עמידר בית"ר

איציק ספורטא

 כשאני שומע את השם בית"ר ירושלים קורה לי משהו, אני מצטמק בשלושים ארבעים סנטימטר ומשיל מעלי כשלושים וחמש שנים, עורי מצטמרר ועוד אי אלו תופעות גופניות. באותו יום שבת באה בית"ר לשחק בעמידר, שתי קבוצות העילית של ליגה א`.

ההכנות למשחק נמשכו זמן רב, ביום שישי דנו באפשרות ללכת למשחק, ואם ללכת כיצד נכנס למגרש. כמידי יום שישי אבי חזר מהפרדס יחד עם עוד כמה אנשים ביניהם שלמה הטרקטוריסט והשוטר הג`ינג`י. ביום שישי היו באים כמה אנשים מהפרדס, שם עבד אבי, בשעה שתיים לשתות קפה טורקי ולאכול בורקס. בורקס אלו המאפים מבצק ולא בצק עלים ששמם פילס. הבורקס היו ממולאות בדרך כלל בגבינה או חצילים וגבינה. במשך הזמן הגבינה המלוחה עזבה אותן וגבינה 9% מילאה את מקומה. אימי עמלה על הכנתן ביום שישי לאחר שבישלה את כל מאכלי השבת ביום חמישי.

באותם ימים משחק כדורגל היה יותר ממשחק. חלק מן המשחקים נסתיימו בשבירת שמשות וזריקת אבנים. זה לא תמיד היה כך. כאשר היינו בליגה ב` במגרש הפתוח, שהיה למטה מהמגרש הנוכחי, האווירה הייתה אחרת. זכור לי את כהן המתאבד שלא ידע לבעוט רק לנגוח גם אם הכדור היה על הקרקע. אותו כהן נהג לנזוף בשחקנים כאשר הללו דיברו, תשתום את הפה, תלעש משטיק.  אבל ב 1963- עלתה עמידר לליגה א`, אז לא הייתה עוד ליגה ארצית, ולא ליגת העל, וכבוד גדול היה להיות בליגה הזאת. גם נבנה מגרש חדש ליד בית המטבחים ובית הקברות החרדי. כשהייתי הולך עם אבי לכדורגל הוא היה לוקח כסא עץ מתקפל ויושב באחת מפינות המגרש כסא זה גם שמש כמגן לעת מצוא כאשר אבנים התחילו להחליף צדדים. לימים בא מיליונר מחוץ לארץ, עמנואל דיס, ותרם כסף כדי שיבנו חומה מסביב למגרש וכך יוכלו לגבות כסף תמורת כניסה למשחק. לפני היות החומה היה משהו עובר עם כובע ואוסף כסף. ממרומי היציעים הנמוכים כאשר צפינו מזרחה ראינו את הגבעות של ירדן, מצד מערב היה פרדס מרגושס, היום בנינים רמי קומות במחירים של חצי עמידר אז. תמיד כשהיו הולכים מכות זה היה נגד שעריים או מרמורק, פעם נצחנו את מרמורק שמונה אפס וזו הייתה סיבה טובה לריב. אבי הגן עלינו בעזרת כיסאו המתקפל בדרך הביתה.

אבל המשחק המדובר הוא המשחק נגד ביתר ירושלים, בשנת 68. עמידר הייתה ידועה בכישרונה להוביל את הליגה עד למשחקים האחרונים ואז להפסיד ולהישאר שנה נוספת בליגה א`, כמעט התרגלנו לכך. לימים נתגלה שהשחקנים עסקו במסחר לא רק בחיי היום יום שלהם אלא גם על מגרש הכדורגל, הם מכרו משחקים.  אבל אז עוד לא ידענו מה מתרחש וחיכינו במתח לרגע הגדול בו תעלה עמידר ללאומית. בדיון של יום שישי הוחלט שהשוטר הג`ינג`י, מתוק שמו, הוא שיכניס אותנו למגרש.

שבת בבוקר מתכוננים למשחק, לפני זה ארוחת בוקר רגילה של שבת בבוקר, בורקס קפה, אם היה קיץ גם אבטיח או מלון וביצה קשה. ברחוב תכונה רבה גם יש משחק וגם צריך לקיים את מצוות השבת. התימנים התפזרו בקרב 15 בתי הכנסת שלהם והתפללו, ולאחר התפזרו לכאן ולשם בלוויית סליהם המלאים במאכלי שבת לשמחה זו או אחרת, הילדים בעיקר הבנים לא ששו לביקורים ביום כזה, הרי יש כדורגל. בשעות של לפני המשחק החלו להגיע שיירות של מכוניות רועשות לשכונה, בהם קהלו האוהד תמיד של ביתר. הם נצמדו לקופות בהן נמכרו הכרטיסים, שני כוכים בגובה הברכיים של אדם מבוגר בהם ישב הרמן מהמכולת ועוד מישהו, היום נעשה הרבה כסף רגשו. אנחנו, אחי ואני, אבי שהשתמש בהליכה לכדורגל ככלי חינוכי, העדיף לשבת בבית לקרוא עיתון או ספר שהספרייה רכשה למענו, ולשמוע גל א` קצת מוסיקה קלאסית לשבת.

בשעה מוקדמת מהרגיל הלכתי למגרש קולות נזעמים נשמעו מצידם של הביתרים, מה זה השוד הזה ארבע לירות תמורת כרטיס זה שוד, לפני משחק זה מחיר הכרטיסים היה בערך שתי לירות. נכרה תנועה לכוון היציאה מהתור לקופות, זה היה קשה, הרבה אנשים רחשו ודחפו סביב. אנחנו עמדנו בצד, כאשר כל רגע מצטרף מישהו כדי להביט בהצגה, כיון שאנו מקומיים יש לנו זמן לפני שנכנס למגרש, כך חשבנו. ניסה מישהו מהבאים לכנס התנגדות לתשלום המופרז, אבל אחר הנסיעה הארוכה מירושלים, ולפני המשחק, לא היה לאף אחד, או לרובם, את העוז  לסרב ולא לצפות במשחק. כך נמשך הדוחק. פנינו לכיוון השערים בדרך כלל נפתח רק שער אחד, בצד הצל, הצד הטוב, בספרד כשהולכים למלחמת שוורים גם כן יש שני צדדים למגרש, צל ושמש והמחירים בהתאם. כמעט נמחצנו כשניסינו למשוך את תשומת ליבו של מירו שדאג תמיד להכניס אותנו למגרש אבל היום שמו שומרים על הסדרנים כדי שאלה לא יתפתו לזנוח את ההוראות ולהכניס ילדים ואחרים ללא תשלום, לא ראינו את מתוק.

ניסינו אסטרטגיה אחרת להצטרף למבוגר כדי שזה יכניס אותנו כולם היו אוהדי ביתר ירושלים והם לא ששו לעשות זאת אבל חלק שוכנעו, לאחר מסע דחיפות ארווך שנמשך זמן רב הגעתי לשער ושם נזרקתי הצידה, הבנתי איך הרגיש סיזיפוס כשהאבן גלשה במעלה ההר לאחר המאמץ להגיע לפסגה, בעצם יש פה הגזמה המיתוס של סיזיפוס לא היה ידוע לי עד שהתחלתי לקרוא וזה קרה רק שנה שנתיים לאחר מכן כשזנחתי את ההתרוצצות המתמדת ברחוב. הגעתי כבר לדרגה של ייאוש שלא הייתה מביישת מיואשים מקצועיים. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מבלה את השעות הבאות בבהייה בחומות האבן. העצים שמסביב למגרש, בעיקר אלה שבתוך בית המטבחיים, היו מאוישים לעייפה, זאת לזכור אוהדי עמידר עדיין חשו מרומים כשהיו צריכים לשלם לפני משחק, לא כך עושים זאת, אבל גם אם הם היו ריקים מאדם זה לא היה עוזר לי כיון שאם כל ההתרוצצויות, התחצפויות, מכות, מעולם לא העזתי לטפס על עץ, רוב הדברים שעשיתי היו בגובה פני הים, לא בים ולא למעלה על ענפי העץ. בטיול למצריים רכבנו על חמורים לעמק המלכות, או המלכים, על עברי פי פחת כל הדרך רעדתי מפחד, שהפעם החמור יטה מידי וניפול לתהום, אף פעם לא אהבתי מקומות גבוהים וגם מדרגות לא היו אהובות עלי בעוד חברי גולשים במורד המעקים אני הייתי נצמד לקירות בבקשת תמיכה, והיום אני גר בקומה רביעית בלי מעלית. 

הסתובבתי מסביב למגרש כמוכה נחש או שניים, פתאום אחי הופיע ואמר שראה את מתוק בצד השמש והוא ידאג להכניס אותנו למגרש, רווח לי לשיניה, עד ששוב עלו במוחי המחשבות ובגופי הרגשות ששוב זה לא יעבוד. אבל בסוף נדחקנו פנימה ברגע ישמע השריקה, צמודים לגדר בשטח הצר השמשי של המגרש, לא משהו, אבל יותר טוב מכלום, ובטח מלבהות מבחוץ בחומות האבן, ממול ישבו המכובדים מירושלים, ישבו תהיה הגזמה כיון שכולם עמדו וצעקו כמו שלא שמעתי אוהדי כדורגל מעולם, חשתי קטן וצנום, בעצם כך הייתי. 

ואז התחיל המשחק עוד לפני שעיננו החלו להתרגל לאורה המסמא של השמש ראינו את רוזנר (שמאז חזר בתשובה) הבלם התמיר מאט מהלכו והכדור עובר אותו (אופסייד?), ואחד מאותם ירושלמים איני זוכר אם היה זה דוקטור גלר או אודי חמודי, בעטו את הכדור לשער וטופמן השוער קצרה ידו. ואותם אוהדים מירושלים צהלו ושמחו. אם נראה היה שזו ההתחלה ועוד יש תקווה זו נגוזה במהירות הברק ועוד גול אחד ועוד אחד ועוד אחד , אחרי השני כבר לא ראיתי כלום כי הדמעות עלו אט אט וכיסו את עיני וגם את הלחיים. סוף סוף נגמר הסיוט וכשלתי הביתה. אבל אחרי משחק כזה הדרך הופכת ארוכה בעיקר כשאותם עולזים שבאו מירושלים מנפנפים אצבעות, ארבע אצבעות ונזכרים במחיר המופרז שנאלצו לשלם כדי לצפות במשחק כאילו הם לא ניצחו. "ארבע לירות, ארבע גולים". ארבע, ארבע גולים ולירות שהתחלפו בניהם. עוד שירים ומזמורים עלו וירדו בעיקר זה האומר "מי דפק את עמידר אודי חמודי". הדרך התארכה והדמעות מאנו להתייבש.

השבוע קראתי בעיתון שמכבי רמת עמידר מתאחדת עם הכח רמת גן ונזכרתי במשחק הזה, ועוד מאות משחקים אחרים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.