כשצריך לבקש סליחה צץ העוני

יום הכיפורים (המימד הסליחתי שלו) מעורר כנראה בקרב עורכי העיתונים והעיתונאים משהו שאותו הם מסתירים ביתר ימות השנה. פתאום מתגלה העוני במלוא כיעורו כתופעה חברתית שאי אפשר לעמוד בפניה.

בכתבה אחת אנו מתבשרים שמפעילי בתי התמחוי מוחים כנגד המדינה שאינה מאפשרת לאנשים לחיות בכבוד "בנסיון לכפות את המדינה לקחת אחריות לחרפה, הגישו הארגונים החברתיים, ביניהם "יד עזר לחבר", עתירה לבג"ץ, שבה ביקשו לחייב את המדינה לחלק קיצבאות שיבטיחו לכל אזרח קיום מינימלי.  "נדהמתי לגלות, שהמדינה טענה בתשובתה לבג"ץ שבתי התמחוי מספקים לאזרחים קיום מינימלי, אז זה בסדר", אומר סבג, "בעבר חשבתי שבתי התמחוי הם עזרה ראשונה, אבל הממשלה הפכה את החרפה לשיטה". גם שם הבינו שבתי תמחוי אינם פיתרון והם אף מאפשרים למדינה לרחוץ בניקיון כפיה.

במוסף הכלכלי של הארץ (מוטי בסוק) מצאנו את המשפטים הבאים: "אבל יותר מכל נתניהו צריך לבקש סליחה מהשכבות החלשות – קורבנותיו העיקריים בכל הקדנציה שלו באוצר. בדיונים המתקיימים עתה באוצר, מודים בכירי המשרד: "פגענו יותר מדי בשכבות החלשות. צריך למצוא דרך לפצותן". פתאום האוצר מוכן להקציב 2 מיליארד שקל להקטנת הפערים בחברה, למס הכנסה שלילי. פתאום באוצר מדברים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, על סיוע לאמהות חד-הוריות ולקשישים, לערבים ולבדווים.

נתניהו, במסגרת הרפורמה שלו, הקריב את החלשים לטובת הפחתות מס לשכבות המבוססות. הוא פגע בחלשים כמעט בכל דרך, בקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי, דרך תקציבי הבריאות, החינוך והרווחה וגם במסרים שהעביר לציבור נגד המגזר הציבורי, נגד החלשים, מקבלי הבטחת הכנסה, מובטלים וחסרי הישע". מה באמת ממש לא ידענו, הפתעתם אותנו.

בכתבה אחרת של רותי סיני הדנה בהנצחת העוני נכתב: " העוני אינו מכת שמים ולא אשמת הביטוח הלאומי. הוא מעשה ידיהן של חברות עסקיות, תעשיינים, בנקים, סוחרים, קבלנים, פוליטיקאים ושל רבים אחרים שאותם הוא משרת היטב. לעוני שני תפקידים – בו-בזמן הוא גם מאפשר וגם גורם לניצול המתמשך והבלתי-מוסרי של עובדים זרים המשועבדים למתווכים ולמעסיקים, עולים קשיי יום, ערבים חסרי השכלה וצעירים חסרי ברירה. המעסיקים מקבלים עבודה זולה – החברה מקבלת עובדים עניים ורמת חיים. ולאחר שהמעסיקים גומרים לנצל את העובדים בשעות העבודה, הם גם חוטאים כלפיהם בשעות הפנאי, בכך שמלעיטים אותם לצרוך מעבר ליכולתם – הלוואות בבנק, כרטיסי אשראי, רכישת טלפונים ניידים בתשלומים". עוד שתי כתבות עוסקות בהלנת שכר והעסקה פוגענית כאילו אלו מתגלים רק יום יומיים לפני יום כיפור ואינם תופעה קבועה בשוק העבודה הישראלי.

גם YNET גייסו כותבים שביקרו קשות את המדיניות הכלכלית הנהוגה במקומותינו, בשני המאמרים מתבקשים העניים לבקש סליחה מנתניהו ומכל אלה להם הם מפריעים בעצם קיומם (גוז`נסקי מכתב לראש הממשלה ושר האוצר, גרינבאום פניה לאלוהים שישכנע את נתניהו לסלוח לעניים).

אז מה קורה פה? פתאום נתגלה האור או אולי יש פה איזו היטהרות של העיתונים שהעריצו, בחלקם הגדול, את התבונה ללא גבול של מתכנני הכלכלה הישראלית ושל המעסיקים. להיכן נעלמו המעריצים? לא צריך להיות אופטימיים מידי כי בידיעות אחרונות מצאנו גיליון שלם של מגזין ממון שבו מספרים המוצלחים על ההשפעה של אבותיהם, כנראה שכולם גדלו במשפחות חד הוריות כיון שאימהות בקושי מוזכרות.

כנראה שהוחלט לייחד עוד יום אחד בשנה לעניים ובזה לצאת ידי חובה. אבל העניים עניים בכל ימות השנה וללא מדיניות הולמת הם יתמידו במצבם העגום.