הדמוקרטיה באמריקה בעידן של גידול באי-השוויון*

עמית רון

(Task Force on Inequality and American Democracy, American Democracy in an Age of Rising Inequality, American Political Science Association)

"קול פוליטי שווה לכל האזרחים וממשל הקשוב לציבור הם אידיאלים אותם מוקירה החברה האמריקאית.  אכן, ארצות-הברית פועלת באופן נמרץ לקדם דמוקרטיה מחוץ לגבולותיה.  למרות זאת, מה קורה לדמוקרטיה בבית?  ייתכן כי האידיאלים של המדינה שלנו: אזרחות שווה וממשל הקשוב לציבור, נמצאים תחת איום גובר בעידן של גידול מתמשך באי-השוויון.  הבדלים בהכנסה, בעלות על הון, וגישה להזדמנויות גדלים באופן חד יותר בארצות-הברית בהשוואה למדינות רבות אחרות, ופערים בין גזעים וקבוצות אתניות ממשיכים להתקיים.  ייתכן וההתקדמות לקראת מימוש החלום האמריקאי נעצרה, ובתחומים אחרים נסוגה" (עמ` 1).

במילים אלו מסכם צוות המשימה המיוחד שהקים הארגון האמריקאי למדע המדינה כשנתיים קודם לכן את מסקנותיו ביחס למצב הדמוקרטיה באמריקה.  הדו"ח, שפורסם בדצמבר 2004, מבוסס על סקירה מקיפה של עבודות מחקר בתחום, והוא מייצג את המסקנות המוסכמות על תריסר מדעני המדינה הבכירים החברים בצוות בראשותו של לארי ג`ייקוב מאוניברסיטת מינסוטה. הדו"ח נבחן על-ידי בודקים חיצוניים ואושר על-ידי מועצת הארגון.

הדו"ח לא מחדש הרבה לאלו המכירים את המערכת הפוליטית האמריקאית.  החידוש הוא בכך שהוא מייצג את העמדה הרשמית של הארגון האמריקאי למדע המדינה, ארגון שמרני שאינו חשוד בנטיות רדיקליות.  במילים אחרות, עמדות שבעבר היו נחלתן של תיאוריות קונספירציה הפכו להיות במרכז הקונצנזוס של מדעני המדינה.  לפיכך, המסקנות המוצגות בדו"ח הן אלו שאין עליהן כמעט עוררין בקרב אנשי המקצוע.  אם אלו המסקנות המקובלות על מחברי הדו"ח המייצגים את כל קצוות הקשת הפוליטית, סביר להניח שהתמונה המוצגת בו היא אומדן חסר של המצב.  להמחשה, מקבילה ישראלית יהיה דו"ח הקובע כי כיבוש השטחים פוגע בדמוקרטיה –לא מסקנה מסעירה כשלעצמה, אך אם היא תייצג מומחים מכל קצווי הקשת הפוליטית בישראל, זו תהיה אינדיקציה נוספת שהמצב באמת גרוע (לא שבלעדי דו"ח כזה המצב נראה טוב). 

תמונת המצב שמשרטט הדו"ח מציגה אמריקה הדומה לזו המוצגת בסרטיו של מייקל מור יותר מזו המוצגת בספרי המבוא לפוליטיקה האמריקאית.  מסקנות הדו"ח הן לפיכך נשיקת המוות לתפיסת העולם שהייתה שלטת בקרב מדעי המדינה בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה – הגישה הפלורליסטית.  לפי תפיסה זו, המערכת הפוליטית האמריקאית בנויה כך שההשפעה של בעלי עוצמה כלכלית על המערכת הפוליטית מאוזנת על-ידי קיומם של בסיסי כוח אחרים.  חסידי הגישה הפלורליסטית לא הכחישו מעולם כי לבעלי הממון יש השפעה רבה על המערכת הפוליטית האמריקאית.  אבל, הם טענו כי קבוצות אחרות מסוגלות להתערב בנעשה בפוליטיקה ולבלום השפעה זו, בייחוד כאשר היא גולשת מעבר לסף מסוים.  התמונה המוצגת בדו"ח, לעומת זאת, היא שונה לגמרי.  המערכת אינה מבוססת על ביזור מוקדי ההשפעה אלא על מעגל המזין את עצמו:  בעלי ההון מכתיבים לפוליטיקאים מדיניות הפועלת לטובתם, ומדיניות זו מגבירה את אי-השוויון בחלוקת המשאבים, המגדילה את העוצמה הפוליטית של בעלי-ההון.  הסטודנטים שלי, דרך אגב, מודעים לכך.  כאשר אני מלמד את תורת המשטרים של אריסטו אני עורך סקר לא פורמאלי השואל את התלמידים היכן ניתן למקם את ארצות הברית ברשימת המשטרים שמתאר הפילוסוף היווני.  מיעוט משמעותי של הסטודנטים בוחר לתאר את ארה"ב כאוליגרכיה – המשטר של מדינה הנשלטת בידי שכבה שלטת הדואגת לאינטרסים שלה ולא לאלה של הציבור.

הדו"ח מורכב משלושה חלקים, המבוססים כאמור על סקירה מקפת של מחקרים בנושא.  החלק הראשון מציג נתונים על הגידול באי-השוויון בעשורים האחרונים.  הגידול בפערים הוא לא רק בין העניים ושאר החברה אלא גם בין בעלי עמדות בכירות ובין עובדי צווארון לבן וכחול מהמעמד הבינוני.  האחוזון העליון (המקבל 17% מההכנסה נטו של משקי ביית ושולט ב 38% מכלל ההון) מתרחק לא רק מעניים אלא גם מהמעמד הבינוני.  משפחות רבות מהמעמד הבינוני עם שני הורים עובדים בקושי מחזיקות מעמד.  משפחות רבות של שחורים, לאטינים, ומשפחות בראשן עומדת אישה אינן מחזיקות מעמד.  אמריקה אמנם עשירה אבל מרבית תושביה לא חיים חיי שפע.  חייתי כבר מספר שנים בארצות הברית ועדיין אין לי הסבר להבדל בין מראית העין של השפע, הבא ליידי ביטוי קיצוני בבולמוס הקניות בתקופת חג-המולד, ובין הצמצום בו חיים מרבית האנשים, גם אלו מהמעמד הבינוני-גבוה. 

ההשוואה עם מדינות אחרות היא מעניינת במיוחד שכן היא מראה כי אי-השוויון הכלכלי בארצות הברית גדל באופן משמעותי גם ביחס למדינות מפותחות אחרות המתמודדות עם לחצים כלכליים ופוליטיים דומים. משנות החמישים ועד שנות השמונים האלפיון העליון בארה"ב קיבל נתח של כשני אחוזים מסך ההכנסות, בדומה למצב בצרפת ובבריטניה.  ב – 1998, האלפיון העליון בצרפת החזיק כשני אחוז מסך ההכנסות ובבריטניה כשלושה אחוז.  באותה שנה נתח ההכנסה של האלפיון העליון בארה"ב הגיע לכששה אחוזים  — פי שתיים מזה של בריטניה ופי שלוש מזה של צרפת!  מחקרים המצוטטים בדו"ח מראים כי פעולות הננקטות, או לא ננקטות, על ידי  הממשלות השונות – כגון מדיניות הוויסותים במשק, מיסוי, ותוכניות הרווחה – מסבירות את ההבדלים ברמת אי-השוויון (ולא, העשירים לא מעלים את רמת החיים של כולם. ארצות הברית, המדינה העשירה בעולם, מדורגת רק במקום השמיני מבין המדינות המתועשות במדד רמת החיים של האו"ם לשנת 2004.  במקום הראשון והשני נמצאות דנמרק ושבדיה הידועות במדיניות הרווחה שלהן.  ישראל, דרך אגב, נמצאת במקום 22).

החלק השני מראה כי קיים קשר הדוק בין אי-שוויון כלכלי לאי-שוויון פוליטי.  ראשית, כחצי מהאמריקאים, רובם מהמעמדות הנמוכים אינם טורחים לבחור כלל, "כיוון שהם חסרים את הכישורים, המוטיבציה, והרשתות החברתיות אשר בעלי האמצעים רוכשים באמצעות השכלה פורמאלית ויתרון תעסוקתי" (עמ` 7).  כתוצאה מכך, המפלגות עצמן, אשר הפכו להיות תלויות בתרומות, כמעט ולא טורחות לפנות לשכבה זו של האוכלוסייה.  השפעת אי-השוויון הכלכלי היא גדולה אף יותר  גם בצורות אחרות של השתתפות פוליטית: תרומות לקמפיינים, חברות במפלגות וארגונים פוליטיים, ואפילו השתתפות דרך האינטרנט.  לבסוף, וושינגטון נהיית קשובה יותר ויותר לקבוצות אינטרס וללובסטים המייצגים את בעלי ההשפעה הכלכלית.

ניתן לטעון כי הכסף אומנם מאפשר גישה למקבלי ההחלטות אך בסופו של דבר הממשל פועל לטובת כלל הבוחרים.  החלק השלישי של הדו"ח סותר טענה זו: "מה שפקידי הממשל שומעים משפיע על מה שהם עושים" (עמ` 12), הן בדברים שהם בוחרים לעשות והן בדברים שהם בוחרים שלא לעשות.   בעלי ההון בדרך-כלל לא משחדים פוליטיקאים באופן ישיר והמחקר לא מראה קשר בין תרומות לקמפיין ואופן ההצבעה של חברי הקונגרס (אני לא אופתע עם מחקרים מקבילים בישראל יתנו תשובות פחות חד-משמעיות).  מערכת התרומות למפלגות פועלת באופן שונה.  היא קובעת, בייחוד ביחס למועמדים העושים את צעדים הראשונים, לאילו מהם יש סיכוי להיבחר מלכתחילה.  תרומות גדולות יכולות לא רק לעזור למועמד המועדף אלא גם לחסום ולהשתיק מועמדים אשר מציגים מדיניות עוינת.  בנוסף, כאשר מנתחים את דפוסי ההצבעה של חברי הסנאט מוצאים כי לעמדות הרבעון העליון באזור אותו הם מייצגים יש השפעה הגדולה פי שלוש מאשר לעמדות שלושת הרבעים התחתונים.  בנושאים כמו שכר מינימום, זכויות אזרח, הוצאות הממשלה, והפלות ההשפעה אפילו גדולה יותר.  לעמדות שני העשירונים התחתונים כמעט ואין השפעה על אופן הבחירה של נציגיהם בסנאט.

כל זה, כאמור, עמדתו הרשמית של הארגון המייצג של מדעני המדינה בארצות הברית, עמדה המבוססת על עבודות מחקר בכתבי-עת מובילים בתחום.  החוקה של הארגון אוסרת על גופים המדברים בשם הארגון להציע המלצות לשינוי מדיניות ולכן הדו"ח מסתפק בהמלצות ביחס לכיווני מחקר עתידיים.  לדעתי, טוב שכך.  הבעיה אינה טמונה בכך שעצבי המדיניות מעוניינים לשנות את המצב  אך אינם יודעים כיצד לפעול בהעדר תוכנית.  תוכניות מפורטות כיצד ניתן לחזק את הדמוקרטיה באמריקה קיימות למכביר.  הבעיה היא שמעצבי המדיניות אינם מעוניינים בשינוי המצב אלא רק משלמים מס-שפתיים לערך השוויון הפוליטי (הכותרת של ספרו האחרון של הפילוסוף גי`. אי. כהן – "אם אתה תומך בשוויון – איך זה שאתה כל כך עשיר?" נוגעת בלב הבעיה).

מה יכולה הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון ללמוד מדו"ח נוקב על מצב הדמוקרטיה הגדולה בעולם?  לא ניתן, כמובן, לערוך דיון ממצה בנושא זה במסגרת סקירה זו אך ברצוני להציג שתי סוגיות.  ראשית, כפי שמראה ההשוואה למדינות אחרות (וקצת היסטוריה), מצב הדמוקרטיה בארצות-הברית אינו גזירה משמיים אלא תוצאה של תהליכים שהיו יכולים להתרחש אחרת.  למרות זאת, נראה לי כי בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, ישראל מתקדמת בצעדים נמרצים לעבר המצב בארצות-הברית.  למרות שאני אופטימי ביסודי, אני מתקשה למצוא גורמים או תהליכים בחברה ובמערכת הפוליטית בישראל שיכולים לשנות את המסלול.  מה המשמעות של מצב שכזה ללגיטימיות של התהליך הדמוקרטי ולחובת הציות במשטר דמוקרטי?  בתיאוריה של משטרים דמוקרטים, התהליך הדמוקרטי המבטיח כי הממשל יגיב לדעת הרוב הוא המקור ללגיטימיות של המשטר.  תיאורטיקנים התומכים בדמוקרטיה אינם תמימים ויודעים כי תככים ותרגילים פוליטיים יכולים להשפיע על דעת הרוב במקרים רבים.  אבל, הציפייה היא כי בטווח הארוך ובמבט ממעוף הציפור, הציבור הוא הריבון במדינה דמוקרטית והוא הקובע את דמותה של המדינה.  אולם, נראה כי אנו נמצאים יותר ויותר במציאות חדשה.  במציאות זו מתקיים תהליך דמוקרטי פחות או יותר הוגן (אמנם רק חמישים אחוז מצביעים, אבל אף אחד לא מונע מחמישים האחוז האחרים להצביע אם ירצו בכך, והקולות ברוב המקרים נספרים בצורה הוגנת).  אבל, למרות התהליך ההוגן, הממשל נוקט באופן שיטתי ולאורך זמן במדיניות שהיא כנגד העדפות הרוב (המחקר הנלווה לדו"ח מעיד על-כך) ובבירור לטובת שכבה צרה של האוכלוסייה.  כיצד בוחנים, אם כן, את הלגיטימיות של משטר הבנוי ממוסדות שהם בעליל דמוקרטיים אך קיימת הסכמה רחבה שהם פועלים באופן שיטתי ולאורך זמן כנגד ההעדפות והאינטרסים של מרבית הציבור?    

הסוגיה השנייה נוגעת במדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל.  ברור לגמרי כי התמיכה האמריקאית בישראל נובעת מגורמים אידיאולוגים, דתיים, ואסטרטגיים שאינם משקפים רק את עמדת בעלי ההון.  אבל, התמונה העולה מהדו"ח מחדדת את השאלה האם התמיכה הגורפת שישראל זוכה לה בסנאט האמריקאי (החלטות פרו ישראליות עוברות פעמים רבות ברוב של מעל 90 מתוך 100 חברי הסנאט) אכן משקפת היקף תמיכה מקביל בעמדות הציבור?  התחושה שלי היא שהתשובה היא שלילית.  אפשר כמובן לטעון שאם כך אפשר לישון טוב בלילה, שכן החסמים המונעים מהציבור להשפיע על עמדות הממשל מבטיחים את המשך התמיכה הגורפת בישראל.  לי , אני חייב לציין, תשובה כזאת לא עוזרת לישון טוב בלילה.

*לפני חודשים אחדים התייחסתי לדו"ח הזה באתר, כעת קיבלנו התייחסות רחבה יותר מפרופסור עמית רון המלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת מישגן.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.