מדריך הטרמפיסט לבית אבו שקאר, רחוב בר יהודה 51 חיפה.

מתיתיהו שמואלוף

רשמים מהפגנת הכוח האלימה של רשויות חיפה וכוחות השיטור והצבא.


בוקר – סכנה בירכתי התודעה הפעמונים בכנסייה המרונית ליד כיכר פריז בעיר התחתית והשחורה של חיפה צלצלו ללא הפסק ובישרו על הסכנה המתקרבת. לקחתי את האוטו של אימא שלי ותכננתי לעלות לאוניברסיטה, בדרך קיבלתי סמס דחוף משלומי, פעיל חברתי, שהולכים להרוס את הבית של משפחת אבו-שקאר. הורדתי את אימי במקום עבודתה ונסעתי לכיוון הצ`ק פוסט. בדרך שוטרים היו מפוזרים בצמתים, כמו תמרורים (דיווח ב"הארץ" ).~


בתחנת המשטרה ליד מפעל דובק המתפורר, עמדו יחידות של ימ"מ, אמבולנסים, יחידות מכבי אש והרבה שוטרים משועממים בשחור שחיפשו סרט פעולה. הסיפור ידוע מראש עיריית חיפה מחפשת להראות את כוחה על מנת להנכיח את המדינה היהודית בשטח המוניציפאלי של חיפה. ממול ניצבה המשפחה של אבו-שקאר עם בלוני גז, מכוניות ומשאיות כבדות שעומדות כמו סוללה בפני הבית. לצידם עומדים חברי כנסת ממפלגות בל"ד וחד"ש, ד"ר עזמי בשארה, עיסאם מחול, זחלאקה, דהמשה, טיבי. גם ראשי ארגונים לא ממשלתיים כמו ג`עפר פרח (מנכ"ל מוסאווא) הגיעו. בתוך אוהל המחאה מצאתי גם המון פעילים ופעילות (המון כבוד לפעילות תאעיוש שהקימה וקישרה בין כל הגורמים שבאו למחות) שהגיעו לתמוך ולהפגין סולידריות בפעולה, כנגד הגזענות. הגיעו גם משלחות מערים אחרות, כמו לוד, שנלחמים בהריסות הבתים והפגנת הכוח כנגד האזרחים הערביים. בשטח היו גם פעילי אבנא אל בלד (תודה ליורם בר חיים על ההסבר על המתרחש) שתמיד מתווכים ועוזרים לאוכלוסייה המקומית ובזכותם גם הצלחנו במאבק בחליסה. כל אלו יצרו קשת צבעונית של מחאה חזקה וזקופה, נשית וגברית כאחד (תמונות).

שעה אחרי – נתונים נאספים לסערה האזור כולו טעון במתח, מדו שיח שניהלתי השבוע עם נציג פניות הציבור של עיריית חיפה בנושא הבית של אבו-שקאר, הבנתי שיש כאן בורות של עיריית חיפה לגבי ההיסטוריה והתרבות של האזור. התשובה שקיבלתי הייתה בירוקרטית, פג הזמן שניתן למשפחה לפנות את ביתה. הם לא היו צריכים לבנות גג לבית. הגשנו להם פתרון דיור, הם לא קיבלו את הפיתרון. לכן אנו רואים לנכון להפעיל כוח. ההיסטוריה מספרת שמשפחת אבו-שקאר ועוד מספר משפחות באזור יישבו את המקום עוד לפני הקמת מדינת ישראל וחיו בצריפים. הם התושבים המקוריים של מדינת ישראל, שעכשיו עומדים מול רשויות, בירוקרטיה הנגועה בגזענות כלפיהם. השסעים של מדינת ישראל ריחפו מעל האזור כרוחות רפאים.לעיריית חיפה נראה שאין עמדה לגבי השסעים, אך מתחת להיתממות הבירוקרטית ישנה אידיאולוגיה מרושתת ובהירה, אנחנו צריכים לשמור על מדינה יהודית. ישנם אזורים שערבים מפריעים לנו (השבוע הייתי בסיור ביפו וישנם רובעים שלמים שערבים לא יכולים לקנות בהם בתים, כי רובע העיר העתיקה ניתן רק לחברה שמכניסה אומנים, כך חסר רק שלט – החיים ליהודים בלבד). כישלון המו"מ שהתנהל אתמול עד השעות הקטנות של הלילה מתקרב למקום כקטסטרופה. המשפחה של אבו שקאר הסתגרה בבית עם בלוני גז, העירייה הפעילה את גדודי הימ"מ, המשטרה, מסוקים, ולא ידעתי גם שבשביל הפעולה עוד יסגרו את כביש הצ`ק פוסט ויפזרו אלימות בשטח כמו שמפזרים כסף באהבה ראשונה.


אנו מכירים כישלונות של מו"מ באזור, אנו מכירים את הייאוש, את התסכול, אנו יודעים את תוצאות היעלמות המו"מ ובכל זאת מסתבר שאנחנו לא לומדים מכך דבר. העירייה נאחזה בטיעון שהיא ביקשה "בתמימות" חסרת גוון פוליטי, להרוס את הגג שבנתה משפחת אבו-שקאר, טענה נוספת של העירייה הייתה שהם חייבים להרוס את הבית, משום שהשטח שייך לתעשייה ואי אפשר לגור בו ושעומד להיבנות כביש במקום (זוכרים את הטרמפיסט לגלקסיה, ואת הכביש…כנראה שכביש שבה להיבנות במקום בית, הוא נושא אוניברסאלי, רק שבספר לא הייתה בעיה אתנית-לאומית-היסטורית, כמו שנמצאה בצ`ק פוסט). לפי יורם בר חיים, פעיל באבנא אל בלד, לא נמצאו בעירייה שום תוכניות לבנות באזור כביש.


הפעולה התקשורתית של הפעילים וח"כ הביאה את העירייה להציע למשפחה לפנות את ביתה, ולקבל מקום חלופי ואח"כ "לחזור" למקום. המשפחה לא הייתה טיפשה (שוב מחשבותיי מועתקות לנושא הפלסטיני ולכישלון המו"מ בקמפ-דיויד) ולא הייתה מוכנה לפנות את ביתה למען כביש דמיוני ולמען הבטחה מעורפלת שהם יחזרו לביתם.

חצי שעה אחרי-כוחות השחור מתאספים, בזמן שאני כותב (עכשיו בדיעבד כבר מתייבשים הדפים ובגדיי לאחר זרנוקי המים שהרטיבו אותנו כהוגן) את המילים שנתנו קצת מידע על הנעשה, עלו בני ובנות משפחת אבו-שקאר על גג בית המריבה. מסביב החלו להיערם כוחות השחור, מעל מאתיים שוטרי ימ"מ, בבגדים שחורים, שהזכירו לי את כוחות השחור של הסרט "חולית", אך כאן אין סרט, ישנה מציאות חיה ומתרחשת, סכנה החלה להיכנס מבעד חולצתי, שכן עמדתי קרוב לבית. שוטרים ושוטרות על סוסים, מעל מאה שוטרים, מסוקים סיפקו את הפסקול לאפוקליפסה עכשיו כאן קרוב לצומת הצ`ק פוסט.


"איך זה מרגיש להיות בעיה?" שאל הסוציולוג השחור דה-בויס בתחילת המאה שעברה באחד משלושת ספריו האוטוביוגרפיים(הוא היה הדוקטור הראשון לסיים באוניברסיטת הארווד-בליגת הקיסוס –Ivy League של האוניברסיטאות). "איך זה מרגיש להיות ערבי?" הייתי מעביר ומעתיק את המשמעות, הקונוטציה, לקונטקסט המקומי. נדמה כי המשא ומתן של העירייה לא הצליח להגיע לגישור אלא לפיצוץ. אולי זה משל לכל מה שמתרחש במדינה בין העניים לעשירים, בין הישראלים והפלסטינים, בין הגברים והנשים וכד`.

 משמאל לבית של אבו-שקאר ישנו מפעל "הזרע" באופן מטונימי הוא מצביע על זרעי הבעיה שלא התחילה אלא במוחם הקודח של מנהיגי הציונות שהגו את רעיון המדינה היהודית ליהודים בלבד. כוחות המשטרה מתבצרים בתוך הפקודות היבשות שניתנו להם על ידי עסקני העירייה. האווירה הולכת ומתחממת, אני כותב במרץ, כמו סנקה ליד קיסר רומי אלים, מפחד שגם אני למרות העט והנייר יפגע מזרנוקי האלימות המקומית. אני מאמין בכתיבה שלי, שגם אם ימחקו את הזיכרון הפיסי של הבית של אבו שקאר, ואת המסורת של המשפחה ואת התרבות ואת המשכיות קיומם, עדיין יהיו מילותיי כפרגמנטים של מילים שיבעבעו ברוחי בזמן האלימות המתגעשת והם יציגו גל עד ערכי לזכר הפלסטינים המקומיים תחת המשטר הקולוניאליסטי ומרות ידו הקשוחה.


בינתיים פקידי המשטרה, אמרו לח"כ הערביים מחול ובשארה ולג`עפר פרח ש"הם רק מבצעים את פקודת העירייה ושהם מוכנים ללכת אם פקידי העירייה ובראשם ראש העיר יונה יהב (שנחשב בעבר ליונה וטס בשמים והפך לנשר – נץ )". נציגי הציבור הערבי והערכים הדמוקרטים שאמורים להיות באתנוקרטיה המקומית, ביקשו פתרון כולל של כל המשפחות הערביות באזור הצ`ק פוסט. הבקשה שלהם נפתרה כשצורות חדשות/ישנות של כוח הופיעו באזור. אוטובוסים שלמים עם חיילים ימ"מ המשיכו למלא את המקום מסביב. הסרט שנתפר מעדויות האנשים באזור החל להיטען באנרגיות של פעולה אמיתית. מכוניות של מכבי אש אדומות כמו כדוריות דם סמיכות התקרבו. ופעילי המקום החלו להתפלל לאלוהים – "אללה הוא אכבר, לאללה אל חמד" בשבחים.

אחרי כמה דקות-בזרוע ימ"מ נטוייה
כוחות הימ"מ, או היס"מ החלו להיכנס בפראות בקהל המגנים על הבית, חלק מהחיילים חייכו, חלק לא ידעו איפה לקבור את עצמם – וראו על פניהם שהם לא אוהבים את הפקודה שניחתה עליהם מלמעלה…התחלנו לחטוף מכות. ראיתי את ח"כ מחול מרחוק , חשבתי לעצמי כמה חזקים צריכים להיות הח"כים הערביים, ביום שבת להיות בבילעין לחטוף גז מדמיע ומכות, בראשון לחטוף מכות, (לעזאזל באה מחשבה לראשי, אם היינו פועלים אל מול המדכא, באותה צורה כמו שהוא פועל מולנו ולא בליברליות ובכתיבה כמו שאנו בשמאל עושים תמיד.) ליד הצ`ק פוסט. אי אפשר למשל להיות ח"כ ערבי ולהיות דק גזרה, וחלש. המלחמה נגד הגזענות היא מלחמה כוחנית, כן, גם גברית, לגמרי גברית. זחאלקה חוטף מכות בינתיים, לידי ואני מנסה להתערב, המשטרה אומרת לי להתרחק ולכתוב ולא לדבר. הסוסים נכנסים לבית, בשארה חוטף מכות. אייל פרילנדר צייר ופעיל מקומי-ארצי חוטף מכות ומורחק, כשהשוטרים סוחבים את גופו על האדמה היבשה, כפגר באמצע מלחמת טרוייה (נוקמים בגופו בשל חוסר הפשרה של מנהיגיהם והמצב הכלכלי המחייב אותם לעבוד במשטרה "המסודרת") . יואב בר מורחק באלימות מהמקום. אנשים מופיעים ליד עם דם על הראש, על הידיים אני לא יודע את שמם, אני היהודי, המזרחי מכיר רק פעילים יהודים, ו"מפורסמים" ערבים. אחד החיילים אומר שיש כאן מעל מאתיים שוטרים. שלומי אמיר פעיל חברתי-מקומי-ארצי מורחק באלימות. חטפתי אני גם מכות, כואב לי, אבל אני כותב זה עושה לי טוב, ל-"נקום בחסד" כפי שכתבה המשוררת המבורכת ברכה סרי (שספרה "עדנה" יצא לאחרונה בהוצאת "האור הגנוז"). השוטרים שאלו אותי מדוע אני מתערב, שכן אני עיתונאי ונתנו לי בוקסים. אבל אני עדיין כותב.


אל הגבעה אל מול בית אבו-שקאר נגררים אנשים ונשים כמו שרוכים בנעל קרועה.  בשארה זרוק על איזה מכונית, כמו קיסר שהפסיד. עוזרו מבקש שאביא מים. אבל אין לי מים. הוא נראה גמור. עיסאם מחול, נראה אפילו יותר רע, גם הדיביזיה של הפעילים והפעילות שהיו איתו מצד שמאל בבית הפסידו לצבא האלים היהודי. אנשים מפזרים גז על הבית של אבו-שקאר ומאיימים להתפוצץ, אני מחשב את הרסיסים שיגיעו לידיי.


ממשיך לכתוב.איפה יונה יהב, אני שואל ומדמיין אותו יושב כמו קיסר ברברי בקיסרות הלבנה על הכרמל שנראית רחוקה מרחק שנות אור מהמקום. אחד מהאנשים שחטף מכות פנה לקצין משטרה ראשי וביקש שיפעל נגד השוטרים האלימים הוא אמר לו תצלם אותם… אני מרגיש אוזלת יד. סוללת קציני משטרה הגיעו לשטח, המסוקים חגים מעליהם כמו שפיריות בקרב מעל ביצה רועשת תנינים מסוכנים. אחד הקצינים מדבר בטלפון ושואל היכן הקבלנים שצריכים להתחיל לפרק את הבית. דלית פעילה מקומית-ארצית מובלת באלימות לגבעה הסמוכה. איתמר פעיל בחד"ש מובל באלימות על ידי כעשרה שוטרים. אישה עם ילד בוכה בורחת מהמקום. אנחנו עומדים על כביש שמוביל מחיפה לצ`ק פוסט, מדרום הארץ לצפונה נחסם. המשטרה רוצה להקל על פעילות הגדודים. אנחנו כבר על הכביש. מכוניות עם זרנוקי מים מגיעים ובלי אזהרה אני והדפים ומשפחות ופעילים רטובים. אני מסיר את הדפים ושם אותם בינות דפים יותר יבשים על מנת שהמידע הרגיש לא יאבד מטיפשותי, אני חייב להיות מוכן לכל. כותב רשימות מהחברה המנוונת.

עדנה זריצקי, חברת המועצה מטעם חד"ש- מספרת לי שראש העיר ביקר אתמול בשם הדו-קיום את האחמדים במסגד היחיד שנותר בלב הבורגנות האשכנזית הלבנה בשכונת כרמליה. ושהוא לא הסכים למו"מ עם הח"כים הערבים. בחו"ל כתב השבוע שריף חמאדה שאמנים ופרופסורים יהודים מספרים על דו קיום, "חבל שהם שכחו להביא קולות פלסטינים". איזה דו-קיום, אני שואל את עצמי, אין פה חלום ציוני אני מסכם – אלא יש פה סיוט לערבי. ח"כ טיבי מובל באלימות. שברו לאיל פרילנדר את המשקפים.

אחרי רבע שעה-עם שוך הסערה – מתחילה ההריסה-ערך כובש חוזר למקום אני כולי רטוב, בלי אזהרה זרנוקי מים, המשטרה (הממטרה) מבולבלת עושה שטויות, היא למשל חייבת להזהיר, אבל ללא אזהרה היא עושה דברים קשים. ילד נפגע מזרנוק המים. שלומי שהתקשר בבוקר מתקשר שוב, הוא מספר שהוא בזינזאנה הראשונה שבשורת הזינזאנות במקום. אני מקבל רשימה של פעילים עצורים : שלומי אמיר, חאלד פאיז, בילאל בושקאר, יורם בר חיים, חגי כתריאל, איריס בר. אני מעביר את הרשימה לפעיל אחר שיצר קשר עם עורך דין. עדנה זריצקי מספרת לי שהיא ניסתה לשחרר את נרג`אף בושקאר, משום שגופה פגוע מפיגוע שהתרחש במחנה שמונים. ושיש לה יד שבורה ולמרות שהיא מתפתלת מכאבים השוטרים שמו לה אזיקים. בסוף שיחררו אותה ולקחו אותה באמבולנס מהמקום. ישנם רגעים פמיניסטיים באזור מוכה הגבריות הקשוחה והאלימה.
אנשים פצועים, הדם משתחרר. ח"כ ברכה מקבל מכות. אני בורח מזעם השוטרים, שמתחיל להשתחרר כמו כל הפגנה כל צרות הקיומיות שלך יכולות להשתחרר. אתה שונא את ביבי, אתה שונא את הפועל תל אביב, ואתה שוטר, אז קדימה, מבחן התשוקה האלימה מקבל ביטוי בשטח.


בינתיים העיר כולה מתעוררת ומבינה שיש "אירוע" שבגללו חייהם נדחו לכמה שעות. אבל אין לי ספק שהאירוע יועבר לתושבי העיר בצורה הרגילה, שהערבים מפירי החוק גרמו לבעיה והיהודים היו חייבים להפעיל כוח על מנת לשמור על החוק. תמיד זה במסגרת החוק. ילד מתייפח על כביש הצ`ק פוסט הריק. גבר בא ולוקח אותו בידיים ומרחיק אותו מצלמי העיתונות המחפשים אייטמים. איך מצלמים גזענות ? הפצועים מתפנים. גרר מתחיל להיכנס לבית. כן גם הבית כבר לא חוקי. המדינה כולה חוקית על אדמות חוקיות והערבים ובכן הם לא חוקיים.


לאחמד טיבי עוברת שמועה שברו את היד. עיסאם מחול מפונה באמבולנס מהמקום. עיניו שחורות, חולצתו פתוחה. נתנו לו מכות בגרון הוא מספר בקול שבור. אללה ואכבר אללה איל רחים קוראים התושבים המפונים ביחד עם הפעילים ואיתי במקום.


אני תופס שיחה עם ח"כ זחאלקה. הוא שואל למי אני כותב ואני מספר שאני פרילנס שהתחיל את דרכו בכתיבת מאמרי דעה ב"קדמה" הוא משבח את סמי שלום שיטרית. אני מספר שאני גם בחרתי בבל"ד בבחירות האחרונות. זחאלקה מספר: "אנחנו לא ששים לאלימות. ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי שאנו לא רוצים אלימות. זאת הצעקה האחרונה שהשמיענו .הם בעטו בי ברגלים ובחזה, עכשיו אני מרגיש את הכאבים, ישבנו אתמול חברי הכנסת: בשארה ומחול ודהאמשה במרכז של העדה האחמדית בשכונת כבביר ונציגי העירייה ויונה יהב סירבו להצעתנו לפשרה. אני חושב שהוא רוצה למצוא חן בעיני הימין ובסוף הוא יפסיד את הקולות הערביים אבל גם את קולות הימין. השוטרים הרביצו לי, למרות שצעקתי שאני ח"כ בעצם הם ידעו שאני ח"כ, אני חושב שהאלימות היא מכוונת.הם רוצים ללמד את האנשים לקח. הם הביאו שוטרים מעל ומעבר והשתמשו באלימות כמטרה. וכל האחריות נתונה לעירייה. הבית הזה קיים עוד לפני שנולד יונה יהב".

יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, מטעם מפלגת העבודה הגיע למקום,הקהל מבקש ממנו להתפטר. בינתיים ניצב משנה ניר מראיש, מפקד תחנת המשטרה של חיפה נותן ריאיון לכלי התקשורת על המתרחש. אני מתקרב, מתחזה לעיתונאי רשמי, בעוד שאני פרילנס. הם לא שמים לב, אני לבוש ונראה כמוהם. דפי מתמלאים בכתוב, ראשי קודח מעלילה. וליבי נתון לקראת הכותבים הדמיוניים של הכתבה הזאת. רגלי מכתרות את המקום כמו אפריקאי יחיד, שרוצה להגיע לדוקטורט, באמצע אוניברסיטה לבנה באנגליה. דברי מפקד תחנת המשטרה: "זה הליך חוקי, המשטרה צריכה לבוא ולסייע לעירייה. הכול נעשה אחרי הידברויות אינסופיות.

כשראינו שנגמרו ההליכים,כשהגיע היום. כלומר היום האחרון לפי החוק. לא הייתה ברירה לנו אלא להרוס. כן, האנשים שבאו להפגין משתמשים במקום כפלטפורמה פוליטית והופכים את המאבק לפוליטי". שוב אני מוצא בדבריו כמו בדברי אנשי העסקים חסרי הלב, את ההפרדות המודרניסטיות בין מאבק חברתי לרווח
כלכלי, בין מאבק מוצדק כנגד כיבוש לטרור, בין מאבק למען בית פלסטיני וזכויות האזרח, לבין מאבק "חוקי" לא פוליטי. תהרגו אותי, או אולי תצליחו להסביר לי מהו מאבק לא פוליטי כאן, כשמאות אלפי שקלים מבוזבזים על להזיז בית אחד, מבלי שישקיעו את הכסף בהידברות, שהרי רק שעת המסוק, הכסף שהפסיד המשק מעצירת המכוניות,גדודי החיילים כל אלו עולים כסף…אבל החוק הוא חוק.

זמן לפני ההריסה הפיזית, קצת אחרי שהרוח אבדה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, מינוי של פינס במפלגת העבודה, פונה למפקד השוטרים. מצד אחד עומד המינוי הפוליטי אחד החשובים, הערבי שסופסוף קיבל מקום לצד היהודים, כמו מזוז המזרחי שקיבל תפקיד בתוך האליטות המשפטיות מצד שני עומד הקצין שקיבל המון עזרה מיועצי תקשורת מנוסים על מנת לעמוד מול תקשורת. יו"ר ועדת הפנים מבקש ממפקד המקומי של המשטרה, שיפסיק את ההריסה ושהם יתקשרו ליונה יהב. מפקד המשטרה מסרב. ומתנהג בהתנשאות עונה לסלולארי ומתרחק מפנייתו של יו"ר ועדת הפנים. רק לרגע קודם הוא היה כה נחמד לשאלות התקשורת ועכשיו הוא חוזר "לתפקידו" הכוחני. אני לא חייב לענות לך, אומר מפקד המשטרה ליו"ר ועדת הפנים ואני חייב להמשיך בהריסה.

נציג של יונה יהב מגיע פתאום. מראהו מבשר סמכות. גבוה כמעט שני מטר. עיניים כחולות. מלא כמו שחקן פוטבול. לבוש למהדרין. הוא אומר ליו"ר ועדת הפנים בשיחה סגורה (שאני התגנבתי אליה כמו החתול שמיל) שיונה יהב מוכן להצעת פשרה. הפוליטיקאים דנים בשטח כאילו היה שוק בשר פתוח. עוזר של יונה יהב אומר, שהם לא יתנו הוראה להפסיק את ההריסה. אבל אם המשפחה תצא מהמקום. הם יקבלו קרקע חלופית. ושכ"ד לשנה. מה יקרה אחרי שנה אני שואל את עצמי ללא תשובה. אבל הם חייבים לצאת מהבית מבקש העוזר של יונה יהב. הם ממשיכים בשיחה על פשרה. תמיד הפשרה היא ביד הכוח והניצחון של ערכים חזקים. יו"ר ועדת הפנים מבקש את ההבטחה על כתב והם ממהרים לכיוון האוטו.
פעם רציתי לכתוב כמו אתגר קרת, והיום אני כותב כמו אתגר קרת, סוף ללא פואנטה. מצד אחד יש לי ערכים שהובילו אותי להיות כאן, ולהשקיע באזרחות הישראלית שלי, כעבודה יומיומיות, מצד שני אין פואנטה בסיפור שיפתור את הקשר הגורדי שבין לאומיות, דת ואתניות במדינה הזאת, אסראיל האהובה וכלתה פלסטין.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.