שני דברים למדתי בביקור קצר, לאחרונה, באמסטרדם. הדבר הראשון, שפערי השכר הם קטנים למדי וכך הקיום ההוגן מובטח גם לעובד מן השורה, כשם שהוא מובטח למנהל הבכיר.
הדבר השני שלמדתי הוא, ששעות העבודה של עובדים בכירים, כמו של עובדים זוטרים, מוגבלות בזמן. אמנם, אין איסור נגד עבודה בשעות נוספות אולם זה לא מקובל ונחשב ליוצא דופן ומוזר, והצורך בכך מהווה אינדיקציה לניהול גרוע.
נכון שהמחיר על כך הוא, שהקצב של מתן השירות הוא איטי ואם אתה נמצא בקצה של מקבל השירות, עלולים לפעמים לעבור חודשים, עד לקבלת המענה הדרוש. אולם, הקצב הזה הוא הסטנדרט ופשוט מתרגלים. עם זאת פריון העבודה בהולנד הוא גבוה יותר מאשר בישראל, חרף העובדה ששבוע העבודה שם הוא של 36 שעות בלבד.
אולי הקצב מוכתב גם מהעובדה, שהאנשים משתמשים ברגליהם כדי להגיע למרחקים (אם
בדיווש באופניים, או סתם בהליכה רגלית), וכך הפרספקטיבה, באשר לזמן, היא שונה מזו של הישראלי התזזיתי. בזכות זאת, גם איכות הסביבה של העיר מעוררת קנאה.
בארץ, המנהל הישראלי תקוע שעות ארוכות במשרד וגם העובד מן השורה מוערך על פי השעות, שהוא מוכן להקדיש למקום עבודתו, על חשבון חייו הפרטיים. ייתכן שההסבר לכך הוא, כי החברה הישראלית היא חברה מצו`ואיסטית שבה המנהל יעדיף, חד-משמעית, ללכת למילואים על פני חופשה משפחתית של חודש, כמקובל בצרפת, למשל.
בחודש אוקטובר הקרוב יהיו תשעה ימי עבודה בלבד. יש "מכורים לעבודה", שכבר עתה פוכרים את ידיהם ותולשים את שערותיהם מרוב האימה, ותוהים: כיצד למלא את ימי החופשה הקרבים ובאים.