ראיתי ציפור רבת יופי - קינה על דב קול ז"ל

חזי מחלב

אש-לונק, באלא זאחמה, אבוס עיונק, בביטויים עירקיים עסיסיים כאלה נהג חברי דב קול לפתוח את שיחותיו הטלפוניות. ואני הייתי מתפקע מצחוק, והייתי אומר לו כל הכבוד, אתה מזכיר לי ימים אחרים. את מרבית הביטויים שכחתי בעוונותי זה מכבר. אחי הייתי קורא לו תמיד, אף על פי שהביוגרפיה שלנו היתה די שונה .

לפני שבוע בדיוק צילצל הטלפון בשעת בוקר מוקדמת. על הקו היה חברי נסים מוסק ששאל אותי האם אני יודע מה שמה של אשתו של דב קול. רחל עניתי, ואז הוא סיפר לי מה קרה. התחלתי בבירורים בתקוה שמדובר בצירוף מקרים, אבל לבסוף התברר שאכן מדובר בחברי הטוב וברעייתו אצילת הנפש, רחל לבית מזרחי. התכוונתי באותו יום מר ונמהר ללכת להלוויתו של אמנון טייטלבאום ז"ל, עוד חבר טוב שהלך לעולמו, דמות ירושלמית ידועה מימי טעמון העליזים. אולם מצאתי את עצמי -בצירוף מקרים שאפשרי רק בארץ הקשה הזאת- מכין כתבה ל"מבט" על דב ורחל שנרצחו במעבר כיסופים.

איני יודע אם יש לנו משימה כלשהי עלי אדמות. כמה קצת אנו חיים וכמה הרבה אנו מתים. אבל אם נועד לנו תפקיד מסוים, הרי זה להרבות טוב בעולם . ודב הירבה בטוב והטיב לכת עם אנשים כל ימי חייו.

איש מגודל בעל פני תינוק, חייכן, סבלן וסובלן. אותי שהייתי פקעת עצבים לידו, בשיחות הנפש הרבות שהיו לנו, בייחוד בעניין המזרחי, הוא היה תמיד מרגיע.

הוא היה איש שאיחד ניגודים. יליד רומניה, שאיבד בזמן קצר מאוד את הוריו ואת אחותו היחידה. ואם לא די בכך, אישתו הראשונה נפטרה זמן קצר אחרי נישואיהם ממחלת הסרטן. אח"כ התחתן עם חברתה הטובה ביותר, עם רחל. היא מבית מזרחי, הוא אשכנזי. היא די ימנית בדעותיה, הוא שמאלי לעילא (גם ובעצם בראש ובראשונה במובן הכלכלי-חברתי), היא דתיה, הוא חילוני מובהק, היא אשת בית הוא בליין, היא מצניעה לכת והוא איש העולם הגדול, היא נוטה להסתגר בדלת אמותיה והוא להתרועע עם מיליון חברים.

את דב קול הכרתי לראשונה עם בואי לירושלים בתחילת שנות השבעים. זה היה באוניברסיטה של החיים, בקפה" טעמון". ירושלים היתה אז עיר קוסמופוליטית, משופעת בדמויות מרתקות, עיר תוססת ששרידי המהפכה של שנות השישים עדיין פיעפעו בה.זה היה עידן של בילויים וחגיגה אינסופית שבמבט לאחור, מתמיה גם אותי באינטנסיביות שלו. והאמינו לי שאיני נוהג כאן מנהג של אידיאליזציה ושל רומנטיזציה.
דב נהג להסתובב אז בחברתם של ישראל סגל, אמנון דנקנר, אורי גולדשטיין ואחרים. ואילו אני, כמי שהשתייך (באופן לא פורמלי) לאולטרא-שמאלנים הייתי די מסויג ממנו. החבורה הזאת הצטיירה לי כחבורה מימסדית מאוד.לימים הייתי לכתב ועסקתי בעיקר בענייני עבודה ורווחה, ורק אז הכרתי את דב קול האמיתי.

כדובר הביטוח הלאומי הוא לקח ממש באופן אישי את הסבל הרב שהוא נתקל בו.הוא היה מכוון אותי לכתבות נגד המערכת ונגד המימסד שאותו הוא בעצם היה אמור לייצג. הפערים בחברה ממש הטרידו אותו. הוא אהב מאוד את ראשי הפנתרים, היה חבר אישי שלהם וגם יעץ להם בימיהם הגדולים עצות לטובת המאבק.דב שפע רק טוב, עד כדי כך שבעוונותי הרבים , מפאת היותי עיתונאי אני מאוד ספקן לגבי טיבם של אנשים, התקשרתי פעם אחת לחברו הטוב של דב, לישראל סגל ושאלתי אותו בזו הלשון:" ישראל אני חייב לשאול אותך משהו, תגיד, דב קול הוא באמת באמת בחור טוב כל כך? , אתה הרי מכיר אותו שנים רבות". "חזי" , הוא ענה לי, "הוא עוד יותר טוב ממה שאתה חושב".

בחודשים האחרונים דיבר האיש המגודל הזה שהיה לסבא לפני כחודשיים על הוריו בגעגועים גדולים. אני פליט יהודי נהג לומר לי תמיד. אהבתי את דמותו האנטי צברית והאנטי-מצ`ואיסטית בעליל. הוא נסע פעמים רבות לבוקרשט, אני רוצה להריח שוב את הורי ולנהל איתם שיחות. ורק שם בבוקרשט אני יכול לעשות זאת, נהג לומר לי.ואני בן לאב שדיבר תמיד בגעגועים גדולים לבגדד הבנתי היטב לליבו.אחת מפגישותינו האחרונות היתה עם ניסים מוסק שעשה שנים רבות בארה"ב והיה לאחד מגדולי הבימאים של סרטי התעודה בארץ, בייחוד בתחום הסרטים החברתיים. דב ביקש ממני להפגיש ביניהם אחרי שלא התראו תקופה ארוכה. איפה ניפגש שאל דב, איפה שתבחר השבנו לו. אני רוצה לאכול אוכל יהודי-אידישיסטי אמר לנו, קניידלך, קרפאלך, גפילטע פיש, כיסונים ממולאים. ישבנו לאכול והתענגנו למראהו של חברנו הטוב שכל לגימה ולגימה של מרק, הזכירה לו את בית אמא ואבא.

האיש המגודל בעל פני התינוק, דמות שמזכירה את הנסיך מישקין גיבור של אחד מספריו של דוסטוייבסקי (בלא שום קשר חלילה לשם הספר), מי שסלד מהפערים האיומים בחברה הישראלית, אדם של פשרות ושל שלום, מי שתיעב את הכיבוש ואת השליטה על אחר בכל ליבו, נרצח למרבה האירוניה ביציאה מגוש קטיף. הוא נסע לשם לשבת אחרונה לפני ההתנתקות להפרד מגיסתו.אילו רק ידע הרוצח המתועב את חייהם של מי הוא מקפד.

"ראיתי ציפור רבת יופי, ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד.."

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.