הטרגדיה האלג`יראית והטרגדיה שלנו

תאיר שכנר רוכמן

ברצוני להביא כאן כמה דברים שנאמרו לפני כחודש בערב לכבוד צאתו לאור בעברית של החיבור של רמון ארון "הטרגדיה האלג`יראית". החיבור הזה פרי עטו של הסוציולוג והפובליציסט הצרפתי, יריבו האינטלקטואלי של ז`אן פול סארטר, ניסה להסביר לצרפתים באופן פרגמטי וקר רוח מדוע על צרפת לצאת מאלג`יריה. הוא נכתב כ-5 שנים לפני פינוי אלג`יריה והיתה לו כנראה השפעה חשובה על דעת הקהל בצרפת דאז. בספרון (שיצא בהוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד) יש הקדמה של העורך אורי דרומי, ואחרית דבר על כתיבתו של ארון מאת עמנואל סיוון, שניהם, כמו גם חיבורו של ארון, מעוררי מחשבה. המעט המובא כאן הוא רק פתיחה לקריאה עצמה.

בדיון השתתפו המשפטנית רות גביזון, עמנואל הלפרין, עורך המהדורה העברית אורי דרומי והמוציא לאור של הספר יהודה מלצר. עמנואל הלפרין, שהיה בתקופה ההיא נער בפריז, פתח ואמר שאי אפשר לעשות אנלוגיה בין מלחמת אלג`יריה ליציאה הישראלית מעזה. "בין צרפת לאלג`יריה מפריד ים. הצרפתים כבשו את אלג`יריה ב-1830 ושהו בה כ-130 שנה. אלג`יריה מלכתחילה היתה בתודעה הצרפתית שטח שנכבש, חלק מתהליך קולוניאלי, ואילו הישראלים מבדילים בין השטחים הכבושים לשטחי א"י שלפני 67`.  צרפת סיפחה את אלג`יריה ואילו ישראל מעולם לא סיפחה את השטחים. באלג`יריה חיו כמיליון מתיישבים צרפתים, בעזה, כידוע, הרבה פחות מתיישבים יהודים. כשנה לפני היציאה מאלג`יריה היה המצב הפוליטי כה עדין שהיתה סכנה להפיכה צבאית בצרפת. כלומר, המציאות היתה שונה מאוד, איני אוהב חשיבה אנלוגית (למרות שבצרפת אוהבים אותה מאוד) משום שהיא סטריאוטיפית, שמה תוויות על המציאות ואומרת `זה כמו זה`, זהו מעשה מעט פשטני, אפילו ילדותי. כמו גם העיתוי של הוצאת המהדורה העברית בזמן זה. גם בתרגום עצמו נעשו כמה דברים שמטרתם היתה לכפות דמיון בין הסיטואציות כמו תרגום המלה "קולון" (מתיישב) כמתנחל או תרגום המלה פארטאג` (חלוקה בצרפתית) כהתנתקות. אמנם, יש הרבה נקודות שבהן אפשר להשוות בין שני התהליכים (ככלל, לעשות השוואות זה טוב משום שזה מפרה את המחשבה), אבל אי אפשר לעשות כאן אנלוגיה."

יהודה מלצר אמר בתגובה: "הפילוסוף האמריקאי צ`רלס סאנדרס פירס אמר פעם שלומר על שני דברים שהם דומים או לא דומים זה לא מעניין. השאלה המעניינת היא באיזה מובן הם דומים או לא דומים. אין ספק שיש הבדלים רבים בין אלג`יריה לישראל, אבל יש גם כמה אנלוגיות מאוד מדויקות. למשל, בחיבורו אומר ארון, למעשה, כי אינו מתמקד בנימוקים המוסריים מדוע צריך לצאת מאלג`יריה, אני רוצה לומר לכם, אזרחי צרפת, הוא אומר, כי לא תוכלו לקבל בצרפת עצמה שירותי בריאות טובים, או חינוך איכותי, בגלל שכספים רבים מדי מושקעים בשימור ההתיישבות הצרפתית באלג`יריה. זאת, אומר מלצר, אנלוגיה מאוד מדויקת למציאות הישראלית.

אחרי שאמר זאת עושה ארון את החשבון הכלכלי ואומר שצרפת לא תוכל להחזיק מעמד כלכלית, ובעקבות כך גם לא חברתית, אם תמשיך להחזיק באלג`יריה. צרפת לא תיכבש על ידי כוח זר, אבל היא תתמוטט. צרפת כפי שאנו חושבים שהיא צריכה להתקיים עם מידה מסוימת של תרבות ושל סולדריות פנימית – צרפת כזאת לא תוכל להמשיך להתקיים. גם פה יש אנלוגיה מאוד מדויקת למציאות הישראלית, ממשיך מלצר.

עניין נוסף הוא מי האיש שאומר את הדברים. אין ספק שהיו בצרפת הרבה יותר אנשים שהקשיבו לטיעונים של ארון מאשר כאלה שהקשיבו לסארטר. דה גול, שהיה מהתומכים של ההתיישבות באלג`יריה, הקשיב רב קשב לרמון ארון, אילו היה החיבור הזה נכתב על ידי סארטר, דה גול לא היה מקשיב לו. ולכן יש כאן אנלוגיה מדויקת בטיימינג, כי מי האיש שמוציא את ישראל מעזה אם לא התומך הגדול ביותר של ההתיישבות בשטחים." 

  

המשפטנית רות גביזון אמרה: "אין די בז`אנר של אינטלקטואל מתבונן, פובליציסט, כדי להתמודד עם התהליכים העומדים לפנינו. צריך מנגנון של קבלת החלטות, שיאפשר לאנשים שרוצים מדינה יהודית בכל א"י, או בחלקה, או לאלה שסבלו מן הנכבה לבטא את עצמם. מנגנון הוגן שיאפשר לנו כחברה להכיל את כל הקבוצות האלה." בהקשר זה דיברה גביזון בזכות משאל העם שהיה צריך לקיים ולו בשביל לאפשר לשיח הציבורי להתקיים ולהגיע לכדי תכלית.

"אחד הדברים המרתקים בחיבורו של רמון ארון," אמרה, "היא העובדה ששאל את השאלות הנכונות. הוא לא התעכב על השאלה אם זה מוסרי או לא לכבוש עם אחר, ולא על השאלה אם צריך או לא להמשיך לאחוז בחבל ארץ זה, הוא הניח כי צרפת תנצח ותמשיך להחזיק באלג`יריה, שאל מה יקרה אז והביא ניתוח בהיר, מגובה בנתונים רבים מדוע מהלך כזה ימוטט את המדינה האם. בהקשר זה איננו שומעים מהמנהיגים הישראלים, לא מימין ולא משמאל, מילה וחצי מילה. אין דיון כנה ואמיתי איך תיראה מדינת ישראל במקרה של סיפוח רצועת עזה והשטחים."

"ארון," אמרה גביזון, "קרא לחיבור שלו `הטרגדיה האלג`יראית` והטיף לפתרון הנכון בעיניו. מחיר ההחלטה הטובה בעיניו הוא מחיר טראגי. מצבה של החברה הישראלית קשה אף יותר, כאן אין פתרון נכון, אי אפשר ליישב בין זכות השיבה לבין חזון ארץ ישראל השלמה ואפילו לא לרעיון חלוקת הארץ. ייתכן שאנו צריכים להתרגל לרעיון שאין פתרון קבע אמיתי לסכסוך הישראל-פלסטיני."

 

באולם הקטן שבמשכנות שאננים נכחו כ-20 איש (10 מהם מקורבים לעניין הוצאת הספר), למטה במורד, בבריכת הסולטן, התקיים טקס נעילת המכביה, זיקוקי דינור רעשניים הזכירו לנוכחים כמה אזוטרי הוא הניסיון לקיים דיון ציבורי מעמיק בהשלכות של תהליך ההתנתקות.

"הטרגדיה האלג`יריאית" והמלחמה ללא שם (כפי שכונתה בצרפת) הן דווקא נקודות פתיחה מעניינות לדיון כזה. המרחק ההיסטורי, פוליטי, רגשי, כמו גם השוני הגדול בין הסיטואציות, מעשיר את נקודת המבט וקובע את המציאות בפרופורציות נכונות יותר. היום, בעיצומו של תהליך היציאה מעזה, והררי המלים הנערמות על כך בעיתונים נראה קיומו של דיון ציבורי כלשהו, אפשרי יותר. נראה שיש יותר מעשרים איש שצמאים לו.

כמה זה עולה לנו?

קטעים מספרו של ההוגה הצרפתי רמון ארון, שפורסם ב-1957, שהתייחס למלחמה שצרפת ניהלה כדי לשמר את ריבונותה באלג?יריה

"אם דעת הקהל הצרפתית סמוכה ובטוחה כי עתידה של המולדת תלוי בהמשך קיומה של ריבונות צרפתית באלג?יריה, חזקה עליה שתוסיף לצדד במאמץ הזה, שמבחינה שהיא רק חומרית אינו מעל לכוחנו. אבל הגרוע מכול יהיה ויתור מתוך תשישות ואפיסת-כוחות במקום הכרעה – אולי קשה לעיכול, אך מפוכחת וברורה.

מבחינה פיננסית וכלכלית, בהחלט ייתכן שאם יוחלט להקציב 500 מיליארד פראנק למימון עקירת האזרחים הצרפתים מאלג?יריה, יהיה זה בסופו של דבר פתרון חסכוני יותר מאשר המשך הלחימה, גם אם תוכתר לבסוף בניצחון.

יש לחדול אפוא מן הטענה ש"עקירת" הצרפתים מאלג?יריה תעלה במחיר כבד מדי. המלחמה עולה לנו בשלב זה 200 עד 300 מיליארד פראנק בשנה. אם אותו סכום יושקע בתחומי צרפת המטרופוליטנית עצמה, תשואתו תהיה גדולה יותר בעבור מרבית הצרפתים".

(קטע זה פורסם בעיתון "הארץ")

הספר "הטרגדיה האלג`יראית" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות / ספרי עליית הגג

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.