על העיוורון

יהודה שנהב

כעשרה ימים לאחר המתקפה על מגדלי התאומים והפנטגון, הצביע חוקר התרבות הסלובני סלבוי ז'יז'ק על הסתירה הבלתי נסבלת שבין התרחישים הספקטקולריים והאפוקליפטים שהוצגו על אקרני הקולנוע ההוליוודי לבין דלות החומר וההפתעה הגדולה של מומחי הביטחון מן האירוע. גם אמנון ברזילי מעיתון "הארץ" הציב בזמנו משוואה דומה, כאשר שאל מדוע יכול היה טום קלנסי לנבא בספריו את מה שטחו עיני המודיעין האמריקאי מלראות. במאמר שפרסמנו תמר אלאור מן האוניברסיטה העברית ואנוכי, דנו במקצת השאלות הללו תוך דיון בקשר בין ספרות בדיונית וקטסטרופות שונות, לרבות דיון מפורט בספרו של ז'וזה סאראמגו על העיוורון. תוך עיגון הקשר הזה בשאלות מוסריות וסוציולוגיות רחבות (תמר אלאור ויהודה שנהב, סוציולוגיה ישראלית, ד, 1, עמ' 193-207).

מראות הזוועה בניו אורלינס הזכירו לי שוב את ניתוחו המבריק של ז'וזה סאראמגו בספרו על העיוורון. סאראמגו מייצר אלגוריה על ציביליזציה שמתמוטטת ועם כל מה שנלווה לכך: חשיפת החייתיות שבאדם, מצב של כל דאלים גבר, צחנה, איבוד הקניין, ואפילו אלימות שמפעילה המדינה כלפי אזרחיה. השאלה המרכזית שסאראמגו מציב בעקיפין היא: האם התמוטטות זו הינה חזרה ל"מצב הטבע", כלומר למצב שקודם למה שנורברט אליאס מכנה "תהליך התירבות"; או לחילופין היא חושפת את התרמית, את הסדקים, ואת הבסיס המעורער עליו נבנתה החברה המודרנית. סאראמגו אינו ער למנגנונים המוגזעים שקיימים בכל חברה, ואינו עומד גם על המרכיב המוגזע של העוני כפי שראינו בניו-אורלינס. אבל בכל זאת, התובנות שלו הינן בעלי אופק רחב מספיק כדי לקחת אותן איתנו. הוא מציב מסמך מבהיל מול עינינו ומסביר לנו מדוע אמירתו האחרונה של הנשיא הנבחר של ארצות הברית, כאילו האסון הזה מקורו בטבע הינה אמירה מניפולטיבית שלא לומר מטופשת. בטח שהינה אמירה שאינה תקפה סוציולוגית. האסון הזה הוא מעשה ידי אדם, מתחילתו ועד סופו. למי שרוצה לדעת מדוע, אני ממליץ לקרוא את הספר למי שעדיין לא עשו זאת. בתור טיזר אני שולח טקסט שכתבתי לתלמידי שנה א' במבוא לסוציולוגיה ובו אני מציע ניתוח סוציולוגי של קריסת הציווליזציה.

על העיוורון הוא ניסוי מחשבתי המבקש לייצר מחדש את הבראשית של הקיום האנושי. זהו ניסוי המאפשר קפיצה נחשונית אחורה בזמן אל התוהו ובוהו של לפני קיומה של אמנה חברתית כלשהי, לפני היווצרות "החברתי" עליו מדבר הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים או לפני "תהליך התירבות" אותו תיאר נורברט אליאס. סאראמגו מנסה באמצעות אלגוריה לגלגל את סיפור הבריאה לאחור ולבחון את היסודות עליהם נשען הסדר החברתי ואת התנאים בהם הוא עשוי לצמוח מחדש. מעבר למחשבות פילוסופיות (על סבל אנושי, על טבע האדם, על שאלת קיומו של עולם ללא אלוהים, על מהות החיים, על מוסר ואתיקה) והקשרים טקסטואלים רבים (כמו למשל הדבר של קמי, חוות החיות של אורוול או הזהו אדם של פרימו לוי), מסמך זה מאפשר לנו להפעיל את הדימיון הסוציולוגי ולדון מחדש בכמה מן התיזות הגדולות של הסוציולוגיה כמו גם השאלות המוסריות הגדולות בנות ימינו. הרי כמה דוגמאות, לא ממצות, שעלו בראשי כשקראתי את הספר.

אפשר לראות בסיפור עדות מצמררת למציאות אפשרית בהעדרו של "החברתי" שבו עסק דורקהיים, בעת קריסה מוחלטת של ה"ערכים", או בהעדרה של הסוגיה המרכזית בה עוסקת הסוציולוגיה: סולידריות חברתית. סאראמגו לוקח אותנו אל הג'ונגל, אל חברה מפורקת לאטומים אשר לא מצליחים לייצר סולידריות, אל המקום בו נעדרות "הצורות האלמנטריות" של החיים החברתיים. זוהי חברה בה לא מתקיימים היסודות הלא-חוזיים שבחוזה החברתי ובמקומה משתררת אנומיה. סאראמגו מבקש לבחון את תנאי הקיום האנושי בהעדרם של לכידות חברתית, חלוקת עבודה, מנגנוני סוציאליזציה, סנקציות, ארגון, משפט, דת או מוסר. אם דורקהיים מזהיר שאין לצמצם את סדר החברתי למרכיביו האטומיסטים, ומשום כך אין הסוציולוגיה יכולה לעשות רדוקציה למושא מחקרה, סאראמגו מנסה לייצר לרגע אחד מודל שכזה. משום כך ניתן לראות בעל העיוורון מסמך על עוצמתו של "החברתי" וגם תמרור האזהרה באשר לתנאי הקיום האנושי בהעדרו. הפיתוי לראות בכך אזהרה הוא גדול משום שהסופר אינו מעלים לגמרי את סימני הדרך של החברתי. הוא משאיר לנו כמה פתיונות קטנים כמו סולידריות עלובה בתוך חדר מצחין המתקיימת בזכותן של שתי נשים, או סולידריות המתקיימת בקרב חברים בקבוצה של ליסטים.~

אפשר לקרוא את הספר כניסיון להפך את הסדר אותו הציג נורברט אליאס בעבודתו על ה- Civilizing Process. סאראמגו מבקש נסיעה לאחור, ברברס, באוטוסטרדת התירבות. אליאס ניסה לאסוף בעמל רב עלה אחר עלה, על פני היסטוריה של מאות שנים, סאראמגו עקר את העץ בן רגע..  הוא יצר מקום בו "מרוכזים לא רק אנשים דיסקרטיים ומנומסים, אלא גם כמה גסי-רוח שפולטים כל בוקר לחלל החדר כיח וגזים, בלי להתחשב בסביבה, והאמת היא שהתנהגותם אינה משתנה במשך היום" (עמ' 81). בכל בוקר פלטו גזים וכיח האוויר לא הפך למבחיל יותר משום ששיא רמת הספיגה שלו כבר הושג. זהו ספר פורנוגרפי, מציצני אל עולם שהתבהם, עולם פרברטי נטול התחסדויות. הסכין והמזלג נעלמו, והבהמתיות הופיעה מחדש. לא רק הקונבנציות התרבותיות נעלמו, אלא גם אותו טבע האדם שהוגי הנאורות כל כך הרבו לעסוק בו. או שמא לא נעלם אלא נחשף מחדש, כמו שאומר רופא העיניים אצל סאראמגו: "כנראה רק בעולם של עיוורים הדברים יהיו מה שהם באמת…" (עמ' 104). בחברה שמשרטט לנו סאראמגו איבד האדם את הכלים הרבים שרכש בתהליך התירבות. בעולם של עיוורים אוכלים בשר נע, עושים את הצרכים על הריצפה, לא קוברים את המתים, ומקיימים יחסי מין בפומבי "לעיני כל". הציבור אינו רואה, אבל שומע הכל: "במרחק עשרה מטרים שכב עיוור אחד על עיוורת אחת, הוא חבוק בין רגליה, והם עשו זאת בצורה הדיסקרטית ביותר האפשרית, ואף שהיו מן הדיסקרטיים ברשות הרבים, לא היה צורך באוזן מחודדת במיוחד כדי לדעת במה הם עוסקים, על אחת כמה וכמה כשזה גם זו לא יכלו עוד להבליע את הגניחות והאנקות" (עמ' 124). האם זה אומר שטבע האדם הוא רע מנעוריו ורק העיין עושה אותו תרבותי או חברתי? שאם אין רואים אז האדם הוא שקרן, רמאי, בהמתי? שהתרבות כולה מעוגנת בעין? ומה מעמדו של השקר בחברה שאינה רואה? עונה סאראמגו על שאלה זו: "אני חושבת שייתכן שהאנושות תצליח לחיות בלי עיניים, אבל אז היא לא תהייה אנושות…" (עמ' 202). או: "כיצד הרגשות שחיינו איתם וגרמו שנחיה כמו שחיינו צמחו רק מפני שהיו לנו עיניים" (עמ' 200).

אפשר לקרוא את הספר כמסמך פמיניסטי מרתק על קורותיה של אישה רואה אחת בעולם שבו אף אחד אינו רואה. סאראמגו הפקיד את "המבט" שהוא "התרבות" בידיה של אישה ובכך הוא מבקש לכאורה להגדיר מחדש את יחסי הכוח בין הראייה לבין מושאי הראייה. אולם "המבט הנשי" אשר הפקיד בידי אשת הרופא (אין לה שם משלה) עשוי להפוך אותה לחוטבת עצים ושואבת מים תמידית. היא מתחזה (גם וולטייר התחזה) משום שאם לא תתחזה תענש כמו כל מי שמנסה להביא את התרבות לבני האדם (גם פרומתיאוס נענש). אומרת אשת הרופא המתבלטת: "אני לא יכולה להמשיך להעמיד פנים שאני לא רואה" ועונה לה הרופא: "תחשבי על התוצאות, הכי בטוח שאחר כך ינסו להפוך אותך למשרתת, לשפחה חרופה, תצטרכי לשרת את כולם בכל דבר, ידרשו ממך שתאכילי אותם, שתרחצי אותם, שתשכיבי אותם ותקימי אותם, שתוליכי אותם מפה לשם, שתקנחי להם את האף ותנגבי להם את הדמעות, הם יקראו לך כשתשני, יעליבו אותך אם תתעכבי" (עמ' 108). ניתן לשאול כמובן למה הוא מתעקש לתת לאישה את הכוח ההופך אותה לחסרת כוח.

אפשר לקרוא אותו כמסמך וובריאני מבריק על העדר הכריזמה שבלעדיה אין מיסוד שהם מאושיות מה שקרוי "הסדר החברתי". או לחילופין, כמסמך המדגיש את חיוניותה של הכריזמה תוך שהוא מנגיד בין שתי צורות מינוריות של קיומה. האחת הכריזמה של השודדים העיוורים עם האקדח. לא ברור מדוע לא הניח סאראמגו לשודדים להשתלט על החברה כפי שעשו במידה רבה של "הצלחה" בתוך המחנה. שהרי במקום אחד אומר סאראמגו על השתלטותם של השודדים: "אם העניינים ימשכו כך, בסוף נגיע מחדש למסקנה שאפילו בגרועות שבפורענויות אפשר למצוא קורטוב של טוב שמאפשר לשאת אותן", והוא מבהיר: "בסופו של דבר היו לריכוז המצרכים בידי יחידה אחת של הפצה וחלוקה [רוצה לומר: בידי ארגון המאפיה] היבטים חיוביים" (עמ' 123). האחרת, היא הכריזמה של אשת הרופא (שאינה נדבקת במחלה, כמו הרופא בהדבר של קמי שאינו נדבק במחלה) המנסה להוליך מהלך הנשאר מינורי בשל מגבלותיה כרואה. לא ברור מדוע אין היא חוטפת את האקדח ומובילה את המחנה אל צורת ארגון אלטרנטיבית צודקת יותר.

אפשר לקרוא אותו כמסמך אתנומתודולוגי המדגיש את שרירותו של הסדר החברתי כמו גם נזילותו ושבריריותו. גם אירווין גופמן היה מוצא בו הרבה עניין. סאראמגו מנסה ליצור עולם שבו אין יותר backstage או frontstage. האבחנה הזו מתמוטטת משום שהחלל האנושי שאבחנה זו מניחה מתאיין לחלוטין. בחברה הנוצרת אין יותר מרחב תמרון המאפשר את המעבר מן ה-front אל ה- back. סאראמגו גם עובר בעדינות מרמת המיקרו אל רמת המאקרו. מעגלי ההדבקה של האפידמיה הולכים ומתרחבים בהדרגה, לא בבת אחת. משום כך, אפשר להצביע על נזילותם של כללים חברתיים לא רק במצבי מיקרו אלא גם במימדים גדולים הרבה יותר. אבל בו בזמן הוא גם מצביע על כך שקיימות אמיתות אפריוריות שמתקיימות מעבר לקיום הקונקרטי. למשל, שהאדם אינו טבולה רסה אלא שיש לו מין יכולת מולדת אנושית. אומר סאראמגו: "המצפון, שאווילים כה רבים פגעו בו, ורבים עוד יותר התכחשו לו, הוא משהו שקיים והיה קיים מאז ומתמיד, ואינו המצאה של הפילוסופים מן העידן הרביעוני, שבו הנפש עדיין הייתה בקושי פרויקט מטושטש" (עמ' 22). אמירה זו היא שסתום הבטחון השמרני של סאראמגו אליו עוד אגיע, ביטוי לתפיסה שבאין האדם יש את האלוהים.

אפשר להמשיך ולדון ברלבנטית של הסיפור לדיון ב"מבט" (gaze) שהפך לאחד מן המושגים המרכזיים של המחשבה הפוסט-מודרנית. כוחו של "המבט" הזה מתברר כיחסי. סאראמגו מנסה לטעון ש"המבט" שנתפס כאלטרנטיבה לתפיסת הסוביקט הקרטזיאנית (סובייקט אוטונומי, א-היסטורי, שקוף לעצמו, נעדר מיניות, חסר גוף) אינו ערובה לכך שיהפך למקור של כוח בחברה בה לכולם נעלם המבט. סאראמגו מבקש מאיתנו להסיר את היומרה לודאות מירבית ובכך הוא נותן כוח, באופן פרדוקסלי, לקונקרטי ולפרגמטי. הוא מצריך אותנו לסמוך על ודאותה של הרואה בלבד, ודאות מוגבלת שאינה מתקיימת מעבר לאותה סיטואציה אמפירית קונקרטית. כמו שאומר סאראמגו: "המאושפזים… קיבלו עתה, הודות לניסיון החיים המר, הלוא הוא מורה-החוכמה העליון בכל הדיסציפלינות" (עמ' 77). היומרה הגדולה לודאות מעבר למה שהחושים קולטים, הולכת ומתנדפת לה. "המבט" הקונקרטי הופך להיות מטבע עובר לסוחר. סאראמגו גם לא השאיר בידינו את התקווה שהשאיר בידינו אפלטון שהיציאה מן המערה תגלה לנו את העולם האמיתי. מסתבר שקוי המתאר של הדמויות מחוץ למערה אינם שונים מן הייצוגים על קיר המערה. על כן אולי עדיף להיות עיוור. אומרת אשת הרופא הרואה (שאין לה שם משלה) לבעלה העיוור (שגם לו אין שם משלו) שבילה את חייו בהסתכלות לתוך עיניים של בני אדם: "אילו יכולת לראות מה שאני נאלצת לראות, היית רוצה להיות עיוור" (עמ' 109). או במקום אחר: "מה זה עוזר לי שאני רואה. זה עזר לה לחזות בזוועה גדולה מזו שיכלה לדמיין אי-פעם, זה עזר לה לייחל שתהיה עיוורת…" (עמ' 123). או: "אתם לא יכולים לדעת מה זה שיש לך עיניים בעולם של עיוורים, אני לא מלכה, לא, אני פשוט זאת שנולדה לראות את הזוועה, אתם מרגישים אותה, אבל אני מרגישה אותה ורואה אותה" (עמ' 217). לימים יבוא כאמור קמי כפי שעשה עבור סיזיפוס וישאל מדוע אינה מתאבדת, והוא יענה: בזכות הבנת האבסורד.

במקום שבו אי אפשר לסמוך יותר על המבט, הוא מנסה לשחק עם הקול כמגדיר אלטרנטיבי של זהות. כך הפגיש ביניהם: "אמר בעל האקדח, אני לא אשכח את הקול שלך, ואני את הפרצוף שלך, ענתה אשת הרופא" (עמ' 114). גם בימי בראשית, לפני שהייתה המילה הכתובה, היה הקול מגדיר של זהות. אלוהים למשל לא כתב, הוא רק השמיע את קולו. המסורות שבעל פה. של שירה, של תיאטרון, של העולם הטרום טקסטואלי. ניסיונות לחלצו בשירה, באופרה, ברטוריקה נשבים ונספגים בעולם טקסטואלי ללא מבט. עתה אנו נדרשים למגוון של קולות, לפוליפוניה, לריבוי. מדוע קרול גיליגן דיברה על "קול אחר" ולא "מבט אחר"? מדוע גיאטרי ספיבק דיברה על יכולת המוכפפים "לדבר" לא לראות? האם האילמות והעיוורון משלימים זה את זה או מתחרים זה בזה? אל מול העיוורון מונכחת חשיבותו של הקול: "מה שחשוב הוא שנקשיב זה לזה, חבל שאין רדיו, המוזיקה הייתה תמיד בילוי טוב, והיינו עוקבים אחרי החדשות, למשל אילו נמצאה התרופה למחלה שלנו, איזו שמחה הייתה פורצת פה" (עמ' 90).

ניתן לקרוא את הספר כניסיון לבחון את יחסי הגומלין בין סטיה ונורמליות, ולאתר את הנקודה ממנה סטיה הופכת נורמלית ונורמליות הופכת לסטיה. עולם בו "האחר" אינו העיוור אלא דווקא הרואה. או בצורה אחרת, מה קורה בחברה בה כולם "אחרים". האם "האחרות" היא אכן יחסית, או תכונה מהותית הטבועה באדם. האם אנו יכולים לסמוך על סאראמגו שהתכוון להשתמש באלגוריה בלבד, או שכשל אל תוך מהותנות מטרידה. בקונטקסט של סטיה, זהו מסמך על מוסדות כוללניים מן הסוג הקיצוני ביותר (הזיקה לאושוויץ מתבקשת). על כליאת אנשים בקרנטינה "לפי המנהג העתיק שירשו מימי הכולרה והקדחת הצהובה, כשהספינות שהיו נגועות, או רק חשודות בזיהום, הושארו בלב ים ארבעים יום, ואחר כך נראה" (עמ' 37). סגירת אנשים כדי לברר את "האטיולוגיה של המגיפה הלבנה", עד שימצא "חיסון" למגיפה סוגרים את "האחרים" בעלי המום, החולים, המשוגעים או הסוטים במתקני כליאה: "יש לנו בית משוגעים מרוקן, שממתין שייעדו אותו לאיזו מטרה, כמה מתקנים צבאיים שהפסיקו להשתמש בהם לאחרונה בעקבות הארגון מחדש של הצבא, אזור תעשייה בשלב מתקדם של גמר, ויש גם… סופרמרקט בתהליך של פשיטת רגל" (עמ' 38). אבל סאראמגו מבהיר שכליאת העיוורים או הריגתם אינה הפתרון: "יש כאן קולונל שחושב שהפתרון הוא להרוג את העיוורים ברגע שהם מתגלים, אבל אם יהיו מתים במקום עיוורים זה לא ישנה בהרבה את התמונה…" (עמ' 91). זוהי גם מטאפורה על הבערות שכן "המחלה הזאת היא כנראה המחלה הכי הגיונית בעולם, העין העיוורת מעבירה את העיוורון לעין הרואה…" (עמ' 91). או במקום אחר: "… שמעתי שיש אנשים שהתעוורו, אז חשבתי איך זה יהיה אם גם אני אתעוור, עצמתי את העיניים כדי לנסות, וכשפקחתי אותן הייתי עיוור, זה נשמע כמו עוד משל, אמר הקול הלא-מוכר, אם אתה רוצה להיות עיוור, תהיה" (עמ' 105)

ניתן למצוא בספר מחשבות על הדבק החברתי בהקשר של קשרי השארות. הוא מראה למשל כיצד מכונת המלחמה האנושית (לעומת מכונת המלחמה של המדינה) מתפרקת היכן שמתפרקים השארות ובמקום בו הופכים את בני האדם לנוודים (למשל: דלז וגואטרי בתיזת הנומודולוגיה שלהם או בהערותיהם על הארגון האנרכי) חסרי בית. "אנחנו חוזרים לשלב של שבט הנוודים הקדום, אמר הזקן בעל הרטייה השחורה, אבל ההבדל הוא שעכשיו אנחנו לא כמה אלפי גברים ונשים במרחבי טבע עצום שיד אדם לא נגעה בו, אלא אלפי מיליונים בעולם מדולדל ומנוצל עד תום, וגם עיוור…" (עמ' 203). אולם בו בזמן נוצרים קשרי שארות מסוג חדש אשר מאפשרים למכונת המלחמה האנושית להתקיים. היא מדגימה את חשיבותו הקניין אולם במהלך חתרני המדגימה גם עד כמה אפסית משמעותו. הם "נפרדו מחפציהם במין אדישות, כאילו חשבו שלאחר בחינה מדוקדקת של הדברים, בעצם אין שום דבר בעולם ששייך לנו במובן המוחלט" (עמ' 115).

היא מצביעה על כישלונה של המדינה בעצירת המגיפה אולם משוועת להחזרתו של הלויתן של הובס אל בני האדם שאיבדו את עשתונותיהם. המבט הוא התבונה המופקדת בידי המדינה, או הערכים המופקדים בידי בני האדם על ידי האלוהים ונציגיו עלי אדמות. במילים אחרות, המבט שנישאר בידינו אחרי ההפקדה הוא מבט מסורס, מעוקר. משהו שמקביל לפחד מאנרכיה או ניהיליזם אצל פילוסופים שונים. אין ספק שהניתוח של סאראמגו מזמין דיון מחודש על התשתית של האמנה החברתית.

זהו מסמך שבו החזרה לסדר בראשית אינה לגמרי תמימה. זה לא מצב הטבע הקלאסי. סאראמגו עושה כאן תעלול בכך שהוא משאיר לו סימני דרך מן העולם התרבותי, כדי שיהיה אפשר לחזור בעקבותיהם מהר יותר אל עולם הגיוני יותר. הוא משאיר את התארים (רופא, שוטר), הוא משאיר את זכות הקניין, הוא משאיר את תפקידו של הסופר כמי שמנסה להמשיך ולספר את הסיפורים. הוא השאיר את הילדים מחוץ למגיפה, חוץ מילד אחד שאיבד את אימו הנשאית. ויש גם את העיר שתמיד נמצאת שם ברקע, והמוזיאונים שעדיין מחכים, והספרים שעדיין נכתבים. העולם שמורכב ממילים שאינם נעלמות בחזרה לבראשית.

אזהרה! בתוך הפרמטרים של הדיון הסוציולוגי אני מבקש להציב תמרור-אזהרה מפני תמרור-האזהרה שמציב סאראמגו מפני העדרו של "החברתי". אזהרתו של סאראמגו מפני העלמותו של "החברתי" עשויה לעורר מחשבות געגועים לכוח  ולהצביע פעם נוספת על הקשר בין כאוס חברתי או ניהיליזם פוליטי לבין ערגה אנושית לארגון, לכוח למנהיגות חזקה, כמו גם לאלוהים. אפשר למשל לקרוא את הספר כמסמך המזמין דיבור בשבחן של האליטות ובשבחו של הכוח. אם אנו מורגלים בספרות הומניסטית המבקשת לשים מגבלות לכוח, עשויה כאן לבוא תביעה סמויה לקצת כוח: של היררכיות, של תרבות גבוהה, של טכנולוגיה, של המערכת הקפיטליסטית, של המדינה. באופן דומה למשל ניתן לראות במסמך הזה כתב הגנה מבריק על הלגיטימיות של הארגון. על העובדה שרק באמצעותו של ארגון רציונלי היררכי ניתן לו לאינדיבידואל להתרומם קומה אל מעבר לטבע האדם הרע מטבעו. "אם לא נתארגן ברצינות, אמרה, ישלטו פה הרעב והפחד" (עמ' 77). סאראמגו מבקש מאיתנו להתגעגע לארגון של השינה, הארגון של האכילה, הארגון של הקבורה, הארגון של עשיית הצרכים, הארגון של החיזור ושל יחסי המין, הארגון של העושר והעוני. החברה שהוא יוצר היא חברה ללא ארגון, ללא היסטוריה וללא זיכרון. כאשר יוצאים פעם אחת מן הבית, עוזבים אותו לתמיד. כל נקודה היא נקודת אל-חזור. תיאור כזה מזמין אותנו לבקש לנו מלך ולארגן לנו חברה פנאופטיקונית חדשה. הוא מבקש להראות לנו שבמקום בו מאבדת הראייה (שהיא המטאפורה של התבונה) את תפקידה המסורתי, משום שאינה מספקת פרספקטיבה חיצונית לנפש ולרוח, היא הופכת להיות חשובה והכרחית מתמיד. או אולי עשוייה הקריאה להדגיש מה קורה כאשר בסיפור הבריאה נעדרים האלוהים, המסורת וההיסטוריה. כאשר לא נוצרת כבר אותה "יד נעלמה" מסדרת אשר אדם סמית משייך אותה להשגחה, לא רק לתוצר מצרפי של בני האדם. "תארו לכם איזה מזל היה אילו ידע מישהו את התנ"ך בעל פה, היינו חוזרים על הכל מבריאת העולם" (עמ' 90). כאן עשוי להיות טמון אחד הלקחים השמרניים של הספר: שסיפור הבריאה המחודש לא יצלח בהעדרה של השגחה, בין אם היא של האלוהים או של הקיסר. יש פה משום צדקנות קתולית שמנוגדת למה שעשה סאראמגו בהבשורה לפי ישו (אלוהים) או בדברי ימי מנזר (הקיסר). אבל סאראמגו לא שוכח את המבט הביקורתי בכל זאת כאשר הוא בכל זאת מבקר את הנרטיבים הגדולים. אומר סאראמגו: "איך אפשר לדעת שהדברים הללו קרו כך ולא אחרת, והתשובה שיש לתת היא, שכל הסיפורים הם כמו סיפור בריאת העולם, איש לא היה שם, איש לא נכח, אבל כולם יודעים מה קרה" (עמ' 210).

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.