קשה להיות בנו של ג`נטלמן יורופאי - קינה ליום העצמאות

יונית נעמן

את רשימתו של יאיר לפיד  במוסף "7 ימים" מעטר איור, בו נראה טור של נשים וגברים משתרך למול דגל ישראל, אשר משני צידיו שומרי סף גדולי מימדים וקשוחים בעליל, המכונים בעגת היום-יום "סלקטורים", שמתירים או אוסרים כניסה לתוך מגן הדוִד, סמל הישראליות. מיהו ישראלי? שואל יאיר לפיד ועונה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: לא אני. להזכירכם – יאיר לפיד הוא בנו של אביו עתיר הכוח, בנה של אמו, סופרת בשירות האתוס הציוני, הוא הוא הלפיד הנישא בידי משפחת אריסון, שסיפקה ערב יום העצמאות דגל בהקדשה אישית, דגל שיאחד את כו-לנו – קוראי מעריב וקוראי הארץ, ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים, תל-אביבים ואנשי עיירות הפיתוח, הומואים וסטרייטים, עולים חדשים ומהגרי עבודה, עובדי הייטק ועובדי מפעלים – תחת זהות משותפת אחת, של צרכנים המשרתים בלית ברירה את האינטרסים של בנק הפועלים.

ובכן, בטרם תמלא את ליבותיכם תחושת משטמה לאותו יאיר לפיד – הבן, הבנק ותכנית הטלוויזיה (בל נשכח טור אישי חושפני ועמוס תובנות פילוסופיות מעמיקות, שקובץ לאחרונה לסֵפֶר), עליי למהר ולבאר בפניכם את מצבו המורכב: על אף שקשה להאמין שזוועות כגון אלה מתרחשות במציאות, אירע שיאיר נשאר בחוץ! אנשים טובים, שמיים, רחמו עליו!

"אני לא יודע איך להיות ישראלי" פותח יאיר את וידויו, וממשיך בקול בוכים – "הייתי ישראלי כל חיי … פעם הייתה הישראליות דבר ברור… אבל איפשהו בדרך זה התבלבל לי…". האשמה העיקרית למצבו המכאיב והמבלבל של לפיד מוטלת על מודל הרב-תרבותיות. או ליתר דיוק, על "המודל הנוצץ והריק של הרב-תרבותיות. " הקריאה בקינה של לפיד חושפת מצוקה של ממש: "אני לא מזרחי, אז אין לי מסורת. אני לא מתנחל, אז אין לי אדמה קדושה. אני לא חרדי, אז אין לי מי שיסדר לי… אני לא רוסי, לא אתיופי, לא מגוש קטיף… אני סתם".

משום מה אני לא מצליחה להשתכנע ש"סתם" לפיד אכן חש מאויים. אבל הוא מתעקש: "שני גורמים שונים מאוד חברו יחד כדי להוציא אותי מהאופנה. מצד אחד היו הפוסט-מודרניסטים, אנשי האקדמיה, הקשת המזרחית, ההיסטוריונים החדשים…". קשה לי שלא לחייך בשביעות-רצון לנוכח האימה שמטילה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" בעצם קיומה על אנשים כלפיד. המותג לפיד הרי אינו מבטא כאן את רחשי הלב שלו כאיש פרטי, לפיד מייצג את תרבות השפע הארצישראלית, את הנהנתנות שצמחה בחולות תל-אביב, את דור הבנים שהיה לבעלי בית, שהגשים את חלום האבות (במקרה שלו ניצול שואה) והכה שורש, הצמיח פרי בשל ומחוספס, רגיש מפנים ודוקר מבחוץ, ממש כשם שצבר אמור להיות.

יאיר לפיד, כמו יהונתן גפן, משתייך לזן מושכי-בעט שאוהבים לאהוב את המדינה. נכון, מותר להם לקטר עליה, להצביע על הפגמים שלה, לִגְלות ממנה לתקופה, אבל אפשר לסמוך עליהם שהם תמיד ישובו. כי זה הבית שלהם. כאן הם זיינו לראשונה מתחת לעץ בוקיצה, כאן הם עשו טירונות. בחתיכיות תל-אביבית נון-שלנטית, הם בעצם נורא מחבבים אותה. והם לא יתנו לשום היסטוריון חדש ("דווקא חשבתי שההיסטוריה זה עסק ישן"), לקשת המזרחית (איך נשמטה לו הדמוקרטית, מעניין.) או לתפיסות פוסט-מודרניות, לחרב להם את הברביקיו.

"מן הצד השני עומדים החבר`ה מנתיבות ושדרות וקריית שמונה ושכונת התקווה. אם הבנתי נכון, הם עדיין כועסים עליי בגלל הפנקס האדום של מפא"י". החבר`ה האלה כנראה באמת מטילים חיתתם עליו, אחרת איך אפשר להסביר את מסכת ההתנצלויות המבוהלת: מעולם לא הייתי חבר מפא"י, אני אוהב חומוס, אני שותה ערק, והרעננה מכולן: "אני עיוור צבעים". סלחו לי, אך הטיעון המפוהק הזה כבר היה עליי לזרא. אחת ולתמיד צריך לשרש את הצמח הפורמלי הבאוש הזה, ולהסביר ללפיד ולשכמותו שעיוורון צבעים הוא מחלה. שהתהדרות בו היא מחלה ממארת. שכל הקרקע עליו הוא בונה את טיעוניו בדבר ישראל הרב-תרבותית המדירה אותו נשמטת מתחת לרגליו הליברליות כשהוא משתמש בחוש הראייה. אבל לפיד משתמש גם  בחושים אחרים. חוש הטעם, למשל: ליקוקי התחת נוסח אהוד ברק שלו גרמו לי לשפשף את עיני. נדמה היה לי שאני רואה את אלברט כהן מגיח מתוך הדף, אוחז בידו קערה של אחלה חומוס, למען הפיוס והאחווה הלאומית. "אם מישהו נעלב, אני מתנצל. בשמי, בשם הוריי (כן, בטח!), בשמו של בן-גוריון. מתנצל מעומק הלב ובכנות גמורה. האם אפשר להשאיר את זה מאחורינו?" 

לא, צר לי. נדמה לי שאמרת שהיסטוריה זה עסק ישן, לא? מאיפה בדיוק אתה מבקש לסמן את קו ההתחלה? מ-1977? או שמא מהיום בו הפצעת לאווירו של עולם? באיזה נקיון כפיים אתה מבקש לרחוץ כשאתה מבהיר ש"עוד לא נולדתי כשהקימו את עיירות הפיתוח"? לידיעתך, גם אני עוד לא נולדתי. זה לא פוטר אותך מהכרה, שהיא הצעד הראשון המחייב "דיון מקיף, אמיץ, חסר פניות" כמו זה שאתה מתיימר לנהל. איך היית מגיב לו נתבקשת להשאיר הרחק מאחור מאורעות היסטוריים שיש לך זיקה אליהם (ואני לא מדברת על תאריך היווסדו של "בנק הפועלים")?.

יאיר לפיד מצטרף לשורת המלעיזים על מודל הרב-תרבותיות, שהפופולארי והבולט בהם, כמדומני, הוא גדי טאוב, וזאת על אף שאני בטוחה שאין לו מושג וחצי מושג על רב תרבותיות.

כאשר הוא מבקש מאיתנו הקוראים שנחוס עליו ונתיר לו את הכניסה המחודשת להיכלות הישראליות, מתדרדרת הכתיבה שלו מקלישאה אחת לשנייה: מ"פיצוחים ועיתונים ביום שישי" ועד "רוני סומק חבר שלי". באמת, יאיר!! ”Some of my best friends are” ?! האמנם השתמשת בטיעון המביך והגזעני הזה? אני שואלת את עצמי: מה יוליד הטור הבא? שיר הלל לשר ביטחון מזרחי?

אני חייבת להודות, שהתבוססותו של לפיד בקלישאות חבוטות מעוררת בי חשד, שמישהו שילם לו כדי שיסייע באיחוד העם (רק שלא נתנתק אחד מהשני, כדבר המפרסם), ומאחר שזה הדבר האחרון שמעניין אותו, הוא דבק במוכר, הישן והטוב. עוד חשד שמתעורר בי, הוא שיאיר לפיד מזלזל בקהל היעד של "ידיעות אחרונות", שכן מה בדיוק הוא חשב כשהגה את ההשתפכות שלו על הישארותו מחוץ למעגל ההורה הרב-תרבותית? הרי כל מי שעיניו בראשו וכל מי שעומדת מחוץ למעגל או מפזזת בתוכו, יכולים לחוש בנוכחותו הזועקת של לפיד בתמונת הישראליות. מתפקיד המאצ`ו ב"שירת הסירנה" של עירית לינור (עוד צברית אולטימטיבית, שהגשימה את חזונה הפמיניסטי ונישאה לפרשננו הצבאי) ועד לתפקיד המחנך הלאומי שמבטיח לפועלים את החלום האמריקאי, אם רק ישימו קצת כסף בחיסכון, בבנק הנכון.

בנו של מנהיג המפלגה הגזענית והקסנופובית מתחנן: "ביום העצמאות ה-57 של ישראל אני רוצה להיות ישראלי." הוא מונה את זכויותיו על הישראליות: "שירתתי, שילמתי, הצבעתי והפגנתי" (רוצה לומר: אני לא ערבי ולא חרדי, אני שמאלני משלם מיסים, שהולך להפגנות בכיכר). משום מה תמיד סברתי שככה נראה הישראלי היפה, הישראלי הראשון. הי, גם יאיר חשב כמותי: "תמיד חשבתי שזהו מחיר הכרטיס, אבל מתברר שלא. השאירו אותי בחוץ…". אז אולי נעשה לו טובה? לא יפה. הוא באמת משתדל. תראו כמה הוא מרחיק לכת: "אני מוכן לרקוד בכל המימונות", שהלא מן הידועות הוא, שהרב-תרבותיות מגולמת בצורה הטובה ביותר במופליטה דשנה.

מדוע בן המלך משים עצמו קבצן? לקחו לו את המדינה, לקחו לו. הוא שירת, שילם, כתב טורים ופרסם בנק. אז למה לא מגיע לו? האמנם "דופקים" אותו בגלל שהוא "הדור האחרון של כור ההיתוך"? אל תתרגשו יותר מדי, הקינה אינה אלא אמצעי סגנוני בשירות כתב אישום נוקב: "סתם" לפיד מבקש להפנות אצבע מאשימה לרוסים, לאתיופים, למזרחים. נאמן לחוקיו של יום העצמאות, הוא נמנע מלהזכיר ערבים (וגם עובדים זרים, על אף שככל הנראה פגש אחד או שניים במשך חייו). נאמן למסורת משפחתית, לפיה מאשימים את העניים בעוניים ומשלחים את המובטלים לעבדות בשכר נמוך. "נבהלתי והלכתי. לא רוצה להיות מתנשא. לא רוצה להיות לא רגיש". 

"סתם" לפיד משחק אותה דלת העם. אחד שאין לו שום ייחוד. אבל למעשה הוא מתבכיין כמו ילד קטן על שלקחו לו צעצוע, על שניפצו את הבועה התל-אביבית הנפוחה שלו. "סתם" לפיד מאשים את אלה שערערו על הבעלות שלו על המדינה, והשאירו אותו להירקב באיזו אקס-טריטוריה עתירת ממון ונכסים. "סתם" לפיד כאילו מתחנן שמישהו יכניס אותו פנימה. רחמי הלב נכמרים. מסכן לפיד. הרי האתיופי והרוסי או המזרחי שיש לו מסורת ("לא אוהב מופליטות, אבל נתגבר") משתלטים על כל חלקה טובה: במדיה, בכלכלה ובתרבות. הרי אי אפשר לפתוח רדיו מבלי לשמוע את טול כרם שכבשה אותנו זה מכבר. לפיד משתעשע בהיות "סתם", פשוט כי יש לו הפריבילגיה. וגם כי הוא באמת קצת מבוהל. הועדה הדמוגרפית הרי מתריעה מפני סכנה קיומית למדינת-כל-יהודיה, אבל ביום העצמאות שלה לא כדאי לערער על מושגי יסוד. עיתונאי ציוני שכמותו יתמקד בשני השסעים החשובים באמת: השסע העדתי והשסע הדתי-חילוני. לשניהם כנראה מניות ב"בנק הפועלים".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.