אזורי ספר וגטאות, ג`יימס רון*

ניב גורדון

 האם הנסיגה הצפויה מרצועת עזה תקרב את ישראל ופלסטין להסכם שלום? או שמא המאבק בין שני הצדדים יתלקח מחדש ואף יחריף לאחר פינוי ההתנחלויות ונסיגת החיילים? אזורי ספר וגטאות, ספרו החדשני והנועז של ג`יימס רון יכול לסייע לנו להעריך מה צופן בחובו העתיד.

רון, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת מג`יל, מחזיק ב"קתדרה הקנדית למחקר של קונפליקטים וזכויות אדם". התובנה הבסיסית שלו היא שאלימות מדינתית מעוצבת באופן משמעותי על ידי המערכת המוסדית בתוכה היא מתרחשת. בספרו הוא מנתח את התנהגות סרביה בבוסניה, קוסובו, סנדז`ק, ווויבודינה כמו גם את התנהגות ישראל בגדה המערבית, רצועת עזה, ולבנון, וזאת תוך שימוש בשתי מטאפורות מרחביות – אזורי ספר וגטאות. רון מציע שההבדל המכריע בין אזורי ספר לגטאות הוא מידת השליטה של המדינה – מבחינה חוקתית ובירוקרטית –במרחבים אלה וכן מידת האחריות המוסרית והפוליטית שהיא חשה לגורלם של תושביהם.~

מדינות נהנות משליטה מלאה על גבולות הגטו ועל שטחו, תוך דיכוי כל צורת התנגדות …. אף על פי ששליטה זו מקנה למדינות יתרונות מובהקים, היא גם מניחה מחויבויות חשובות. תושבי הגטו אמנם בזויים ונחותים מבחינה חברתית, אך החוקים המקומיים והבינלאומיים קובעים שהמדינה אחראית לרווחתם. אזורי ספר, לעומת זאת, נמצאים בשולי המדינות, ואינם כלולים באופן מלא באזור שליטתן. מדינות אינן שולטות באזורי ספר כפי שהן שולטות בגטאות, ואין להן את אותן מחויבויות חוקיות ומוסריות כלפיהם. בתקופות של משבר וחוסר וודאות, אזורי ספר עשויים להפוך בקלות רבה יותר למוקדים לטיהור אתני.

במלים אחרות, הגטאות הם אזורים המאופיינים על ידי מערכת מוסדית נרחבת שהוקמה על ידי המדינה השלטת — הם כלולים בתוך תחום השפעת החוק של אותה מדינה ומשמשים כאתרים לריכוז אוכלוסיות שוליות ובלתי רצויות שמהן המדינה מבקשת להתנער. ואילו אזורי ספר מובדלים מהמדינה השלטת באמצעות קווי תיחום ברורים והם ממוסדים במידה פחותה. ההבדל באופני המיסוד של שני סוגי האזורים קובע גם את אופיים של האמצעים האלימים שהמדינה מפעילה בתחומם. בעוד שבגטאות נעשה שימוש בשיטור אתני, במעצרים המוניים ובהטרדה מתמשכת, אזורי הספר חשופים יותר לאלימות קשה הרבה יותר. אלימות מדינתית מאורגנת, לטענת רון, באופן שונה מאד במרכז, בתוך מוקד הביורוקראטי-חוקי של הכוח, מאשר באזורים שאינם חלק מהמנגנון המוסדי של המדינה.

בחלק העוסק בישראל, רון מנסה להבין את התנהגות כוחות הביטחון באינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987- 1993). הוא מבקש להסביר "מדוע ישראל בחרה בשיטור אתני במקום בטיהור אתני במהלך ההתקוממות הפלסטינית, למרות שהיא הייתה יכולה, באופן פוטנציאלי, לעשות שימוש באמצעים קיצוניים יותר". בהקשר זה הוא מבחין בין הגדה המערבית ורצועת עזה, המאופיינות כגטו, ובין לבנון, המאופיינת כאזור ספר של ישראל.

רון פותח את הדיון בציון העובדה שבשנת 1948 "חיילים יהודים השתתפו בהעתקה – לעתים כפויה – של כ-750,000 פלסטינים אל מעבר לגבולות בינלאומיים, מבצע שכיום היו מכנים אותו טיהור אתני". הפרק הראשון מתמקד בלבנון. הוא מראה שישראל השתמשה בשיטות קטלניות הרבה יותר באזור הספר שלה – לבנון – מאשר בשטחים הכבושים. במהלך 15 ימי מבצע "ענבי זעם" (1996), חיל האוויר יצא ל-600 התקפות, והצבא ירה 25,000 פגזים, הרג 154 אזרחים וגרש 400,000 לבנונים. שלוש שנים קודם, במבצע "דין וחשבון", צה"ל הרג 120 אזרחים וגרש 300,000 נוספים. הסקירה ההיסטורית של רון מתחילה מוקדם יותר, בשנות השבעים, והוא מבקש להראות שהמבצעים הצבאיים של שנות התשעים אינם שונים במידה ניכרת מהמבצעים שישראל ערכה ביוני 1974 ובמאי 1975. הוא גם דן ב"מבצע ליטני" (1978) ובמלחמת לבנון והשלכותיה, ומבליט כמה קווי דמיון בין הלוחמה הישראלית לבין ההתנהלות הסרבית בסנדז`ק, בעיקר מבחינת השימוש שישראל עשתה בפלנגות ובצבא דרום לבנון.

רון מסכם שלבנון ניצבה תמיד מחוץ ל"תחום אחריותה הרשמית של ישראל, כאשר גבול סוברני מפריד בינה לבין הנורמות והחוקים של המדינה והחברה הישראלית". הוא מצטט את ארגון `בצלם` שהראה  ש"בדיון הציבורי הישראלי התעלמו כמעט לחלוטין מהסבל והעוול  שנגרמו לאזרחים הלבנונים". ואף טוען שבשונה מהיחס לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, האזרחים הלבנוניים לא היו "חלק מהתודעה הקולקטיבית הישראלית". במלים אחרות, אילו ישראל הייתה מיישמת בשטחים הכבושים את אותן שיטות שהיא יישמה בלבנון, הדבר היה כרוך ב"קריעת הרקמה של המדינה עצמה".

בעוד שבלבנון צה"ל היה על פי רוב מרוחק ולעיתים תכופות אכזרי, מתקיף בעוצמה רבה אך אינו מתאמץ לחדור לאזור על מנת לנהל את החברה המקומית, רון מראה כיצד בגדה המערבית וברצועה, ישראל יצרה מערכת שליטה שנועדה להסדיר ולווסת כל היבט והיבט בחיי הפלסטינים. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הבינה ישראל שלא תוכל לשלוט כראוי בשטחים הכבושים אם לא תאטום את גבולותיה מפני חדירה חיצונית של פדאיין. במקביל, פעלה ישראל במהירות לדכא כל התנגדות בתוך השטחים והחלה לפתח אמצעי שליטה וניהול פנימיים באמצעות יישום מנגנון חוקי-ביורוקראטי מורכב.

רון מתאר כיצד הממשל הצבאי עקב מקרוב אחר החברה הפלסטינית, תוך רישום מדויק של מספר "הנגרים המורשים, בתי הדפוס, משאיות כבוי-האש, ובארות המים". נערכו גם רשימות מפורטות של מפעלי הבטון, הסיגריות, הסבון, המתכת, מוצרי עץ-זית, ודברי מתיקה. "לא היה דבר שלא ספרו ושום אובייקט לא היה שולי מכדי שירשם. חשוב מכל אולי היה רישום האוכלוסייה הפלסטינית עצמה ויצירת הליכי זיהוי מפורטים באמצעות תעודות". הנקודה המכרעת היא שבאמצעות רישום חיי הפלסטינים בספרי הבירוקרטיה הישראליים, חיים אלו הפכו לחלק מאחריותה של מדינת ישראל. מנקודת מבט זו, "הגטואיזיציה" של הגדה המערבית ורצועת עזה הייתה גם אמצעי לריסון ישראל ולהגבלת דרכי השימוש שלה באלימות.

כפי שניווכח בהמשך, התהליך הנוכחי של הפיכת השטחים הכבושים לאזורי ספר כרוך גם בשינוי איכותי מבחינת סוג האלימות שישראל מפעילה. אולם, חשוב עוד קודם להדגיש שהנהלים שקבעה ישראל בשטחים מייד לאחר הכיבוש היו מרכיב חיוני במנגנון השליטה עד להסכמי אוסלו. אף על פי שישראל לא היססה לעשות שימוש באלימות בשנים הללו, היא עדיין הייתה כפופה ל"שלטון החוק" ועל כן האלימות שהפעילה הייתה מרוסנת יחסית. כפי שמדגיש רון, כוחות הביטחון הישראלים הפעילו שיטות "משטרתיות" כדי לדכא את ההתקוממות הראשונה; הם עצרו עשרות אלפי פלסטינים ועינו אלפים מהם. ישראל נמנעה, עם זאת, משימוש בסוג האלימות שהיא הפעילה בלבנון. המודל התיאורטי של רון מסייע לפיכך להסביר מדוע, על אף היכולת הצבאית המכרעת של ישראל והעימותים הבלתי-פוסקים בין מפגינים לצה"ל במהלך האינתיפאדה הראשונה, "204 פלסטינים בלבד נהרגו בידי חיילים בין ה-9 בדצמבר 1987 ל-15 בנובמבר 1988, התקופה האינטנסיבית ביותר במהלך ההתקוממות."

הטיעון של רון משכנע, אך יש גם לזכור שהמערכת המוסדית המרסנת את האלימות היא לכשעצמה סוג של אלימות. רון אינו מדגיש בספרו ממד זה ובכך מותיר מחוץ לדיון היבט מרכזי של הכיבוש הישראלי. אלימות מעין זו אולי אינה קטלנית כל-כך, אך לעתים תכופות השלכותיה הן הרסניות במידה לא פחותה. בגדה המערבית וברצועה, למשל, תוצאה אחת של ייסוד המערכת הבירוקרטית-חוקית הישראלית היא התפוררותה של החברה הפלסטינית. במבט ראשון, נראה אולי שהתפרקות המבנה החברתי היא אכזרית פחות מתוצאות השימוש בארטילריה, אבל במובנים רבים ההשלכות ארוכות הטווח של התפוררות זו הן הרסניות יותר מבחינת המרקם החברתי הפלסטיני.

אזורי ספר וגטאות הוא ספר חשוב לא רק משום שהוא עוזר לנו להבין את העבר, אלא גם משום שהוא מספק לנו כלים לניתוח התהליכים הפוליטיים המתרחשים כיום באזור. אחד מהתהליכים הללו הוא המאמץ המתמשך להפוך את הגדה ורצועת עזה מגטאות לאזורי ספר. שינוי זה ניכר מיד לאחר אוסלו, כאשר ישראל התחילה לצמצם את פעילות המערכת המוסדית באזורים אלו.

בשנת 1994 לקחה על עצמה הרשות הפלסטינית את תפקיד ניהול החיים היומיומיים של תושבי השטחים הכבושים. תוך חודשים ספורים, המוסדות האזרחיים שבאמצעותם מנהלים אוכלוסיות מודרניות — כגון מערכות החינוך, הבריאות והרווחה — הועברו מהמינהל האזרחי לידי הרשות הצעירה. ישראל, עם זאת, המשיכה לשלוט על העניינים הבטחוניים (לפחות באזורים B ו-C, שמהווים 80 אחוז מהשטחים). הגבולות המפרידים בין ישראל גופה לגדה המערבית ולרצועת עזה נעשו ברורים יותר, עד כדי כך שהגישה לעזה נאסרה על כל אזרחי ישראל מלבד חיילים, עיתונאים ומתנחלים. מרבית הפועלים הפלסטינים שהשתלבו בשוק העבודה הישראלי והפכו לחלק משגרת הנוף הישראלי נעלמו משום שניטלה מהם הזכות להיכנס לתחום ישראל. האינטגרציה החלקית של שתי החברות –גם אם זו הייתה היררכית מאוד – נפרמה, התפוררה, ובמהירות התגלתה חלוקה חדה ביניהן.

הפיכתם של השטחים לאזורי ספר קיבלה דחיפה נוספת עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. אם במשך 13 השנים שבין דצמבר 1987 לספטמבר 2000, נהרגו 1359 אזרחים פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים, בארבע וחצי השנים שלאחר מכן נהרגו למעלה מ-3,100. אין ספק שהשימוש של הפלסטינים באינתיפאדה הנוכחית בכלי נשק ובמתאבדים השפיע על רמת האלימות באזור, אבל צורת ההתנגדות הפלסטינית יכולה לספק הסבר חלקי בלבד לאלימות הישראלית. בחודש יוני 2004 חשף עקיבא אלדר שצמרת הביטחון הישראלית ביקשה "ללבות את האש" במהלך השבועות הראשונים של האינתיפאדה. אלדר מצטט את אלוף עמוס מלכה, מי שהיה אחראי על המודיעין הצבאי באותה עת, באומרו שבמהלך החודש הראשון, כאשר ההתקוממות עדיין באה לידי ביטוי בעיקר במחאות עממיות לא-אלימות, הצבא ירה 1.3 מליון כדורים בגדה המערבית וברצועה. הרציונאל של קברניטי צה"ל היה ברור: כדי להשיג ניצחון צבאי יש להעלות את רמת האלימות.

במהלך האינתיפאדה ישראל עשתה שימוש קבוע במטוסי אף-16, מסוקי אפאצ`י וטנקים כדי להפגיז ערים פלסטיניות. מדובר בסוג של אלימות שכמעט, אם בכלל, לא נעשה בו שימוש בעבר בשטחים הכבושים. הוצאות להורג בלתי-חוקיות הפכו לנורמה כמו גם הריסת בתים בקנה מידה מסיבי. ברצועת עזה לבדה הרסה ישראל 2,548  בתים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה והותירה 24,000 אנשים ללא קורת גג. תושבי דרום לבנון היו יכולים לברוח צפונה לפחות, אפשרות שאינה קיימת מבחינת תושבי הרצועה.
            אם לוקחים ברצינות את המודל של רון ניתן להעריך שרמת האלימות תעלה עוד יותר לאחר ההתנתקות. השערה זו קיבלה לאחרונה גושפנקה מראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, שטען שההתנקות תאפשר לישראל יותר חופש פעולה צבאי ברצועה (הארץ 10/6/05). השינוי כבר ניכר בחודשים המובילים להתנתקות. לאחר החלטת אריאל שרון לסגת מהרצועה רמת האלימות שהפעילה ישראל עלתה בצורה ניכרת. לפי ארגון בצלם, במהלך עשרת החדשים הראשונים לאחר ההחלטה הרשמית לפרק את ההתנחלויות ולסגת מהרצועה הרגו כוחות צה"ל 563 פלסטינים ברצועה, בעוד שבמשך עשרת החדשים הקודמים להחלטה נהרגו 264.

            במקביל לשינוי באמצעי האלימות המודל של רון גם צופה שינוי תואם בתחושת האחריות המוסרית של ישראל כלפי האוכלוסייה הכבושה. ואכן, ישראלים ליברליים אינם מדגישים עוד את המחויבות המוסרית של ארצם כלפי שכניהם הכבושים, כפי שעשו בתקופה שהשטחים תפקדו כגטאות. במובנים רבים הפלסטינים הפכו ללבנונים. כיום מעוניינת ישראל פחות ופחות בכניסה לשטחים ובניהול חיי הפלסטינים ומוכנה לעשות שימוש באלימות ברוטאלית כדי לדכא כל התנגדות. אם זהו אכן המצב, יש לשער שבעתיד הקרוב לפחות האלימות בגדה המערבית וברצועה רק תגבר ותעשה אכזרית עוד יותר.

*James Ron, Frontiers and Ghettos: State Violence in Serbia and Israel, University of  University of California Press.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.