"אני עושה פוליטיקה" טלי פחימה - פוליטית ופרטית, אישית וציבורית

מאמר של לין חלוזין-דברת מתוך החוברת החדשה של כתב העת הפמיניסטי "נוגה" שיצאה לאור בימים אלה. עורכות בפועל – דליה מרקוביץ` וקציעה אלון.

[מתוך הרצאה שניתנה בקפה "יאפא" ביפו, ב-12 בינואר 2005, במסגרת אירוע שכותרתו – "טלי פחימה: חמישה סימני קריאה – חוקרות תרבות אודות טלי פחימה".]

שרוטה או פוליטית?

היום בצהריים התקשרה אלי חברה – תושבת תל-אביב שאינה פעילה פוליטית – וסיפרה לי, שלא משנה כמה היא מתעקשת לדבר עם הסובבים אותה, לספר להם על ההאשמות המגוחכות כנגד טלי, על התיק שתפרו לה ועל אומץ לבה – התגובות, לרוב, הן זהות. האנשים המקיפים אותה אינם גזענים במיוחד, אינם סקסיסטיים או שובניסטים במיוחד, אינם תומכים בכיבוש, ובכל זאת הם תמיד שואלים, "אבל מה היה לה לחפש שם, בג`נין?", "מה יש לה מזביידי?". אף טענה שמעלה חברתי בשיחה, אינה מעלה או מורידה – השורה התחתונה היא שטלי פחימה היא שרוטה. בחורה שנפלה על השכל. מישהי שלא מבינה מהחיים שלה במקרה הטוב, ובמקרה הרע – אחת לגמרי דפוקה ומסוכנת לציבור ולעצמה.

עשרה חודשים לאחר שטלי יצאה לראשונה לתקשורת (מרץ 2004), לאחר שהוחזקה חמישה חודשים במעצר ובחקירות, ושבוע לאחר שהוגש כתב האישום הדליל נגדה, אפשר לעשות מעין סיכום ביניים. בעיני רוב הציבור הישראלי, טלי היא עדיין עוף מוזר ולא ברור – אולי לא ממש טרוריסטית, אבל בכל מקרה בוגדת. אולי לא ממש מסוכנת, אבל בכל מקרה מרג`ינלית, משונה, לא אידאולוגית, לא פוליטית.

גם הפעילים הפוליטיים הוותיקים, הנאבקים כבר שנים למען סיום הכיבוש והחלוקה ההוגנת של משאבים בין נשים לגברים בישראל ובפלסטין, לא מיד ראו בטלי אחות למאבק. השינוי היה הדרגתי ואיטי. בהארכת המעצר הראשונה של טלי, בחודש מאי, נכחו חמישה תומכים. בדיון בדבר מעצרה המנהלי (ראשית ספטמבר) נכחו כבר כעשרים פעילים נוספים. ביום שבּו פורסם כתב האישום (סוף דצמבר) גדשו את מסדרונות בית המשפט כמאה פעילים מכל התנועות וארגוני הסולידריות. רק לאחר מכן התפרסמו בעיתונים היומיים המודפסים שני מאמרי דעות, המזהים את פעילותה של טלי כפעולה פוליטית, אך לא ללא הסתייגויות.

אורית שוחט בעיתון כתבה ב"הארץ": "בדרכה הנאיווית והאימפולסיווית נהפכה פחימה למתנגדת האותנטית ביותר למדיניות החיסולים". ב. מיכאל, במאמרו מאותו יום ב"ידיעות אחרונות", מציב את כתב האישום כנגד טלי בהקשר של "סיפורה העגום של מערכת המשפט הישראלית. מדאיב לראות עד כמה גם היא כבר שינתה את עורה וכפפה את קומתה ברבות שנות הכיבוש." למשמעות הפעולה של טלי – שאינה נושא המאמר – הוא מתייחס רק בעקיפין, בשתי פסקאות שבהן הוא משווה בין המתנחלים לבין פחימה, ותוך כך יוצר אנטינומיה שהיא פוליטית במהותה; טלי פחימה והמתנחלים, אם כן, שייכים לשני קצוות פוליטיים הפוכים, שהחוק אינו מודד באותה המשורה.

אם טלי פחימה מסמנת קצה פוליטי, הרי שסיבת שהִייתה בג`נין וקשריה עם תושבי המחנה אינם אמורים להיתפס כתמוהים כלל ועיקר. אם עמדותיה של טלי פחימה בדבר מדיניות החיסולים אינן שונות מאלה של אלפי אזרחים אחרים במדינת ישראל, מדוע היא, אם כן, שרוטה ובוגדת?

הפוליטיקה של השבט

בעיקרון, כל המחזיקים בעמדות "שמאליות" נתפסים בידי אלה המחזיקים בעמדות "ימניות" כבוגדים. המקום המוסכם הזה – לפיו, מי שמעדיף ערכים אוניברסליים על פני האינטרסים הצרים והמידיים של השבט, בוגד במהות של השבטיות – צלח שינויים רבים במבנה החברתי. המדינה המודרנית אולי שינתה את כללי ההתארגנות בקבוצות ואת נוקשות ההיררכייה, אך בד בבד היא גם אימצה וידעה לנצל לצרכיה את הטופוס הקמאי הזה, אשר לפיו נמדדת הכשירות לקבלת כרטיס החברות בקהילה על-פי קנאות המועמד לאינטרס הצר. עוד לא נולד השבט שהקיא מקִרבּו חברים רק משום שהללו בגדו בערכים אוניברסליים. ההגדרה עצמה של הקהילה השבטית נסמכת על עיקרון ההעדפה של הערך הפרטי על הערך הכללי.

אלא שגם חברי השבט הדבקים ביותר, יודעים להבחין בין פעילים מאורגנים לבין טלי פחימה. כל עוד מעוגן הבוגד בקהילה חלופית, הרי שמידה מסוימת של רחמים והבנה יכולים להיות מנת חלקו. מדוע? משום שקיבל על עצמו את עיקרון השבטיות. דומה הדבר לכללי הפשע המאורגן: כל עוד מכבד האויב את עיקרון השבטיות שלו עצמו, הרי שגם אם איננו ראוי לרחמים, הוא ראוי לפחות להוצאה להורג מכובדת וקצרה. זו אולי הסיבה שמשתפי הפעולה הפלסטינים מוקאים לא רק מן החברה שלהם, אלא גם מן החברה שלהּ סייעו תוך סיכון עצמם וסיכון משפחותיהם. במקומות המגורים שלהם בישראל הם "מסומנים" לא רק בידי שכניהם הערבים אזרחי ישראל, אלא גם בידי שכניהם היהודים.

לגורל דומה זכו חיילי צד"ל; ייתכן שמשום שהיו חברים בארגון מסוים, כלומר – בקהילה, היה גורלם בישראל פחות טרגי מזה של משתפי הפעולה הפלסטינים הבודדים. האינטרס המשותף של קבוצת "בוגדים" הוא נסבל, בעוד שהעדפת האינטרס הפרטי על פני אינטרס ציבורי – ויהא ציבור זה קטן ככל שיהיה – הוא בלתי נסבל. 

מכאן, שלחברוּת בשבט כלשהו יש ערך גבוה יותר מאשר לערכים הפרטיים של שבט כזה או אחר. פלסטיני המֵלין על הכיבוש בשם הפגיעה בקהילה שלו (כלומר באינטרס המורחב שלו עצמו), יתקבל יפה יותר בשיח הציבורי בישראל מאשר ישראלי המלין על הכיבוש בשמם של ערכים אוניברסליים. צדק, חברות וסולידריות בין כל בני האנוש הם רעיונות מסוכנים מאד למוסד הקהילתי. כל הקהילות ידעו זאת. בסופו של עניין, ערכים אוניברסליים יכולים להתקבל על הדעת רק אם הם מעודנים במסגרת ההשתייכות לתת-קהילה. תת-קהילה כזו יכולה ללבוש צורת עמותה, תנועה פוליטית, קהילה על בסיס מגורים, או כל צורת התארגנות אחרת הנושאת שם ושאת חבריה ניתן להגדיר, לאפיין ולזהות באמצעות שימוש בקטגוריות אסתטיות ולשוניות מסוימות (למשל, אופן לבוש או שיח). האסמכתא של תת-הקהילה אינה נובעת מיתרונה המספרי, אלא מן העובדה שהיא מקבלת על עצמה את עיקרון השבטיות – ערך המוצב גבוה יותר מכל ערך אחר. תת-הקהילה יכולה לדגול בערכים אוניברסליים רדיקליים ככל שתחפוץ ועדיין להתקבל כשותפה לגיטימית במשחק הפוליטי הכללי, כל עוד יש לה שם וכל עוד ניתן לזהות בבירור את חבריה המקבלים על עצמם את הזהות הקבוצתית והפועלים בשמה. מדובר במעין מבנה דיאלקטי: אם השייכוּת לקהילת עמישראל ונאמנות לאינטרס הצר שלה הוא, לכאורה, הערך העליון של אזרחי ישראל היהודים, הרי שכל קבוצת אנשים בתוך עמישראל שלא יקבלו עליהם את תכני האינטרס הצר, אך יסכינו עם עיקרון הקהילה – יהיו בבחינת לא רצויים אך נסבלים.

"אני" ולא "אנחנו"

וכאן נכנסת לתמונה טלי פחימה. טלי פחימה פועלת לבד בשם ערכים אוניברסליים, ועומדת על זכותה האינדיבידואלית – אותה היא תופסת כחובה – להשמיע את קולה. היא אינה מאוגדת בקהילה, ומכריזה בכל הזדמנות שאינה פעילת שמאל.

במובנים רבים מגשימה טלי את הקריאה הקאנטיאנית למימוש הבגרות במרחב הציבורי. בפתיחה לתשובה לשאלה "מהי נאורות?", כותב עמנואל קאנט:

נאורות היא יציאת האדם מחוסר-בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר-בגרות הוא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – (העז לדעת!)[2] אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות.

אלא, שגם עמנואל קאנט מעמיד, כידוע, את חוק המדינה מעל לחוק האוניברסלי, ובכך סותר את הצו הקטגורי שלו עצמו. טלי כבר למדה את לקח המדינה המודרנית – הפשיסטית יותר והפשיסטית פחות – והיא אינה מוכנה להיעצר בקו השרירותי שקבעה המדינה בכדי להגן על עיקרון השבטיות שלה, אם זה מסתבר כבלתי מוסרי בעליל. ניחא, היא אינה היחידה המתנגדת לכיבוד החוק בכל מחיר. הרי גם פעילים פוליטיים "אוניברסליים" אחרים הדוגלים באי-אלימות אינם רוצחים את מתנגדיהם – לא משום שהחוק אוסר זאת, אלא משום שאין זה מוסרי. הם מבחינים אבחנה חדה בין פגיעה בגוף ובחיים – שהיא אסורה בכל מקרה, גם אם החוק מתיר אותה – לבין פגיעה ברכוש. נדמה שעבירה על החוק בשם המוסר האוניברסלי כבר אינה מזעזעת אפילו את חסידיה הנאמנים ביותר של המדינה המודרנית, הליברלית והדמוקרטית.

אבל טלי אינה רק אישה הפועלת שלא לפי הכללים השבטיים, והמעדיפה את החוק האוניברסלי על החוק הפרטיקולרי. היא גם אינה מקבלת על עצמה את הכלל הראשון של השיח הפוליטי הנגזר מן החוק השבטי: לדבר בגוף ראשון רבים. טלי אינה אומרת "אנחנו" אלא "אני". היא אינה בוחרת רק להגיד "אני מתנגדת למדיניות החיסולים", אלא מבצעת פרסוניפיקציה שלה ואומרת, "אני אשמש מגן אנושי לזביידי", כלומר, לאדם כזה או אחר. כשטלי אמרה זאת, היא התכוונה לעורר דיון ציבורי במדיניות החיסולים, ולא רק להגן על אחד זביידי דווקא. אלא שהציבור הישראלי לא קיבל את ההצהרה הפרטית כדימוי להצהרה כללית – ובצדק, מבחינות מסוימות.

טלי אינה בוחרת לומר רק "אני" (אותו האני השנוא של פסקל), היא גם בוחרת להדגיש שהערכים שבשמם היא פועלת – כבוד האדם, סולידריות וחברות – אינם כלליים באמת, במציאות, אלא פרטיים מאד, ומקבלים את תוקפם מן המפגש עם זוג עיניים אחד, עם אדם אמיתי, התופס מקום במרחב ונפח בזמן. בכל הראיונות עמה הדגישה טלי את סיפור הפגישה עם זאכריה כרגע מכריע בתהליך שיוביל אותה להפוך לדמות ציבורית, כלומר, בתהליך ההתבגרות הפוליטי שלה. את הראיון שערך עמה בחודש יוני, בחר אמיר שואן לסיים בדברים הבאים: "באתי לעזור לחבר. עזוב מדינת ישראל, פלסטינים. לדעתי החבר  שלי היה בסכנת חיים ובאתי לעזור לו". זו גם כותרת המאמר – "חבר שלי היה בסכנת חיים אז באתי לעזור לו." טלי פחימה נשפטת, אם כן, לא רק על כך שלא בחרה לעדן את הערכים האוניברסליים של החברות בחברות בשבט כלשהו, אלא גם משום שהעדיפה את הפרטי על הציבורי.

אם כך, האם הפעולה של פחימה היא בכלל פוליטית? ואם כן, באילו מובנים? בפסקה המופיעה לפני זו המצוטטת קודם, נשאלת פחימה על-ידי שואן, אם היא בכלל רואה "את הצד הישראלי בסכסוך". לכך היא עונה, "בוודאי. הזהות שלי בפרונט, אבל אני הוכחה שהמדינה לא דמוקרטית. כשיצאתי מהמעצר אמרתי להם שהם ארגון טרור. מדינה כובשת היא לא דמוקרטית […] יש מדיניות ברורה של משרד הביטחון לנתק מגע מהאוכלוסייה הפלסטינית כי הם לא רוצים שנראה מה הם עושים שם." שואן מקשה, ושואל את טלי אם לא התוודעה למציאות הכיבוש במסגרת השירות הצבאי, או שמעה "מה קורה בשטחים מחברים". טלי עונה, "גם אם שמעתי זה בטח משהו שעבר לי ליד הראש. כל הסיפורים עוברים פילטר, מין קטע למען מדינת ישראל." ברור, אם כן, שהמפה הכללית, הפוליטית, במובן הראשוני – של יחסי הכוחות בין הקבוצות השונות – רחוקה מלהיות זרה לטלי. גם הפנייה העיקשת שלה לתקשורת אינה יכולה להיתפס אחרת, כאקט שאינו פוליטי בראש ובראשונה. אלא שטלי – למרות תפיסת ההקשר הפוליטי – אינה מוכנה לוותר על המסר הפרטי: אני אומרת כי אני חושבת, כי אני ראיתי. אינני מדברת בשמם של אנשים אחרים, אלא בשם עצמי.

היא יודעת גם את מה שכולנו יודעות, או לפחות מרגישות: הפוליטי הוא קודם כל הפרטי, האישי. למדוכא יש פנים ויש שֵם והוא אינו ישות כללית. הניתוח הפוליטי כבודו במקומו מונח, הפעולה הפוליטית היא קודם כל בניסיון – כלומר בחוויה שלי, עם הרגשות שלי והמיקום שלי בזמן ובמרחב. למאבק כללי, מופשט, שאינו בתוך הניסיון ואינו נעשה אל מול עיניו של האחר הספציפי, אין משמעות רבה. זה ההבדל בין עשייה בשטח לבין עצרות ההמוניות.

אולי יש כאן דגם חדש לפעולה פוליטית, דגם שגם קבוצות אנושיות יכולות ללמוד ממנו. לפעולה הפוליטית בקבוצה יתרונות רבים – הן במישור האישי והן במישור הארגוני, ואינני מציעה, כמובן, לוותר עליה. עם זאת, אינני סבורה שהאתגר שטלי מציעה הוא מיותר; נדמה לי שזהו אתגר כפול, הנוגע בעת ובעונה אחת למידת הנוקשות של הזהות הקבוצתית ולמשמעות המוקנית לפעולה הפוליטית. האם קבוצות פוליטיות יוכלו להיות פתוחות וקשובות לדגם זהותי פתוח יותר, דגם שיצליח להגמיש את האופי ה"שבטי" של הקבוצה, דגם שבמסגרתו תיתפס הפעולה הפוליטית גם בהקשר האישי והאנושי הבסיסי ביותר, ולא רק בהקשר הקיבוצי והמופשט?

ועוד שאלה אחת לסיום. טלי פחימה נמצאת היום בכלא, בעיקר משום שפעלה לבד. האם יכלה לפנות לקבוצה קיימת ולהשתייך אליה? או שמא יכלה ולא רצתה? הייתי רוצה לשאול את טלי את השאלה הזו (ואני מקווה שאוכל לעשות זאת בקרוב…), אך זו גם שאלה שפעילים פוליטיים (ואני ביניהם) צריכים לדעתי להפנות לעצמם. היא נוגעת כמובן גם למגדר, לזהות אתנית ולמעמד, סוגיות שהדוברות אחרַי יתייחסו אליהן בהמשך.

השאלה נותרת בעיני פתוחה. פתוחה וקשה. 

לין חלוזין-דברת – חוקרת, מורה ותלמידה. פעילה נגד הפרדה ב"קואליציית נשים לשלום צודק".

מחלקת מנויים: טלפקס 03 5220074

דואר אלקטרוני noga-info@bezeqint.net