ממשלת ישראל והמלחמה בעוני, כמה פשוט

איזה יופי ממשלת ישראל החליטה להילחם בעוני ועדות הוקמו ויוקמו משאבים יוקצבו ותוך עשור ירד העוני בחמישים אחוז. איך לא חשבנו על זה קודם? עיינתי בתוכניות שפורסמו בעיתונים ומשהו לא מסתדר לי.

הדבר הראשון שלא מסתדר זו הוועדה שאמורה להציעה כיצד להוריד את רמת העוני? רוב חברי הוועדה הינם בכירי האוצר. מעניין אותם אנשים שתכננו תוכניות שהעלו את אחוז הילדים העניים בחמישים אחוז מאז 1998 הם אלו אשר נמצאו ראויים להציע הצעות לפיתרון. הנה עוד דוגמה להשתלטות המוחלטת של החשיבה הכלכלית הפונדמנטליסטית על כל חלקה טובה. ברצותם מעלים לדיון ציבורי את בעיית העוני ותוך כמה שבועות יש פיתרון, ממש קוסמות.

הדבר השני שלא מסתדר לי זו ההשקעה הכספית המזערית בהפחתת העוני, מיליארד שקל בשנה, וזה צריך להספיק להגדלת הקצבאות, יצירת 250 אלף מקומות עבודה, השקעה בהכשרה מקצועית, השקעה בחינוך וגם מס הכנסה שלילי. כדאי לקרוא את מה שכתבו ברברה ושלמה סבירסקי בנושא מס ההכנסה שלילי, כמו שאפשר לשער הם אינם נלהבים ממנו. אני גם לא מבין למה כדי לשכנע משתכריי משכורות גבוהות להשקיע צריך מיליארדים בהטבות מס, כמו גם למעסיקים (100 מיליארד מאז 1985 לדברי מנכ"ל הביטוח הלאומי). כדי לשכנע 1700 משפחות לפנות שטחים כבושים צריך ארבעה מיליארד שקל, ועלות כוללת שכעת היא מעל שמונה מיליארד שקל, וזה דבר שמתקבל כמובן מאליו, ולהשקיע כמו שצריך בחינוך, בריאות וכיוצא בזה מסתפקים בכסף קטן.

ולמה? כי אין כסף. רק היום פורסם שהגירעון בתקציב קטן ב-8.1 מיליארד שקל מהגירעון המתוכנן. אבל אין כסף. רק אתמול פורסם ששכרם הממוצע של אלו המשתכרים חצי מהשכר הממוצע במשק הוא 1920 שקל לחודש והם מהווים 27.3% מהעובדים. במספר עיסוקים המצב גרוע יותר בשירותי אוכל ואירוח 47.4% מן העובדים משתכרים עד חצי מהשכר הממוצע ושכרם הממוצע הוא 1598 שקל בחודש. בשירותים עסקיים 35.3% נכללים בקבוצה זו ושכרם הממוצע הוא 1686 שקל לחודש, ועוד. אז יש עודף בתקציב ויש עובדי עניים רבים מעל 160000 משפחות, אין איזו דרך פלאית כדי ליצור מצב שעובדים אלה ישתכרו שכר הוגן שמאפשר חיים בכבוד.

חשוב שעוני הופך לנושא מרכזי, רק חבל שמרכזיותו נקבעת על ידי אותם אנשים שעמלו קשה כדי לייצר אותו. ויש לי חשש שהפיתרון שימצא יהיה חלקי ולא ממש ישפר את מצבם של אנשים. כדי שמצבם ישתפר צריך לעשות הרבה יותר ובעיקר לשנות את הלך המחשבה הרווח בשדרות השלטון וקובעי המדיניות הרואה בהוצאה ממשלתית שנועדה לשפר את החברה לבזבוז ולא להשקעה.