המשפט של טלי פחימה - יום שני, 18 ביולי 2005

בני נוריאלי, סמדר שרון

בדרך כלל הסיקור של טלי פחימה בעיתונות מתמקד ביחסיה עם זכריה זביידה וביחסו של הממסד הביטחוני למעשיה. רוב הידיעות מציגות אותה כמשתפת פעולה עם האויב. חלק קטן יותר מחמיא לאומץ ליבה ומציג אותה כגיבורה. אנחנו משתייכים לחלק הקטן שתומך בטלי. ביום שני הלכנו לבית המשפט כדי לצפות (ולתמוך) בה. חשבנו שטלי תהיה במרכז הדיון. אולם האופן שבו התנהל הדיון היה שונה לחלוטין ממה שדימיינו לעצמנו. התרחשו שם המון דברים מעניינים שלדעתנו חשוב לחשוף, כמו למשל התנהגות השופטים, היחסים בין עורכות הדין לנחקרים ועוד.

בית המשפט. המשפט מתנהל בחדר 606 בבית המשפט המחוזי. החלק הראשון ביום שני נערך בדלתיים סגורות. לקראת הצהריים הסתיימה חקירתם של אנשי השב"כ, ולכן הורשינו להיכנס. המשפט מתנהל על ידי אשכנזים: שלושה שופטים, שתי עורכות דין. על הפודיום משמאל – מוחמד אלע`ול. מחכה לתורה מימין – טלי פחימה. ברקע, השוטרים ואנשי התחזוקה המזרחים המתפקדים כסייעים. אלו שומרים על המזרחית הסוררת, ואלו באים ויוצאים. והקהל, כ20-30 איש ואישה, רובם ככולם תומכים של טלי פחימה, שמלווים אותה בעקשנות למעלה משנה.

בשלב זה חוקרים את עד התביעה, מוחמד אלע`ול. הוא העיד בעבר שטלי תרגמה את המסמך הצבאי המפורסם עבור זכריה זביידה וחבריו, ובכך היה העד המרכזי של התביעה. ביום הראשון של הדיון הנוכחי חזר בו מעדותו ולפיכך הוגדר כעד עוין; הוא טען שזביידה הורה לו להפליל את טלי כדי למנוע את כניסתה לג`נין ובכך להגן עליה. במהלך חקירת הסנגורית, סמדר בן-נתן, העלה אלע`ול טיעון נוסף. במקביל להתעקשותו על אותה הנחייה שקיבל, כביכול, מזביידה, הוסיף עתה כי בדה את עדותו הראשונה בלחץ השב"כ.

השופטים. קשה לשופטים להסתיר את הבוז והתיעוב שהם רוחשים כלפי העד הפלסטיני. השופט המרכזי, שלי טימן, הוא הדמות הכי בולטת במה שהתרחש בחדר 606. הוא כל הזמן מחייך, זחוח, מגלגל בין שפתיו ושיניו את העט הנובע. מדי פעם הוא משחרר אמירה שוביניסטית לחלל האויר. לדוגמא, כשהתנהל ויכוח בין התובעת לסנגורית לגבי חקירתו של אלע`ול, הוא הפסיק את הויכוח ואמר "כמו שאני לא שופט בין הילדות שלי, כך אני גם לא שופט בין פרקליטות". שתי השופטות האחרות (שאת שמן איננו יודעים) כלל אינן מסתכלות על העד. ספק אם הן מקשיבות. הן עסוקות בקריאת דפים, מסמכים, מעבירות פתקים האחת לשניה, מצחקקות. לעיתים אחת השופטות מסתכלת ביומנה וכותבת כל מיני דברים.

למשמע העדות שנותן מוחמד – טימן לא מפסיק להסתלבט: רוב הזמן חיוך קל, כמו עווית, ולעיתים חיוך רחב וקולות של צחוק. ברגעים אלו הוא שם יד על פיו, כמו פרודיה על הפרודיה על מרגול ב"ארץ נהדרת". דאחקות על הערבי כפיצוי לשלאפ-שטונדה שכבר לא תתממש היום. כמה דוגמאות: הראשונה, יוסוף עספור, ידיד של טלי פחימה, שאמור להעיד מטעם ההגנה.  בשלב מסוים ביקשה התובעת שכל העדים מטעם ההגנה יעזבו את האולם, אולי כדי שלא יוכלו לתאם בצורה מניפולטיבית את עדותם. לפיכך נדרש יוסוף לצאת. כששמע השופט את שם משפחתו של יוסוף, חזר על שמו בחיוך רחב, "עספור"! מצב רוח. הדוגמא השנייה קשורה במוחמד אלע`ול. הוא מקשיב לאלע`ול ומניד בראשו לשלילה, מביט על התובעת, מחייך ומטה את ראשו. פתאום הוא משמיע אנחה שאותה הוא בולם בידו (כי לא נעים, יש משפט). ניכר בו שהשאלות הרבות ששואלת הסנגורית בן-נתן מכבידות עליו. בשלב מסוים בחקירת ההגנה מוזכרת ארנה מר ח`מיס, וגן הילדים וחוג התיאטרון שהקימה בג`נין. גם מוחמד למד שם. הוא למד פיסול. בערבית המילה פיסול נשמעת דומה, משהו כמו "פיסוליה". השופטים, שלושתם, מתפקעים מצחוק. מצחיק אותם הערבי.

העד[ים]. אלע`ול מנהל משחקי חתול ועכבר עם הפרקליטות משני הצדדים. כשהתובעת שואלת אותו בכעס "למה בחקירה שלי לא סיפרת שעדותך הייתה בלחץ השב"כ" הוא משיב "כי את לא שאלת אותי". דרך החקירה של בן-נתן (שהצליחה אגב להסיט את מוקד הדיון מהוראתו, כביכול, של זביידה ללחץ הפיסי שהפעיל עליו השב"כ) עולה דמותו של מוחמד: עצור מנהלי שבזמן חקירתו ספג מכות, השפלות, מניעת אוכל בימי צום הרמדאן ועוד. לטענתו הוא ישב בצינוק כ-92 יום נתון בצינוק ימים ארוכים מבלי שמי ממשפחתו ידע היכן הוא, ללא אור יום, רק עם מנורה אדומה. "אדומה", קופץ גורן ומצחקק, "אתמול היא הייתה כתומה, אבל זה בטח התרגום". אלע`ול אמר שאולץ להודות במשהו שלא היה, ושבכל מקרה הוא לא ראה. לדבריו כל אחד היה נשבר ומודה בכל דבר תחת התנאים הללו. החקירות עצמן, לדבריו, התנהלו במשך שעות ארוכות שבמהלכן הוא היה קשור בידיו ורגליו לכסא. לפני מעצרו הוא עבד בלילות, ובנוסף החזיק ביחד עם אחיו חנות לציפורים (עספור בערבית) סמוך למחסום בג`נין. בהמשך הוא מזכיר את המילה "עסאפיר" (ציפורים מזמרות), המדובבים המשתפי"ם. זו הפעם השלישית שהמילה עספור עולה. מעניין בהקשר זה לחשוב על המילה עספור בשלושה אתרים שונים: יוסוף, ג`נין והמשתפי"ם. פעם ציפור סימנה חופש. לא היום.

בחקירתה של בן-נתן לרגע קט צפים יחסי הכוח הלאומיים בינה לבינו: מחד היא מציעה לו מים (לא אפשרו לו לשתות לפני כן, מסיבות ביטחוניות. בתגובה לכך בשלב זה אלע`ול מסרב בהפגנתיות לשתות), ומאידך היא מאיימת שהוא לא יקבל ביקור משפחתי מחר משום שהוא הופך את החקירה למאוד ארוכה ( הוא אמר שדיברו במחנה על טלי ואח"כ הוא אמר שהוא לא יודע בדיוק מה אמרו. בן-נתן שאלה מה האמת והוא השיב שהוא לא `בוחן כליות`). השופטת עם המשקפיים מיד מגיבה ואומרת לבן-נתן משהו כמו `זה היה מאוד מיותר` אחרי כן היא ממלמלת, תוך כדי גיחוך, `רק שלא יביאו מישהו אחר במקומו למשפחה שלו`. הם יכולים להתבלבל שמה בכלא, גם ככה כל הערבים אותו דבר. בסיטואציה אחרת הוא נשאל לגבי שלילת זכותו לעו"ד במגרש הרוסים. הוא משיב שכך עשו לכולם, לכל העצורים הפלסטיניים. זה מקשה על בן-נתן. היא רוצה לדעת מה קרה אתו בלבד. הוא לא משתף פעולה.

בין לבין באים 2 בחורים, חזות מזרחית, ונותנים לפקידת הפרוטוקול שמקליטה את הדברים, אביזרים קטנים. באים ומיד יוצאים. אחד השוטרים, מזרחי כהה עור, שיושב מתחת לשולחן השופטים, נרדם לו על הכסא, ידו תומכת בסנטרו. ב-14.57 נכנסת שוטרת, גם היא מזרחית, מחליפה את זה שנרדם ומתיישבת על יד המזרחית שלא הבינה את "תפקידה בכוח", כלומר להתגייס למשטרה "שלנו", ולהיות נוכחת-נפקדת, כמו זה שנרדם.

הפרקליטות. לעומת הסנגורית בן-נתן שמנהלת חקירה מאוד יסודית ומדוקדקת ביחס לעד אלע`ול: מהבית שלו, מקום עבודתו, החברה בג`נין ועד לבית הכלא והמדובבים וחקירות השב"כ, הרושם הוא שהתובעת לא כל כך מאורגנת. לדוגמה, ישנה כתבה בעיתון שדרושה להם כמוצג מטעם התביעה. הכתבה לא בידי התביעה. היא צריכה להציג אותה לפני ההגנה. התובעת מציעה לפיכך להגנה להוציא את הכתבה מ"בית אריאלה". בן-נתן מסרבת כמובן. הקהל צוחק. טימן גם הפעם לא מפספס את ההזדמנות, ומוסיף בדיחונת: "זה גם מאוד קרוב". זה אכן ממול, אפשר לראות את בית אריאלה מחדר בית המשפט. אחר כך נשמעת אמירה שטלי לעולם לא תיכנס יותר לג`נין. "never say never", אומרת טלי. על זה התובעת לא תעבור בשתיקה (עדות מרשיעה, איך לא?). היא תובעת שהאמירה של טלי תירשם בפרוטוקול. מעבר לכך התובעת מתקשה לעמוד בקצב החקירה של בן-נתן. היא מבקשת ממנה כמה פעמים שתגיד לה באיזה עמוד/דו"ח מדובר כשהיא מפנה שאלות לעד. לפעמים קשה לה גם להבחין מתי בן-נתן מציגה עובדה, ומתי היא רק שואלת את העד שאלה. לא כוחות, עושה רושם.

סוף הדיון. הדיון הבא נקבע למחרת. שוב בדלתיים סגורות. התובעת מודיעה שסוכן השב"כ יגיע בתחפושת. כנראה מחשש לביטחונו האישי. זה מצחיק את הקהל. מתחיל ויכוח לגבי הפרוטוקול של הדיון בבוקר שנערך כאמור בדלתיים סגורות. בן-נתן מבקשת לקבלו. התובעת מתנגדת (בטענה כי השב"כ מתנגד). השופטים מסבירים לה שבן-נתן לא תורשה לפרסם את הפרוטוקול אבל היא רשאית לקבלו. התובעת לא מוותרת. היא מתחילה להעלות תירוצים למה אין לאפשר את הפרוטוקול, כמו `לי אין צורך בפרוטוקול` (אז גם שלבן-נתן לא יהיה צורך בו), `אני לא צריכה את זה` (אז גם שבן-נתן לא תצטרך את זה), `אנחנו לא אותו צד` (ולכן אסור לתת לה את זה). שוב עולים צחוקים מהקהל. פתאום כמו התעוררה השופטת עם המשקפיים ונוזפת בקהל: "לא לצחוק. זה לא מצחיק בכלל, אל תצחקו". לא עוזר לה. השופט טימן אמר "עד כאן" לתובעת, והמשמעות ברורה – עד עתה קיימתי את כל דרישות פרקליטות מדינה/השב"כ, עתה החלטתי לנצל את האוטונומיה האמורה להיות לי כשופט ולהתנגד לדרישתכם.  ההגנה תקבל את הפרוטוקול.

למרות הסיטואציה הקשה, ברגעים מסוימים קשה היה שלא לצחוק. אולם הצחוק הוא לא על מוחמד, יוסוף, טלי או בן-נתן (איך אפשר הרי לשמוע עדות של קורבן ולהריץ דאחקות על חשבונו?). זה צחוק רווי בבוז – בוז כלפי האדישות המוסרית של סוכנים (חלקם מדושנים) של מנגנון של מדינה קולוניאלית שחייב מעצם קיומו להיראות ולהישמע ככה: גזעני, יהיר ורדום, באמצע משפט גורלי עבור בחורה בעלת אומץ בלתי רגיל ומעורר הערצה. אומץ שלנו אין.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.