הג`וינט קולט עלייה וכותב ספר

מיכה רחמן

לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הדרך בה קולטים את יוצאי אתיופיה בשכונת תלפיות-שיכונים בירושלים. היום התגלגל לידי הספר "לנצל את ההזדמנות: מערכת הרווחה וקליטת העלייה" מאת עדנה בוסטין, בהוצאת משרד הרווחה וג`וינט ישראל (2004). הספר הזה מעניק לנו על מגש של כסף את הנחות העבודה והאידיאולוגיה  המנחים את הגופים הקולטים של הממסד. קשה מלהתאפק ולהביא בפני מבקרי האתר את הפנינים השזורות בספר זה: אם זה מה שכותבים אין פלא שככה "קולטים" עלייה. 

רב תרבותיות

הבעיה העיקרית של הספר מנקודת מבטי, היא היומרה לרב-תרבותיות. מי שיש לו יומרה כזו בטוח שהוא עושה הכול למען קליטת עולי אתיופיה, ושהוא בצד של הטובים,  ואם התוצאות הפוכות, אז עושים עוד מאותו דבר. בואו נבחן את הגישה הרב-תרבותית הזו.

"למדיניות התרבותית מספר מטרות: 1. … 2. לעודד הרמוניה חברתית בין הקבוצות התרבותיות השונות בחברה. … מדיניות רב-תרבותית מכירה בכך שהמדינה מורכבת מקבוצות תרבותיות שונות והיא שמה דגש על הרמוניה ביניהן ומבקשת להבטיח שהשונות תהווה כוח חיובי בחברה… שהמהגרים החדשים יגרמו לשינויים והתאמות בכל רכיבי החיים המקומיים ולא רק ידרשו להתאים את עצמם לתרבות הרוב".   (כל ההדגשות שלי. מ.ר. שם, ע` 32). מה יש לנו פה? חזרה אלגנטית למדיניות "כור ההיתוך" עם שינוי קל: יש להתחשב גם בשונות התרבותית, ולכן המהגרים אמנם צריכים להתאים את עצמם לתרבות הרוב, אבל לא רק להתאים את עצמם אלא מותר להם גם להשפיע על תרבות הרוב. כמו כן צריך בהחלט גם להתחשב בתרבות שלהם. לכאורה טוב ויפה. בפועל, החברה שאנו חיים בה איננה רב-תרבותית, אלא חברה עם דומיננטיות תרבותית מערבית שבה תרבויות אחרות במקרה הטוב מקבלות מעט מקום במקרה האחר לוקחות לעצמן מקום (חשוב להבין ששליטה תרבותית כוללת גם את הקודים המשמשים במיון תעסוקתי וההשכלתי – ראו בורדייה). החברה הקפיטליסטית יוצרת  קונפליקטים מעמדיים ואתניים. אין הרמוניה כפי שגורסת גישת המחברת, הקרובה לגישה המערכתית-פונקציונליסטית של הסוציולוגים הותיקים הזכורים לטוב . אם אין הרמוניה, הדרישה להתחשבות בתרבות הקבוצה הנקלטת החלשה היא מס שפתיים בלבד, משום שאיננו חיים בחברה של רצון טוב. ולכן הרב-תרבותיות היא גישה, אידיאולוגיה, הדורשת שוויון תרבותי השכלתי ותעסוקתי, של ממש, ולא תיאור מצב. ההכרה במצב הקונפליקט הכרחית לא רק כהנחה תיאורטית, אלא גם כהנחה מעשית מאוד למי שבאמת רוצה לקלוט עלייה. מחברת הספר ומגבשי הפרויקטים של הג`וינט לא מוכנים להכיר בקיומו של קונפליקט אתני ומעמדי.

שכתוב ההסטוריה

מחברת הספר מביאה דוגמאות לחברת מהגרים מארה"ב ומאוסטרליה. "בארצות הברית נדחפו קבוצות מיעוט בעלות מאפיינים חיצוניים בולטים (אפרו-אמריקנים, אינדיאנים) לקבל את תרבות הרוב…" ובהמשך הטענה היא שמוסד האזרחות המשמש דבק בין הקבוצות השונות, יחד עם אסטרטגיות קליטה של הכללה (בניגוד להדרה הקיימת), יביאו ל"פתח תחושה של לאומיות ושל זהות לאומית משותפת". ובכן, לידיעת מחברת הספר,  האינדיאנים היו רוב באמריקה הצפונית, הם הוכחדו פיסית בכוח הנשק, ורק המיעוט מביניהם ששרד, הוכרח לקבל את תרבות הלבנים הפולשים. השחורים הובאו בכוח הנשק לעבדות. כמאמר קבוצות ההתנגדות האינדיאניות: קודם בא הצבא, אחריו באים המיסיונרים, אחריהם האנתרופולוגים, וצריך להוסיף: היום באים העובדים הסוציאליים. מי שחושב שלעובדות ההיסטוריות "היבשות" האלה אין חשיבות לצורך התייחסות למצבם של האינדיאנים והשחורים כיום, לא יוכל גם לפתח התייחסות "טיפולית" ליחידים ולקבוצות אלה. (כמו שגם ילידי אוסטרליה המקוריים כלל לא מוזכרים בניתוח חברת ההגירה באוסטרליה). לא פלא לכן שהסופרת מתעלמת  מכל הספרות הפוסטקולוניאלית בארה"ב ובריטניה, ובישראל,  כמו גם מגישות בתחום החינוך והעבודה הסוציאלית הנגזרות מגישות כאלה.

"ההתערבות המקצועית" (או מה עושים תכלס בשטח)

מעניין ובהחלט לא מפתיע שרק בחלק של "ההתערבות המקצועית" מופיע האזכור של קיומה של תרבות דומיננטית:  "דומיננטיות זו ממקמת את הקבוצות התרבותיות האחרות בעמדות מישנה נחותות, ואז הן חוות דעות קדומות, אפליה, עוני וגזענות (שם, ע` 49). גם כאן התיאוריה נשארת פונקציונליסטית. לכל אורך הדיון על דרך ההתערבות של העובדים הסוציאליים מודגש הצורך לא ליפול אל תוך סטריאוטיפים ופעילות פולקלוריסטית להכיר בשונות, לפתח רגישות תרבותית. החידה של הג`וינט שלכאורה מגלה עמדות מתקדמות, אבל בפועל היה שותף למעשה של גזענות סמויה (ראה מאמר קודם), נפתרת למקרא הספר הזה, הכתוב מתוך אידיאולוגיה ליבראלית המשתמשת בסיסמת הרב-תרבותיות כמס-שפתיים. כותבת הספר כמו גם כל עובד/ת סוציאלית-קהילתית, צריכה לנקוט עמדה. הצורך לנקוט עמדה נובע מההנחה שהוזכרה קודם, שבחברה הישראלית לא מדובר ברצון טוב. אף אחד לא ייתן ליוצאי אתיופיה חופש תרבותי ושוויון תעסוקתי מתוך רצון חופשי. האליטות וגם הממסד לא יוותרו על עמדות כוח, מרצון. כדי לעקור גזענות משורש צריך לנקוט עמדה: נגד הממסד הקולט, ונגד האליטות התרבותיות השולטות , ואת זה אין לכותבת הספר ולג`וינט אומץ ו/או יכולת לעשות. בימי ה"אוהלים" ו"הפנתרים השחורים", כשעובדים קהילתיים נקטו עמדה ותמכו במאבקם, קראו לגישה כזו "עבודה קהילתית רדיקאלית". 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.