על פיטום אווזים ועל אזור הדמדומים של הפוליטיקלי קורקט

שלי יחימוביץ`

החלטת הממשלה על איסור פיטום האווזים היא מסוג ההחלטות שקשה לדעת אם לצחוק או לבכות מהן. מצד אחד החלטה נאורה כל כך, מצד שני היא תלושה לחלוטין מכל קונטקסט מוסרי. יושבים שרים שהרימו כבר יד בעד קיצוץ עמוק בקצבאות הזקנה, יושבת ממשלה שכהונתה לוותה בדרדורם של מאות אלפים אל מעמקי העוני ושיגורם לקבץ נדבות של אוכל, ופתאום הממשלה הזאת שלבה גס כל כך בסבל אנושי – נעשית היפר פוליטיקלי קורקט ורגישה עד דמעות לסבלם של האווזים.

אלה דברים שנכתבים בהיסוס רב, כיוון שבעלי חיים בכלל ואלה שלי בפרט יקרים ללבי.

אבל בחודש האחרון כשראיתי את המפגינים שובי הלב והאידיאליסטים (באמת), שעמדו בדבקות מול קסטרו והפגינו נגד סחר בפרוות ואף הצליחו במלחמתם – שאלתי את עצמי למה העובדה שהבגדים של רשתות האופנה האלה נתפרים בידי עלובי חיים שמשתכרים דולר-שניים ביום ובמחיר ניצולם, זיעתם ועוניים אנחנו לובשים סמרטוטים מעוצבים – למה זה לא מוציא את אותם מפגינים לרחוב, למה זה לא מייצר את אותן אנרגיות מצוינות של מחאה. ואילו השפנים רכי הפרווה – כן.

בשנה שחלפה פרסמו שני כלי התקשורת הנפוצים במדינה, בהבלטה ובמקום של כבוד, שני סיפורים מצמררים.

בפברואר השנה, בחדשות ערוץ שתיים, דווח בלווי צילומים שאינם מותירים מקום לדמיון על פועלים זרים שחיים בתנאים תת אנושיים במקום העבודה המפוקפק שלהם – הם גרים, אוכלים וישנים בכלובים, צמוד לכלובי אווזים לפיטום, ביב פתוח של צואת אווזים משכשך מתחת לכלוביהם-מיטותיהם.

במאי השנה, במוסף "שבעה ימים", דווח  בהרחבה על גורלן המר של הלוליניות הקטינות בקירקסים שמגיעים לארץ. בנות חמש הן נלקחות לנצח מהבית, מעונות, מוכות, מאומנות ממש כמו חיות קרקס כדי לשעשע אותנו.

אלא שנגד שימוש בחיות בקרקסים היו הפגנות יפות ומתוקשרות עד שנאסר, ולהופעת הילדות זרמו הורים וילדים בלי שמפגין אחד צייץ. ובדיוק על פי אותו דפוס, גם על זוועת התנאים של הפועלים בכלובים לא שמענו ולו הד קלוש של מחאה, אבל סבלם של האווזים שחלקו אתם מגורים עורר שוועה שעלתה השמימה עד שחדרה דרך חלונות חדר הישיבות של הממשלה.

אכזריות כלפי חיות היא נתעבת. חברה מוסרית בהחלט נמדדת ביחסה לבעלי חיים. אבל הרבה קודם היא נמדדת ביחסה לעובדים, לזקנים, לעניים, לחלשים בכלל.

זה לא עומד בסתירה, אפשר גם וגם, וצריך לומר שתמיד נעים לראות אנשים מפגינים למען עניין עקרוני. אבל איכשהו יש תחושה, במיוחד נוכח ההחלטה המוזרה הזאת של הממשלה נגד פיטום האווזים (החלטה שנראית כמו יהלום שהלך לאיבוד בערימת צואה) – שמשהו השתבש מאוד בסדרי העדיפויות של הציבור המודע וגם של הממשלה. הממשלה מצדה בחרה להדגים את החמלה המפורסמת שלה דווקא על אווזים. אווזים כן, עניים לא. הציבור המודע, מבחינתו, הפך, לפעמים, את הדאגה לגורלם של בעלי החיים לתעודת הכשר מוסרית שאחריה כבר לא צריך לדאוג לכלום.

עוד סיפור אחד קטן להמחשת העניין: בעיצומו של המשבר ברשויות המקומיות, כשעשרות אלפים עובדים נענשו בהלנת שכר המונית ועבדו בלי שכר, טילפן אלי מי שהיה מופקד ישירות על הטיפול במשבר, שר הפנים דאז, אברהם פורז. פורז, צמחוני, ניסה לשכנע אותי לכתוב גילוי דעת נגד התנאים הקשים שבהם מוחזקות התרנגולות המטילות.

תסלחו לי, ויסלחו לי הכלבה והחתול שלי וכל חתולי הרחוב והציפורים הפצועות המטופלים בידי ילדי – אבל  קצת השתגענו.

על פי הקו הזה, התורים לבתי התמחוי ימשיכו לגדול, אבל מולם יהיו הפגנות סוערות נגד הוצאתן להורג של תולעי החסה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.