דיכוי, אתניות וגלובליזציה בבוליביה

מיכה רחמן

בכל פעם שמתקיים מרד איכרים (המכונה "מהומות") בתקשורת, ומתחלף בעקבותיו נשיא, מגיעות גם אלינו ידיעות על המתרחש במדינה רחוקה בדרום אמריקה. הפעם הגיעו הידיעות על בוליביה. התקשורת הישראלית כהרגלה מתייחסת רק למישור השלטוני: הנשיא קרלוס מסה התפטר ובית הנבחרים קיבל את התפטרותו בעקבות הפגנות סוערות, חסימות כבישים ועימותים קשים בין המשטרה לאיכרים. אנסה כאן להביא תיאור של מה שקורה בבוליביה מנקודת מבט שונה: על מה מורדים האיכרים דוברי הקשואה והאיימרה (או במילים אחרות: הקמפזינוס, יושבי הארץ לפני בוא הספרדים, המחולקים לקבוצות אתניות לפי השפות שהם דוברים), ואיך המרד הזה קשור בתיאוריית התלות, בגלובליזציה, ובזהות האתנית שלהם.~

חוק הגז של קרלוס מסה ומשאל העם. בטיול שערכתי בבוליביה לפני פחות משנה (אוגוסט 2004), כותרות העיתונים זעקו בעד ונגד חוק חדש שהציע הנשיא קרלוס מסה, המסדיר את הפקת הגז הטבעי בבוליביה. הנשיא לא הצליח להעביר את החוק בפרלמנט, ולכן ניסה דרך משאל העם לכפות אותו על נבחרי העם. משאל העם היה פרסה, ובשיחות רבות עם קמפזינוס ומנהיגי קמפזינוס, הם טענו שלא התייחסו אליו משום שהוא כולו רמאות. מנימוקי המתנגדים לדרך של מסה היה ברור שאין לו דרך חוקית של ממש להעביר את החוק. במילים אחרות, הבורגנות המקומית השולטת בפרלמנט התנגדה. גם בביטויים של איגוד התעשיינים, הייתה התנגדות לחוק החדש. הארגונים המייצגים את הקמפזינוס, ואת הכפרים של דוברי האיימרה והקשואה ( pueblos indigenas להלן: אינדיחנס), התנגדו לחוק ודרשו  להכניס לחוק פרוצדורה ברורה ותקציבים להגן על זכויות האינדיחנס, בטענה שהחוק גוזל מהם את אדמתם. במילים אחרות, קרלוס מסה הציע חוק שנכפה עליו על ידי החברות הרב-לאומיות, כאשר רוב הקבוצות והמעמדות המקומיים מתנגדים. החוק החדש הוא בעצם המשכו של חוק קודם שניסה להעביר קודמו של מסה בספטמבר 2003, שנאלץ להתפטר 34 ימים אחרי שאושר החוק בפרלמנט, לאחר סערה ציבורית כולל כיבוש הרחובות הבירה על ידי הקמפזינוס, ובימים אלה שוב מרד קמפזינוס והנשיא מודח. החוק החדש דומה מאוד לחוק הקודם, שעיקרו, העברת זכויות לניצול ומכירת משאבי נפט וגז טבעי לחברות זרות תמורת הכנסה של 400 מיליון דולר לשנה לבוליביה (החוק הקודם). החוק החדש מציע לבטל את החוק הקודם אבל להשאיר על כנם את החוזים הקיימים שכבר נחתמו בגלל ההכרח לכבד חוזים ישנים. מסה טען בפרלמנט לטובת החוק: א) הוא מעביר 50% מהרווחים למדינה,  ב) הרווחים יתחלקו גם למחוזות ולא רק לתקציב השלטון המרכזי. אין פלא שנשיא חסר בסיס פוליטי מודח, אבל כדי לבחון יותר לעומק מה עומד מאחורי פרשת החוק ומשאל העם הזה.

ייצוג  אתני בשלטון. בבוליביה קונגרס המורכב מבית תחתון (פרלמנט) ובית עליון (סנאט), הכולל נציגי מחוזות. קיים ייצוג של כ – 10% (לפי שיחות עם אנשים) של קמפזינוס בקונגרס ואין להם נציגות כלל בממשלה (הנשלטת על ידי אליטה עשירה ולבנה). חשוב להבין שבבוליביה (כמו גם בגואטמלה) ישנם יותר מ – 50% אינדיחנס (דוברי קשואה ואיימרה). ארגונים הפוליטיים שלהם הם חוץ פרלמנטאריים. במילים אחרות יותר מ 50% מהתושבים הם חסרי ייצוג וחסרי כוח כמעט בשלטון. חשוב גם לזכור שהאבחנה בין לבנים, מעורבים (מסטיסוס) אינדיחנס, ומעט שחורים באזורים הטרופיים, בבוליביה, היא אבחנה אתנית חדה. הקמפזינוס הם גם איכרים עניים מאוד, וגם עובדי מכרה ועובדי עבודות שחורות עניים מאוד. במדינות כאלה בדרום אמריקה אין עובדים זרים, במילים אחרות ה"אחר", הפרולטר, והאיכר של בוליביה הם האינדיחנס, הנראים אחרת, נמצאים בפער כלכלי גדול מאוד מהעשירים, וחסרי סיכויים למוביליזציה. ישנם סיפורים מעטים על אינדיחנס שהתעשרו וקנו חברות מכרות בבוליביה, אבל הם גרים באירופה ומנוכרים לגמרי לאחיהם העניים בבוליביה. וישנם דוברי קשואה ואיימרה עירוניים שלהם סיכויי מוביליזציה אבל עם תקרת זכוכית ברורה.

גלובליזציה, אתניות ותיאוריית התלות.  בוליביה היא מהמדינות העניות ביותר בדרום אמריקה. במילים אחרות, אם דרום אמריקה היא הפריפריה ("החצר האחורית") של המרכז – ארה"ב, בוליביה היא הפריפריה של המרכז – צ`ילה וארגנטינה. כשהייתי בבוליביה נערכה בארה"ב פגישה של מדינות דרום אמריקה לדיון בחוק לסחר חופשי למדינות אמריקה – ACLA, בין ארה"ב וכמה מדינות שכנות לבוליביה (בוליביה כידוע הפסידה את המוצא לים במלחמות עם המדינות העשירות והחזקות ממנה, צ`ילה השכנה ליד הים), בוליביה בחרה שלא לבוא למפגש הזה, וארה"ב איימה עליה שאם לא תשתתף בהסכמים תאחר את הרכבת. הסכמי סחר חופשי כידוע רעים לכל החקלאים שאין למדינתם כסף לסבסד אותם. במילים אחרות קודם כל בוליביה תפסיד כי היא ענייה משכנותיה, אבל במיוחד יפסידו הקמפזינוס של בוליביה, ועוד יותר במיוחד יפסידו הקמפזינוס של האלטיפלנו (המישורים הגדולים, הגבוהים של בוליביה).  כך מגיעה הגלובליזציה לכל פינה בעולמנו.  במדינות כמו בוליביה (וגואטמלה), האינדיחנס שומרים בקנאות על תרבותם-זהותם: באורח החיים החקלאי, במוסיקה בריקודים בפסטיבלים. אבל העוני של הקמפזינוס באלטיפלנו זועק יותר, אפילו ביחס לכפרים בגואטמלה (התרשמות בלבד). חשוב להבין שהגלובליזציה בדמות הסכם הסחר החופשי הנ"ל, פוגעת ישירות גם בנשמה ובזהות של האינדיחנס בכך שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד כחקלאים. הבעיות המרכזיות שלהם הן, המחירים הנמוכים שהם מקבלים עבור התוצרת, יבוא מוצרים חקלאיים מצ`ילה וארגנטינה, ומחירי תובלה גבוהים (תשתית לקוייה מאוד של דרכים וכבישים). ולכן הנהירה העירה והרס  התרבות והזהות.

אם מחברים ביחד את הניצול של משאבי הטבע הברוכים של בוליביה על ידי חברות הנפט מבחוץ, את חוק הסחר החופשי, ואת העדר הייצוג בשלטון של האינדיחנס, מבינים למה מתחיל מרד קטן של האיכרים. "מהומות" כאלה הן ריטואל קבוע בדרום אמריקה. מתחלף נשיא, או למצער מביאים תוכנית עם קצת הטבות לעניים, אבל משאבי הטבע לא מביאים כסף לקופת המדינה, והמשבר הבא בדרך. 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.