מכתב מניו יורק

אמש התכנסו סטודנטים מהמחלקה לסוציולוגיה בניו סקול לישיבת חירום באוירת משבר. עוד משבר בסדרת משברים נצחית שבה נתון המוסד הזה כמעט מיום היווסדו בשנות השלושים. אני אנסה לתאר כאן את המתרחש בין כתלי בית הספר הזה (שבו אני דוקטורנטית) כדי לתרום זוית השוואתית לדיון שנפתח בהעוקץ בנושא כלכלת השוק וחינוך. הסיפור של הניו סקול ראוי במיוחד להקרא על רקע הדברים שהעלה כאן גדי אלגזי לפני מספר שבועות בנושא זה. 

כידוע, האקדמיה האמריקאית באופן כללי, והאוניברסיטאות בניו יורק בפרט זה עסק פרטי בעיקרו של דבר. שתי האוניברסיטאות המפורסמות ביותר באי, אוניברסיטת ניו יורק וקולומביה הן מגה-תאגידים המגלגלים תקציבים של מיליונים ואיפריות נדל"ן שאחיזתן בשוק מדירה את שנתם של הדונלד טראמפים למיניהם. תלמידים לתארים מתקדמים באוניברסיטאות אלה הם התות שמעל עוגת הקצפת, אותה מממנים בעיקר תלמידי הקולג` שצמוד לאוניברסיטה, ובתי הספר למשפטים ולמנהל עסקים. אלה משקיעים הון תועפות במימון לימודים גבוהים בתקווה שהיתרון בשוק העבודה יכסה את החובות לחברות האשראי. תלמידי מחקר לתארים מתקדמים נבחרים בסלקציה קפדנית, עם הטיה טבעית לזן הסוציו-אקונומי הראוי בשילוב דוגמיות – לצורך הגיוון  בתמונות הברושור והפוליטיקלי קורקט – של קומץ סטודנטים בינלאומיים ומיעוטים. אלה סטודנטים שמקבלים שירותי ספריה, מחשבים וכל מה שיעלה על הדעת ברמה של מחלקת עסקים, מלגות שכר לימוד ומלגות מחיה. הם עוברים מסלול הנחיה מסודר בקו יצור קפדני שמפיק תוצרי שוק נוצצים – שוק העבודה "חם" עליהם, כי לדיפלומה שלהם יש מותג של יצרן איכותי, קורפורט אמריקה כבר אמרנו?

באי מנהטן, מרכז העצבים של כלכלת השוק העולמית, יש אי נוסף, מין אי אנכרוניסטי שכזה, שנוסד על ידי פליטים יהודים מגרמניה ופרופסורים רדיקליים שפרשו מקולומביה במטרה להקים בית ספר חדש לכל דיכפין. עדיין לא נס ליחם של העקרונות עליהם נוסד הניו סקול למחקר חברתי – חינוך למבוגרים שהם אנשים עובדים (בשעות הערב) והסרת תנאי קבלה דרקוניים כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים גישה לחינוך גבוה.  אם זאת, מאז ימי המייסדים המיתולוגיים ועד היום עבר הניו סקול שינויים מהותיים. מעבר לגרעין הקשה של הפקולטה למחקר חברתי נוצר ארגון מטריה ("אוניברסיטת ניו סקול", להבדיל מ"הניו סקול למחקר חברתי") שהוא אוסף של בתי ספר פרטיים שלהם תנאי קבלה תחרותיים ביותר וכדי ללמוד בהם משלמים שכר לימוד מאד גבוה  – בית ספר לדרמה (הסטודיו לשחקנים), בית ספר לעיצוב (פרסונס), והקולג` (יוג`ין לאנג) . ובכל זאת, שמעה של האוניברסיטה כמוסד מחקרי מעולה המתחרה במוסדות אליטיסטיים כמו קולומביה יוצא מרחוב 14 והשדרה החמישית. שם יושבת בבניין די מרופט ולא ידידותי לחלונות הפקולטה למחקר חברתי, שבה המחלקות לפילוסופיה, מדעי החברה, סוציולוגיה, ואנתרופולוגיה מדעי הרוח והיסטוריה (השתיים האחרונות הן מיני-מחלקות המסונפות לארבעת עמודי התווך של הפקולטה). שם, בעקשנות דוגמטית, מנסים לשמר את עקרונות היסוד של דור המייסדים – גישה לא סלקטיבית לחינוך וחינוך לאנשים עובדים ולמבוגרים בשעות הערב (ועכשיו גם און-ליין).  כמעט בהגדרה, הפקולטה למחקר חברתי אין לה בסיס קיום כלכלי עצמאי והיא נתמכת בין השאר מסעד הכספים שמועברים אליה מהמחלקות הרווחיות בארגון הגג "אוניברסיטת ניו סקול."  זה  לכשעצמו אינו מצב חריג במיוחד, כיוון שגם באוניברסיטאות הפרטיות היוקרתיות פקולטות למדעי הרוח והחברה הן לא "רווחיות" והן למעשה מסובסדות בעיקר ממקורות חיצוניים כמו נדבנים או מרווחי בתי הספר למשפטים ומנהל עסקים. שני גורמים אחרים בתכלית הופכים את הפקולטה למחקר חברתי למין יצור מוזר. הראשון, הוא שאין קשר בין המוסדות השונים של המטריה שנקראת אוניברסיטת ניו סקול. שלא כמו באוניברסיטאות אחרות, זה לא קמפוס אחד שבו נפגשים המשפטנים, הפילוסופים ואנשי העסקים ברחבת הדשא. למעשה, אין כמעט קשר בין היחידות השונות, הקולג`, בתי הספר לדרמה ולעיצוב ומחלקות המחקר במדעי החברה והרוח מלבד היחסים הפיננסיים המתוחים. הקונפליקט המתמיד בנושאי כספים נסוב סביב האיום שהמשך קיומה של הפקולטה למחקר חברתי מותנה למעשה בשיגשוגם של בתי הספר הרווחיים. הגורם השני שהופך את הפקולטה למחקר חברתי ליצור מוזר הוא העליה הדרמטית בהשענות על כספי סטודנטים כמקור הכנסה. כיום, בין השאר בגלל הלחץ מבתי הספר הרווחיים לבטל את העברות הכספים,  75% מתקציב הפקולטה למחקר חברתי נשען ישירות על הכנסה מסטודנטים. נשמע קצת לא הגיוני לבית ספר עם נתוני פתיחה סוציאליסטים ושאיפות לקדם חינוך אוניברסלי, לא?

אכן ביזארי, והנה לכם האמת הקשה: הפקולטה למחקר חברתי היא מוסד קטן  ועני שאליו נמשכים סטודנטים רבים, גם אלה שלא התקבלו למוסדות הגדולים, העשירים והיוקרתיים. אבל במקום למצוא בו מקלט הסטודנטים מוצאים את עצמם משלמים שכר לימוד מלא ברבים מדי מהמקרים. סטודנטים משלמים קרוב ל- 20.000 דולר בשנה (מלגות המכסות שכר לימוד הן נדירות  וקמצניות ועל מלגות מחיה כמעט שאין מה לדבר) ומקבלים בתמורה תת-תנאים לעבודה אקדמית. אין כסף לספריה נורמלית. אין מעונות. אין כסף לכלום. המחלקות מוצפות בסטודנטים ואחוז הסטודנטים לסגל הוא שערורייתי. התוצאה היא חברי סגל בכירים המלמדים תחת עומס בלתי אפשרי ולא מסוגלים להנחות או לפעמים לעמוד אף בדרישה המינימלית, להיות פיזית נוכחים בשלבים הקריטיים של הדוקטורט (כמו הגנה על הצעת מחקר או על הדיסרטציה) בגלל התחייבויות רבות מדי ליותר מדי סטודנטים במקביל.

אולי כאן המקום לספר משהו על הסטודנטים והפקולטה של הניו סקול. הם באמת באמת, תאמינו לי לא בגלל שאני משוחדת חלילה, אנשים מיוחדים (תשאלו את אורי רם – בוגר הניו סקול שמגיע ללמד כמרצה אורח מדי פעם מאוניברסיטת בן גוריון). קרוב ל- 50%, אולי יותר, הם סטודנטים זרים. הסטודנטים מגיעים מאירופה (על מלגות אירופאיות ובגלל הקשרים רבי השנים עם מוסדות השכלה גבוהה שמהם הגיעו הפליטים שייסדו את בית הספר) או מארצות דרום אמריקה (לרוב על מלגות ממשלתיות, אבל גם בלי, כי יש לניו סקול סטטוס מיוחד שם) כמו מקסיקו, צ`ילה וארגנטינה וגם מיבשות אחרות. יש גם אלה שבאות ממקומות כמו אלבניה למשל שפשוט עובדות בשלוש עבודות כדי להצליח לשלם שכר לימוד (ויש שם גם איזה אחת מבת-ים…). רבים מהסטודנטים הם אנשים שבילו חלק גדול מזמנם כאנשים עובדים לפני שפנו ללימודים ומביאים נסיון חיים פוליטי אקטיביסטי וססגוני, מה שהופך את המקום לאחד המקומות  התוססים והמספקים ביותר, אינטקלטואלית ואישית, שאפשר להיות בו כסטודנטית. הסגל, במיוחד אלה שמזוהים עם הניו סקול שנים רבות, הוא תופעה בלתי מוסברת בעולם האקדמי באנטי-אורתודוקסיות שלו שלא נשמעת לחוקי המיין סטרים ובמחויבות לפוליטיקה דמוקרטית רדיקלית מעבר ומחוץ למסגרת עבודתם הפורמלית בפורומים שונים כאנשי שמאל (ברובם) מעורבים ופעילים.

אז מה הביא את הסטודנטים במחלקה שלי (סוציולוגיה) לישיבת חירום אתמול? לא הפיצות הקרות ולא העניין החברתי, אלא כרגיל, הסיפור שכבר חזר על עצמו מאה פעמים מאז שאני שם, המצב הכרוני וההולך ומתדרדר של חוסר משאבים וחוסר סגל. רק שיש בסיפור איזה עוקץ שבאמת מעיד על הכל. במשך כארבע שנים קוצצו במחלקה תקנים על ימין ועל שמאל אבל מספר הסטודנטים לא ירד. השנה סוף סוף גויס סכום כסף נכבד (לא שלנו, חיצוני) והובא "כוכב", פרופ` לואיק וואקאן, תלמיד של בורדייה  (עליו השלום),  סוציולוג שעשה לו שם באוניברסיטת שיקגו בעיסוקיו האקלקטיים בנושאי עוני, אורבניות ואגרוף בין השאר. וואקאן הצטרף לשורה של רכישות מסחררות (למי שמתעניין: אן סטולר וארג`ון אפאדוראי האנתרופולוגים, סיימון קריצ`לי בפילוסופיה) שציינו טרנד חדש. נסיון להוציא את הפקולטה למחקר חברתי מהמשבר הפרמננטי באמצעות השקעת סכומי כסף אדירים בשמות "חמים" שימשכו עוד סטודנטים (עוד שכר לימוד למימון שכר מרצים מנופח) ומימון חיצוני. כך הצטרפנו, כמעט בלי להרגיש, אם כי באיחור רב מאד, למרוץ אחר הגלימה בחיפוש אחר אלה מחוג הסילון האקדמי שמתעופפים להם בין הקמפוסים של האוניברסיטאות העשירות, מרופדים בתנאי שכר אקזקיוטיביים ומתנהגים ומתנהלים כמו דיוות מעולם הזוהר.

וזה מה שקיבלנו. אגרוף בפרצוף. ווקאן בילה את השנה שבה הוא היה אמור ללמד במחלקה לסוציולוגיה במקום בניו יורק בקליפורניה (החורף שם יותר נוח) על משכורת שמנה של הניו סקול. באוניברסיטת ברקלי הוא המשיך להחזיק משרה בניגוד להבטחתו המפורשת להתפטר לטובת הניו סקול, לא התייצב לשיעורים, לא קיבל תלמידי דוקטורט והציב תנאי קבלה לקורסים שלו, מנהג משונה מאד ולחלוטין בלתי מתקבל על הדעת בבית ספרנו. בסוף השנה, לאחר שהצליח לנהל מו"מ עם ברקלי ולשפר את החוזה שלו שם הוא הגיש את התפטרותו לניו סקול. המחלקה לסוציולוגיה כתוצאה הפסידה שני תקנים השנה (שכרו של האופורטוניסט), וככל הנראה לא תצליח לקבל בחזרה תקנים קבועים לפחות בשנתיים הקרובות. איך נאמר, מצבנו לא משהו.

מה יש בעצם בסיפור של הניו סקול ותהליך הדעיכה המדאיג של המחלקה שלי? כמה דברים שאולי במשהו רלוונטיים גם לנוף הישראלי. שני גורמים חברו יחדיו בסיפור – האדמיניסרטציה של "אוניברסיטת ניו סקול" (כזכור, להבדיל מהיחידה שנקראת הניו סקול למחקר חברתי מדובר בהנהלה של ארגון מטריה שמאחד  בתי ספר שונים) וכלכלת השוק. ההנהלה דחקה אותנו לפינה בקיצוצים ובהנחתות שרירותיות לגבי חלוקת כספים בין מחלקתיים, בחנק מתמשך שעיקרו הורדה למינימום של ה"סבסוד" שלנו, ובהטלת נטל אחזקת המוסד על כתפי הסטודנטים. כלכלת השוק דחקה את הניו סקול לזרועותיהם הלא נאמנות של לולייני הקרקס הנודד האקדמי שטופחו במוסדות העלית ושם כנראה למדו לנהל משא ומתן, בתאגיד כמו בתאגיד, באופן שמבטיח להם מקסימום תנאי מחקר (על עוני למשל) בכמה שפחות פדגוגיה (מי אמר שבאוניברסיטה צריך ללמד סטודנטים?). את החשבון משלמים — נכון, ניחשתם — הסטודנטים. חינוך ציבורי? נגישות אוניברסלית למוסדות חינוך גבוה? שכר לימוד הגיוני? אקדמיה בשירות החברה? של מי היו הרעיונות האלה והאם יש להם זכות קיום בעולמנו? חנה ארנדט וזקני הניו סקול מתהפכים היום בקברם.