טול כרם - זה כאן

רגע אחרי שסעדו קטן עם כיפה גדולה והרבה ח` וע` זכה בתהילת עולם ומספר רגעים לפני שלווייתני שינוי מארגנים התאבדות המונית מול המרינה של הרצלייה אפשר כבר לחקור את התופעה הנקראת כוכב נולד בפרספקטיבה של שלוש שנים.

אז בואו נתחיל בסוף – מועמדי הגמר והזוכים? טייב, גבסו ומימון, מויאל סקעת וכהן וכמובן סעדו קירקלין וביטון. תמהיל של נציגי פריפריה מוכשרים יותר או פחות רובם המכריע מזרחים וחלק לא מבוטל מהם שומרי מסורת (שלא לומר נציגי ש"ס בעתיד). מנינט מנשקת המזוזות טייב ועד ליהודה דברו אלי במאוולים סעדו. מקרית גת ועד קרית עקרון. אין בנמצא אף תל אביבי בוגר גימנסיה או חיפאי מהריאלי, לא בן של עיתונאי ולא בת של מפיק על. יכול להיות שאין להם צורך בכך כי אבא הרי מסדר בגל"צ/דו"צ/במחנה למרות הפרופיל וגם אח"כ. אך בכל זאת היו תל אביבים אשכנזים חילונים,  "ישראלים נכונים", חלקם גם מקושרים וגם מאוד כישרוניים – אך הם נשארו מאחור.

כוכב נולד על כל מגרעותיו הוא מפגן דמוקרטי, מתריס ולמי שטיפח את הישראליות לכיוון מאוד מסוים ולבן זה גם מאוד מפחיד. עם כל העוולות והדיכוי שבוצעו בשם כור ההיתוך במשך יותר מחמישים שנה, בסוף התוכנית הראשונה הזוכה הגדולה היא בחורה עם השם המזרחי עד חוצפה נינט טייב, עם מלמולי השבת נכנסת, יד מושטת בביטחון לכיוון המזוזה וים של דמעות למי שעוד חשב שזהו.

מוזיקה מזרחית, כמו מזרחיות בכלל, נחשבת נחותה, לבת חורגת בתרבות הישראלית, כך זה היה וכך זה היום. אם פעם זה היה קונצנזוס, היום בעידן הפוליטקלי קורקט מוצאים לזה גם ביסוס יותר מדויק מדעי כמעט. ישראל היא מדינה דמוקרטית ולא ניתן לכפות על אנשים להקשיב למוזיקה שאינם אוהבים נכון? כל אחד עם הטעם שלו. אז זהו שלא. אלו שמחליטים על הקצאת כספים ומה בעצם נשמע בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, על כמה כסף לא תקבל תזמורת נצרת וכמה ממש לא התזמורת האנדלוסית, כמה ראוי שתקבל האופרה הישראלית וכמה מכובד לתת לפילהרמונית, הם אנשי ציבור. לפני מספר שנים הוציאו במשרד התרבות, בשם השקיפות, חוברת המפרטת את הקצאת המשרד למוסדות תרבותיים. בסעיף המוזיקלי הופנו רוב הכספים למוסדות מערביים /אשכנזים והיתרה למזרחים/ערבים. החוברת לא יצאה מאז. ראש עיר שיכול להחליט לשפוך מיליוני שקלים על בית אופרה שישרת אחוז קטן ועשיר של תושביו וכמובן 120 המופלאים – נאורי הדור ובעיקר שרי האוצר והתרבות, הקרם דה לה קרם, הם שהחליטו ועדיין מחליטים מה תרבותי ומה פולקלורי. אז קוראים לזה דמוקרטיה – אז שיקראו.

בכוכב נולד קיבלנו מבלי לשלוח ילדים לחסום את איילון, מה שביבי לא הצליח להשיג לחבריו הכתומים – משאל עם –  בערך… מן אסיפת עם מודרנית, כמעט דמוקרטיה כמו שהיא הייתה אמורה להיות. אם בהקצאת כספים יושבים שתי מוטציות לפידיות לבנבנות שמחליטות מה זו מוזיקה קלאסית ומה עממית, במדינת סלולארי לכל ילד, כל זב חוטם עם הפלאפון הכי מצ`וקמק יכול להביע דעה. והוא מביע. ובאופן מפתיע זה לא ממש מתאים להחלטות ההקצאה התרבותית של מדינת אור לגויים ואיזה בית מוזיקה מחליטה העירייה לבנות לתושביה. נכון זה לא הכי דמוקרטי כי לא לכולנו יש סלולארי ולחלקנו אין שיחות יוצאות, עדיין עדיף עשרות אלפים על שניים לא? וכן, נכון שמדובר בפיקציה כי כעת כל ילדה בקרית גת חושבת שהכול תלוי בה ולא מבינה שיש המון זרמים תת-קרקעיים שיובילו את מיקה מצפון תל-אביב לתקליט והופעות ואותה לבית ספר מקצועי. אז יש בזה מינוס. גדול. אבל יש גם סיפוק. קטן. נו טוב, גדול.

אילו רק יכולתי לראות את פניו המתעוותות מכאב של טומי, אותו נבחר ציבור נאור, אירופאי,   שבעיניו עמיר בניון הוא נציג טולכרמי, באותו ערב בו זכה בחור קטן מקרית-עקרון שנראה כמו אחד מצעירי ש"ס, שר כמו עמיר בניון שיר של מלח הארץ, כך שנשמע יותר טוב משהוא נשמע אי פעם. מסכן טומי, בעודו יושב מול הפיאסקו התרבותי הזה, עיניו מלאות בדמעות והוא ממלמל "איפה המזוודה, תביאו לי את המזוודההההה!. "המעוך" עוד שאג "שמע ישראל" – יחד עם קהל האלפים. אני משערת שזה השלב בו הטלוויזיה של בני הזוג לפיד חטפה עצם בלתי מזוהה ישר לליבה וסיימה את תפקידה בעולמנו. אשכרה, הלכה המדינה מה?

למאמרים נוספים של יעל בן יפת