה המזרחית. ניגש לתיקו ושלף מפה נוספת הניח אותה כהמשך למפה הקודמת והמשיך להסביר, ראינו הרים וגאיות ודרך ארוכה, שוב פרש מפה נוספת ואמר…, זה כבר התחיל לשעמם דרך כל כך ארוכה. לסיום אמר חסרה לי פה מפה שעליה נמצאת הנקודה שאליה צריכים אנו להגיע. לתומי שאלתי אולי אתה צריך גם מפה של טורקיה? זה נראה ההמשך הטבעי לרצף המפות שעל האדמה. הוא לא הגיב וכולם הביטו בי כעל יצור שנפל מן החלל, אז חייזרים עוד לא היו מודרניים.

עוד קצת המתנו ועלינו על מוביל ונסענו לצפון אולי מטולה. ירדנו, מפעם לפעם חטפנו תנומה לא היה הרבה מה לעשות. כחייל שהיה כל שירותו בסיני כמו גנרלים שמתכוננים למלחמה הקודמת גם אני פתחתי מערכת מורכבת של טיעונים שחלקה מבוססת על משאלות לב, שאנחנו לא מאומנים לשטח לבנון ,יש לנו טנקים ישנים אנחנו במילואים, ובעצם זהו מבצע ליטאני מורחב, כך שאנחנו נהיה ברמה למקרה שהתפתח שם משהו. קראנו גם עיתונים ושם חכמי הצבא ועיתונאים טענו בלהט שאין שום מטרה לתקוף את הסורים בלבנון והדי הפגזים שהיו בכוונם של הסורים כבר נשמעו. אבל העתונים יותר מהימנים ממראה עיניים ומשמע אוזניים של אנשים בני 25.   

למחרת יצאנו לסיור בלבנון לבד שני טנקים, עלינו על רמה נישאת וצפינו בנחילי כלי הרכב על פסגות רחוקות. קצת התווכחנו, היה שם דתי, ארוך שיער אחד, ועוד אנשים שחלקם הכרתי מהצבא. צריך לא צריך וגומר. נעצר נגמ"ש על הדרך מישהו נפנף לי. עם כל הקסדות והשכפצי"ם אי אפשר לזהות אף אחד. הוריד את הקסדה אלון חברי מתיכון ועד היום. שאל, ראית את אחי? אחיו, היה בחטיבה השניה של האוגדה שלי, לא ראיתי ואף אחד אחר לא ראה אותו מאז. נסוגנו לגבול להמשך ההמתנה. איתן הבר אמר שלא יתקיפו את הסורים, גם.

השמש המשיכה לסנוור והפעם היינו בפנים לא כסיירים אלא כמשתתפים. אפשר היה לחוש שמפקד החטיבה וקציני הקבע האחרים רוצים להשתתף להיות חלק פעיל מהמלחמה הזאת. אני ואחרים לעומתם חשבנו רק איך לא להשתתף. ואת אריק אף אחד לא ראה.  התקדמנו בשיירה רועשת. ברגע שעמדנו החלו להישמע פיצוצים, התותחנים שלהם כבר זיהו אותנו והתחילו לירות, ענן אבק פה ושם די קרוב אבל אנחנו בתוך המקלט הממונע, אם לא יפגעו בנו ישירות אנחנו בסדר, הצצה הצידה הראתה שאלו שעל הג`יפים והנגמשי"ם לא היו שווה נפש כמונו. אסור לעשן בטנק, תמיד שמרתי על הכלל גם עכשיו אבל לא לאורך ימים. גם שלפוחית השתן התחילה לאותת, אבל אי אפשר לצאת, יורים. יצאתי וחזרתי. כעבור חמש דקות עוד פעם, מה זה? הפחד שלא הרגשתי אבל הגוף הרגיש. גם צריך לאכול מפעם לפעם אבל לא עכשיו.

הפלוגה עלתה לעמדות כדי לירות עליהם. הם עמדו כמו במטווח ואני קצת מאחור לא מבין מה הם עושים מה זה כאן מטווח תותחים או מלחמה. פיצוץ טנק אחד נפגע, כולם ירדו אחורה באחת, רק אותו טנק נשאר למעלה גררו אותו אחורה. אז הבנו שפה לא משחקים מישהו לא יחזור מכאן ואחד כבר נספר ועוד אחד ופצוע אחד ועוד אחד שלא נפגע, אבל כן.  את אחד השמות אני רואה כל יום בבואי לעבודה הוא היה סטודנט כאן.

מה עכשיו, לא נראה שמישהו מעז לעלות חזרה, בלחץ הקצינים התחילו הטנקים אחד אחד לעלות לעמדות, אבל מתוך תא הנהג הקטן הכל נראה אחרת האווירה השתנתה. התקדמנו קצת ועוד קצת. ויריות ותוך זמן קצר החדש הפך לשגרה לכל מקום שהתקדמנו תותחניהם הפגיזו אותנו כאילו אמרנו להם הנה אנחנו כאן מחכים למוסיקה.

יום ועוד יום עבר, אכלנו את הלוף המיתולוגי, עם פרוסות לחם עם חלבה ושוקולד למריחה. לא היו שום מחשבות על סיום, סורים לא סורים כבר פחות עניינו, עיתונים לא הגיעו ואי אפשר לשמוע רדיו בתור טנק. לילה צריך להתקדם, לא זז הטנק, ההגה מגיב רק לצד אחד, הטנקים האלה לא מתאימים לנסיעה על סלעים רק על חול, והזחל החליט לעזוב את מסלולו, כמו פנצ`ר באוטו, כולם מתחילים לנסוע ואנחנו תקועים, אומרים לנו להשאר שם ולנסות לתקן. זאת לא היינו מוכנים לעשות ובעזרת צוותים אחרים העלנו את הזחל למקומו. טרטורי הקשר הגבירו עוצמה, שמעתי או לא שמעתי, עכשיו זה חלק מן הזכרון שלי. צעקות בקשר, תגידו להם להפסיק להפציץ אותנו, אילו כוחותינו למה חיל האוויר מפציץ אותנו. כן זה היה אבל אני לא יודע אם שמעתי את זה בקשר, אבל כן שמעתי משהו וכן חיל האוויר המהולל שלנו עשה עבודה טובה מידי. עוד ועוד התחילו להיספר, ובבית אנשים עוד לא ידעו מה שידעו אחר כך כל יום מהחיים שלהם.

הצטרפנו לשאר ונסענו ועצרנו, ואני כבר קצת נמנמתי בתא הצר, המקלט הפרטי שלי, את היתר לא ראיתי רק שמעתי. כנראה שישנתי, משהו העיר אותי בפראות סע נהג, לאן, מי מה, סע, אני רוצה לראות מה קורה עם הגדוד שתקוע במעבר, סולטן יעקוב. מי אתה? המח"ט, סע, עלה הבוקר, גבעות מוריקות משני הצדדים במעבר שהולך וצר. נזכרתי שבלילה שמעתי שהורו לגדוד להכנס מהר למעבר, טענות על עייפות חוסר בתחמושת ואוכל, לא עשו רושם על הגנרליים הממהרים. הם, היו שם ולא מצאו אף סורי, הכל פתוח סעו מהר, כך נאמר לגדוד, והם נסעו מהר, וכן היו שם סורים והם כן נתקעו, מוקפים בירי מכל סוג, לא קדימה ולא אחורה. כשהם תקועים אנחנו ישנו, אבל עכשיו בואו נראה מה קורה להם. כבר התחלתי לעשן בתוך הטנק, פתח המילוט מתחת למושב היה מאפרה גדולה.

שני הקצינים בצריח ואני והתותחן תקועים בפנים, סגורים, נוסעים לראות מה קורה. טנק בודד על רקע הירוק נוסע, לבד, אם רוצים לעורר תשומת לב זאת הדרך לעשות זאת. לא חלף זמן ומימין גולשים לכווננו שני טילים, איטיים עם שובל בוהק, ימינה שמאלה וימינה ושמאלה כדי להתחמק, לא פגעו עוד שני טילים, בשבילם זה כמו משחק וידאו עם ידית הם מכוונים אותם עלינו, אבל הם צריכים לראות אותנו ואת הטיל בעת ובעונה אחת, שמאלה וימינה ועוד פעם ועוד פעם והם איבדו אותנו, הגענו לבית צמוד לדרך, לא רב קומות רק קומה אחת, אם ירצו לפגוע בנו יצטרכו להרוס את הבית נקווה שלא יעשו זאת. לימיננו הבית לשמאלנו טנק בוער בנחת הוא יבער עוד הרבה שעות עד שמתכות רכות יתחילו לנזול מבעד לפתחים, גם גומי הותך. המח"ט מנסה לדבר בקשר, אין לא מצליח, מביט לאחור ואין אנטנה רסיס מהטיל חתך את האנטנה זה היה קרוב.

מאחורי הבית מוסתרים מהגבעות אבל רואים קדימה הגדוד לפנינו מופגז.  מה עושים גם אנחנו תקועים, אין לי שעון, שואל את אבי התותחן הוא לא כל כך עונה. נגמרו הסגריות יש לי הרבה בתרמיל בחוץ אבל אני לא יוצא. עכשיו מערכת הקשר הייתה הקשר היחיד שלנו החוצה ושם הדיבורים לא מבשרים טוב, חטיבה סורית בדרך אלינו, אם הם יגיעו אנחנו כבר לא נגיע לאף מקום. אצלנו שקט ומן שלוה לא מובנת, מתוחה משתלטת עלי, אני שפחדתי מהחושך שהייתי ילד, שכלבים גרמו לי לעבור לצד השני של הכביש יושב מוקף, טנק בוער משמאל  מקדימה יורים ואני ככה שליו. ככל שעבר הזמן בכל זאת מחשבות התחילו לצוץ, בית משפחה, מה יהיה. לא פאניקה אבל מחשבות. ככל שעלה החום בחוץ נשבה הרוח הקרירה המצמררת של המחשבות. מצב של לא לזוז אין מה לעשות אז חושבים מרגישים.

ראיתי את השכונה ואת הורי יושבים סביב השולחן בסלון, חדר שינה שלהם, שותים קפה שחור אחד אחרי השני שמלווה בעשן סיגריות אסקוט, בלי הרבה מילים, אם בכלל, מחכים, למה? בהיכרותי את אימי ראיתי את לילותיה כהמתנה מתמדת לדפיקות בדלת. נזכרתי ששנים לפני, בלילות הרועשים של קומת הקרקע, אחרי עידן התנים, ובעידן הנחירות של אבי וחריקות השיניים של אימי, שיצרו רעשים שכילד גרמו לי להתכרבל כמה שיותר ולהירדם. באחד הלילות רחשי הלילה הוחלפו בפתיחת וסגירת דלת. אחי איחר להגיע מלימודיי ערב עם חברתו, כבר אחרי חצות, והוא לא מגיע, אימי מסתובבת פנימה והחוצה מביטה בחלון שפונה לרחוב. תמיד ידעתי להכנס לראש שלה ולחוש את דאגתה שלא ידעה גבולות. עברו כשעתיים עד שאחי הגיעה נושא את האופניים על גבו, גנבו לא גלגל, ולכן איחר טען, נרגעתי. ידעתי שעכשיו מה שהיה אז הוא כאין וכאפס ללילות, לשתיקות.

נצא או לא נצא, עברו שעות, אמר המח"ט בו נזוז קדימה, שינויי מצב הם תמיד בעיה אבל לנסוע קדימה למארב נראה מוגזם, אבל מה אפשר לעשות, נהג סע. הקצין השני אמר לא נהג אל תיסע, מילאתי בקפדנות את הוראת האחרון. יש פה פקודות ואתם תעשו את מה שאני אומר, סע.  אם אתה רוצה להתאבד סע לבד, אני לא מוכן טען הקצין. אם כך, והקולות הורמו, רד מהטנק, אני ארד כיון שאין לי חשק להתאבד. רד, לא ירד, והקולות גוועו ולא זזנו, איזה כיף, נשארים תקועים מאחורי הבית.

עיקר הפעילות וההקשבה עברו לקשר, מפקד הגדוד, פרץ ואמר, תוציאו אותנו מכאן קשה לנו להחזיק מעמד, ויש דרישה לעשות דברים חמורים. אחת הפלוגות הייתה של חיילי הסדר. אמר המג"ד מצבנו כמעט לאחר ייאוש ויש לנו שלוש אפשרויות. אחת לפול בשבי, השניה, שמעתם על קידוש השם ככה מדברים החיילים. האפשרות השלישית נעלמה לי במשך השנים. כתגובה הגנרליים דברו בקול שקט יהיה בסדר אנחנו מטפלים בעניין, כמו מנהלים בחדר ממוזג הם דיברו. עם כל הלחץ של התקועים הקולות השקטים נשמעו אדישים למצב, מדי כמה זמן נשמע דו השיח בסגנון הזה של קולות מהשטח ושקט של גנרלים. למה רצנו כל כך מהר למארב, פוליטיקה, ידעו שביום שישי תהיה הפסקת אש ורצו להגיע כמה שיותר רחוק לכביש בירות דמשק, אבל עכשיו הגדוד רק רצה לצאת. למה חיל האוויר לא בא?  בכלל הרגשתי יותר ויותר ככלי משחק למטרות שהן לא בדיוק המטרות שהובילו אותי להיות חייל בצבא.

נהג סע, לא הגבתי, ולא שמעתי יותר את הפקודה לנסוע קדימה, ורווח לבי עם ניסע זה רק אחורה לא קדימה. ובאמת נשמעה הפקודה החוצה סע אחורה, הסתובב, והחוצה. ראיתי אדם שכוב פצוע על הדרך, הוא היה מזוקן והניף את ידו לעברנו אבל לעצור לא יכלנו, עוד מיתוס נופץ, לא משאירים פצועים בשטח.   אותם שחקני הוידאו שוב ראו מטרה לנגד עיניהם ושלחו את טיליהם ימינה ושמאלה ושוב ואין ימינה, שוב הזחל פרש מתפקידו ועזב את מסלולו. אז רק שמאלה ואיכשהו ראינו  גבעה וקפצנו להסתתר מאחוריה.

לאחר שעות בתא יצאתי החוצה, הסתכלתי על האנשים שהיו איתי בטנק ולא הכרתי אותם הם נראו שונים, מן אפרוריות מצאה מקומה על פניהם. הזחל באמת לא היה במקומו. פתאום פגזים החלו לעוף מעל ראשינו לכיוון הגדוד התקוע, החליטו להוציא אותם על ידי הפגזה מסיבית עליהם לאחר דקות ראינו מספר טנקים שועטים החוצה מהמארב.   כמה טנקים נסעו בשביל לכוון המארב ושניים מהם עלו באש לאחר שנפגעו מהטילים, הם לא ידעו מהיכן זה הגיע, המספרים עולים.  זה נגמר, סוף סוף אפשר לשמוע רדיו, שוב צריך לזוז, לפנות פצועים לשתות מים. ברדיו אמרו שבשעה 12 תכנס לתוקפה הפסקת אש. אני שמחתי כל היתר נשארו אדישים. שלוש דקות ל-12 ההליקופטרים מפנים אנשים ופגזים נחתו עלינו וסביבתנו. עזבתי את הרובה ורצתי לתא המקלט שלי, מישהו הביא לי את הרובה שנטשתי. נסענו משם מהר. וב – 12 כמו לפי פקודה השתרר שקט מוחלט, הפסקת אש. אולי זה הסוף בשבילנו.

הגיע השקם ורצו שנשלם על בקבוק שתייה, עסקים עסקים, מלחמה מלחמה, צריך לעבוד בשביל לאכול, מה עשיתם לאחרונה לטובת עסקי השקם שמגיע לכם שתייה חינם. בצד השביל שקי ניילון שחורים אטומים, שלוש, גופות של מתים, הליקופטרים לוקחים פצועים, הרוגים יכולים לעמוד בשמש, כבר לא יכול לקרות להם כלום, זו עבודה של הרבנות, והם משום מה, כך נאמר, לא עובדים בשבת. כולם כוונו את תשומת הלב להסדרניקים שיצאו מן המארב מהקולות שעלו התברר שהם לא היו מרוצים וקצינים יותר ויותר גבוהים הגיעו כדי לשוחח איתם לתרץ מה שלא ניתן לתרוץ אבל תמיד אפשר לנסות.

בעצת פסיכולוגים החליטו שצריך להחזיר משמעת להתגלח ולהופיע בהופעה מסודרת, זה לא כל כך נראה לי אז עזבו אותי בשקט. מצאנו ברז מים והתקלחנו אחרי הרבה ימים בלי. הגיע ניידת שידור לדשי"ם התחמקתי ממנה, אמונות תפלות ופטליזם זה חלק מהעניין. אומרים שהטובים מתים, ולא פעם שמענו על מי ששלח מכתב ומת, אני לא רציתי ששום דבר יגיע הביתה לפני, לא מכתב ולא תמונה.

ישבנו ליד אגם קרעון, בלי לעשות הרבה חוץ מלנסות לבשל משהו סביר ממנות הקרב, ומקום לראות את משחקי הגביע העולמי. יש חופשות צריך לערוך הגרלה מי יצא, זכיתי בהגרלה לצאת מיום חמישי עד יום שישי. גם זה משהו. הזוכים חיכו לאוטובוסים שיחזירו אחרים ויקחו אותנו. ראינו את האוטובוסים מגיעים בדרך העוקלת, נראים ונעלמים. מסוק שבה לחלץ פצוע נפל כאבן על הכביש כמה מאות מטרים לפני האוטובוסים ואלו נעצרו, שעות חיכו האוטובוסים עוד כמה אנשים סיימו את חייהם. כאשר הגיעו האוטובוסים אלינו, היה כבר מאוחר והחליטו שנחזור מן החופש רק ביום ראשון כי לא חוזרים בשבת, עוד פעם שבת. יצאנו לדרך הארוכה הביתה, הפעם ראיתי את לבנון מהחלון נוף לא רע. נסענו עוד וזה לקח שעות רבות שבע שמונה תשע.

הגענו ב-4   בבוקר לכביש גהה, הכביש שחייתי לאורכו כל חיי מזמן שהיה שביל גמלים, אף פעם, עד היום עם גשרים ופקקים בלתי אפשריים. האוטובוס הוריד משהו בצומת גבעת שמואל, אני הייתי צריך לרדת בבר-אילן, אבל חששתי להטריח את כולם וגם אני ירדתי שם עם התיק הכבד, הלכתי לאורך הכביש עד השכונה השביל, השער הדלת, דפיקה בדלת, אימי פתחה את הדלת, נשיקות חיבוקים בלי הרבה סיפורים. קפה שחור, אבי הלך לעבודה.

דברתי עם קרלה והיא באה לארוחת צהריים, פתיתים ברוטב עגבניות, מאכל בצל ועוף, עם סלט ירקות חמוץ מתוק. אכלנו והלכנו לדירה שלי. נכנסנו הביתה ולפני או במשך נסיונות מוצלחים אבל קשים, נשמעה דפיקה על הזכוכית של דלת הכניסה. תמיר היה בדלת, שמעת מה קרה? לא, אח של אלון נהרג, ההלוויה היום. נסענו להלוויה, הם חיפשו אותו שבוע בבתי חולים ולא מצאו ואז הודיעו נהרג, חשש עלה בלבי שהמטוס הוא שהרג אותו ועוד הרבה אחרים. אמרו לי בהלוויה אולי על תחזור ללבנון. בערב בחדרו של אלון כשציורים של אחיו מכסים את הקירות ראיתי קציני צבא באים ומספרים סיפורי מעשיות על מותו. לא יכולתי להגיד אחרת כי לא הייתי בטוח, במשך הערב הגיעה מישהו וספר את האמת. בערב נסענו לשכונת התקווה לאכול עם אלון, שיצא קצת מהבית. הטלוויזיה דלקה במסעדה, וישבנו שם לא מדברים מידי.  למחרת נסעתי להפגנה נגד המלחמה בירושלים היו שם כמה אנשים שלא הכרתי, כמה עשרות, ניידת משטרה עמדה שם וצלמו כל משתתף בהפגנה, לפחות יש לי תמונה אפוא שהוא, מאז השמאל הישראלי הפך בעיני לרכיכה.

עברו עוד יומיים וצריך לחזור. כרגיל מיד אליהו, פרידה מההורים בבית ומקרלה ביד אליהו. ובדרך חזרה נוסעים, הגענו, אנחנו עוזבים את לבנון על זחלים ואומרים לי טוב שחזרת לנהוג בדרך הארוכה, ונהגתי ויצאנו והגענו שוב לעפולה והביתה. אבל אפוא אריק, נעדר, עד היום. כשחיפשתי אותו בתחילה חשבתי שהצליח להתחמק מן המלחמה, תמיד היה מסדר לי שמירות נוחות, ראשונה או אחרונה ועכשיו נעדר, היינו רק חברים של צבא, אף פעם לא נפגשנו מחוץ לצבא, רק פעם אחת רכב על אופניו בדיזינגוף וראה אותי ממתין לאוטובוס ודברנו קצת הוא היה מדריך גדנ"ע באחד התיכונים בתל אביב.  כשאנחנו הסתתרנו מאחורי הבית הוא ואחרים היו לפנינו בלי שנדע. שנה לפני כן כשהמתיחות הייתה גבוהה שלחו כמה אנשים לפלוגת ההסדר כדי שנצטרף אליהם, כיון שהיינו ידועים כבלתי ממושמעים. גם שם לא רצו אותנו, אבל במלחמה פתאום הפכנו לרצויים. וכל אחד רדף אחר גורלו. היום יום הזכרון עוד פחות מחודש יהיה יום הולדת של אותה מלחמה שנגמרה והתחילה אחרת, עשרים ושלוש שנים עברו עלינו אבל לא עליהם.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.