דיווח מהכנס האנתרופולוגי שהתקיים השבוע.

יוסי לוס

נכחתי בכנס האנתרופולוגי השנתי שהיה מעניין במיוחד ונראה לי שלפחות חלק מההרצאות ששמעתי שם עשויות לעניין את קוראי העוקץ. אביא כאן כמה נקודות מחלק קטן ממעט ההרצאות ששמעתי בצירוף הערות שלי.

שמעתי הרצאה מפי האדריכלית הדס שדר אשר החלה בהבחנה בין תוכנית של בית אופייני מזרח-תיכוני לבין תוכנית של בית אופייני מרכז-אירופי. הראשון מאופיין בחצר פנימית שמהווה למעשה את מרכז הבית שאליה יוצאים וממנה נכנסים לכל אחד מחדרי הבית, ואילו השני בהפרדה מרחבית בין החלק הציבורי של הבית, קרי חדר האירוח והמטבח לבין החלק הפרטי, קרי חדרי השינה והשירותים. תוכניות לבתים ששורטטו על ידי אדריכלים מרכז-אירופים בישראל של שנות ה- 50 ויועדו למהגרים מזרחים כללו חצר פנימית. זאת, משום שהאדריכלים ציפו שהמהגרים המזרחים ישמחו על חצר פנימית בביתם. אולם, בניגוד לתפקוד המקורי של חצר פנימית כמרכז הבית, החצר המתוכננת תפקדה כחלל שמפריד בין החלק הציבורי לחלק הפרטי של הבית. מעין שעטנז מזרחי ומרכז-אירופי. הבתים הוקמו על ידי המדינה רק באופן חלקי וללא החצר הפנימית. לכל משפחה הוקצה שטח שבו היא היתה אמורה בבוא הזמן להגדיל את הבית ביוזמתה ובמימונה לפי התוכנית שהוכנה מראש כלומר, המזרחים היו אמורים להפנים את הציפיות הממלכתיות האשכנזיות ולממש אותן בעצמם. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית והשביל שהוביל אליהם היה מקוּ<StrippedTag/FONT>רה אך ללא קירות. מקצת מהבתים הוקמו בשלמותם לפי התוכנית המלאה כדי שהמתיישבים החדשים יבינו מה מצפים מהם לעשות בשנים הבאות עם הבית. אולם, לאחר עשרים שנה הסתבר למתכננים האשכנזים שהמזרחים לא מילאו אחר המצופה. ככל הנראה, הם לא צברו הון מספיק בכדי לממן את בניית המשך הבית והסתפקו בהקמת קירות מאולתרים כדי להכליל את השירותים והמקלחת בתוך הבית. גם פרויקט שיקום השכונות בשנות ה- 80 לא הניע את הדיירים המזרחים להגשים את חלומם של המתכננים האשכנזים ולבנות את הבית המזרח תיכוני אירופאי עם החצר הפנימית ובמקום זאת הוסיפו עוד חדרים בצמוד לבית ללא חצר פנימית ועליהם הניחו גגות רעפים. ההסבר שהמרצה הציעה להתפתחות "הלא מתוכננת" היה שהדיירים המזרחים עצמם הפנימו את האופן "הנכון" לבניית בית בישראל האשכנזית והתאימו את עצמם לאופן זה. כך, למרות שהכניסה לשירותים ולמקלחת בבית מזרח תיכוני אופייני כרוכה ביציאה לחצר, הם בחרו להכליל אותם בבית כמקובל בבתים אירופאים. מאותה הסיבה בדיוק הם בחרו באסתטיקה של גגות רעפים על פני גגות שטוחים שניתנים לשימוש בלילות קיץ חמים. ככל הנראה, הדיירים המזרחים הפנימו מודל אשכנזי, אולם לא באופנים שבהם המתכננים רצו. מסתבר גם מדוגמא זו שהבעיה כבר מזמן אינה רק הפרקטיקות השלטוניות הדכאניות שהופעלו כנגד מזרחים, אתיופים וקבוצות מודרות אחרות אלא עצם ההפנמה של בני ובנות הקבוצות המודרות את התפיסה הגזענית שמדכאת אותם מסתבר גם שאי אפשר לשלוט לנצח על תודעתם של אחרים ולכוונה בהתאם לתוכנית מוקדמת. היא זולגת לה לכיוונים בלתי צפויים ובאופנים בלתי צפויים.

לקראת סוף הכנס ישבתי במושב שנסב סביב גוש אמונים וספרם החדש של עדית זרטל ועקיבא אלדר – "אדוני הארץ". ההרצאה המרתקת ביותר היתה של האנתרופולוג גדעון ארן שליווה את גוש אמונים מתחילת דרכו. מתוך קריאה מחודשת ביומן השדה המצהיב שלו, הוא סיפר, עולה התחושה הברורה שמה שאנשי גוש אמונים ביקשו יותר מכל דבר אחר ומה שהרטיט את ליבם לא היה דווקא הקשר לארץ המובטחת "שנגלתה להם מחדש" אלא דווקא החיבוק החם שהם זכו לו מאנשי הציונות הסוציאליסטית. מספר עשרות שנים לפני כן, אנשי הציונות הדתית נדחו והודרו לשוליים על ידי הציונות הסוציאליסטית החילונית וזה היה רגע הקבלה אשר לו הם חיכו מספר עשורים.

במהלך דבריו נזכרתי בציטוט מספרו של האנתרופולוג אלכס ווינגרוד שכתיבתו היתה חריגה ביחס לאנתרופולוגים שהיו אחראים על מיסוד האנתרופולוגיה הישראלית: "באופן פרדוכסלי, הם [המתיישבים המזרחים בסְפר] הגשימו אידיאל שלא הם יצרו ובדיוק באותו הזמן בו אלה שהגו אותו לראשונה נענו פחות מבעבר לדרישותיו". הכוונה היא לאידיאל של יישוב הספר והתקופה שבה נערך המחקר היא המחצית השנייה של שנות ה- 50. שאלתי את ארן, אם כן, מדוע הוא סבור לא חיבקה הציונות הסוציאליסטית את המתיישבים המזרחים שלמעשה הגשימו את האידיאל ההתיישבותי הציוני כבר בשנות ה- 50 וה- 60. תשובתו היתה קצרה: סיבה אתנית ומעמדית. אנשי גוש אמונים היו מעמד בינוני אשכנזי.

באותו בוקר, אמנון רז קרקוצקין טען שהקביעה הפופולארית כאילו השסע הדתי-חילוני הוא זה שמאיים על שלמותו של העם ועל קיומה של המדינה באופן שבו היא מתקיימת כיום הוא אחיזת עיניים שכן הוא זה שמוציא את הפלסטינים אזרחי ישראל וכבושי ישראל מתחום המשתתפים הפוטנציאלים בדיון. בכך, ויכוח זה דווקא מחזק את הזהות היהודית, חילונית ודתית, של המדינה ואת הפרקטיקות הגזעניות שהיא מפעילה כנגד למעלה מחמישה מיליוני פלסטינים שנמצאים תחת שלטונה. ההוגים שגילו יחס רלטיבי לארץ ולעם, טען ר.ק., היו דווקא הוגים דתיים ולא חילוניים. החילונים הפכו את החילוניות לדת במובן שהיא נמצאת מחוץ להקשר היסטורי, למרות שמושג הדת ומושג החילוניות צמחו זה לצד זה וזה בתלות בזה. מדינת ישראל, הוא טען, יכולה להיות חילונית אך ורק אם גם פלסטינים ייכללו בכל דיאלוג "פנימי" שהוא, גם זה שבין דתיים לחילוניים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.