מכתב לשירה אוחיון על הנושא הנורא שאין להגיד את שמו

בשני דיונים שונים ומעניינים (טלי פחימה ופיטום האווזים) עלתה כאן שוב, בעוצמה, שאלת המזרחיות כמגדירת ריבוד חברתי וזהות עצמית. זה נושא שמעסיק אותי מאוד בגלל שבעיני הוא יסודי ואקוטי לחיינו כאן, ובו בזמן הוא מוכחש לחלוטין. התגובה שלך לעניין האווזים הפתיעה אותי מפני שבאופן מוזר התהליך שעברת (וגם איריס, על פי עדותה) דומה מאוד למה שאני עברתי, מהצד האשכנזי של המתרס.

בשנה ג`, מדעי ההתנהגות, באוניברסיטת בן גוריון  (זה היה לפני עשרים ושתיים שנים) היתה לי מרצה נהדרת למבנה חברתי של ישראל שלימדה אותי שהדיון הכי אסור בישראל הוא הדיון האתני. היא גם תרגלה אותנו להבחין בטכניקות ההשתקה. הטכניקה הנפוצה היא ליצור איזה בלבול לוגי ולהאשים בגזענות דווקא את מי שבעצמו היה מושא לדיכוי וכעת מנסה להאיר את הפינה החשוכה הזאת (ראי האשמתה של פחזנית אותך בגזענות). המרצה הזאת שלעד אזכור אותה בהכרת תודה (ד"ר אביבה אביב שמה) באה לי בזמן כמו רופא עיניים שמסיר קטרקט לפציינט מתעוור, שכן הייתי בתקופה של פעילות פוליטית שמאלנית קדחתנית. על משקל החתונה היוונית שלי, התקופה הגזענית שלי.

גם אני כמו חבריך משחררי עכברי המעבדה ואוספי הבגדים לילדים בעזה הייתי עסוקה בסוגיית הכיבוש אבל עיוורת לחלוטין לנעשה בבניינים שגרתי בהם כסטודנטית בדירות שכורות בשכונות ג` ד` הבאר שבעיות. כלומר הייתי רחומה כיאה במובן החמלתי הדוחה, אבל עיוורת להקשרים המבניים, הפוליטיים והכלכליים המדכאים. הבסיס שלי דווקא היה טוב: גדלתי בשכונה אשכנזית ענייה אך גזענית והייתי חשופה לגילויי גזענות כה בוטים כלפי מזרחים, עד שאפילו כילדה הרגשתי תיעוב אינטואיטיבי לגילויים האלה. תקופת השמאל האוניברסיטאי שלי פשוט הרסה כל חלקה טובה והציפה אותי בגזענות לא מודעת. העצרות שלנו במדרחוב הבאר-שבעי, שהיו מלוות תמיד בדחקות פנימיות מתנשאות כלפי ה"מקומיים", הנרטיב השקרי שהמזרחים הם המכשול לשלום (כאילו מפעל הכיבוש לא בוצע והונצח ע"י אשכנזים וכאילו ההתנחלויות לא היו מפעל אשכנזי) – ועוד כהנה וכהנה עיוורונות קשים שלשמחתי נגמלתי מהם מבעוד מועד.

עד היום, על פני שנים, אני משתאה בכל פעם מחדש מעוצמת ההתנגדות שמעורר העיסוק במזרחיות אצל שמאלנים אשכנזים. ועל אחת כמה וכמה אני מתקשה להבין את האנטגוניזם העז הזה אצל אחי הסוציאליסטים. הרי צריך להיות עיוור לחלוטין כדי לא לראות את החפיפה הכמעט מוחלטת בין מעמד סוציו-אקונומי ובין ארץ מוצא עד דור שלישי. אנשים מודעים כל כך מסרבים לראות הקשרים פשוטים כל כך לכל תחומי החיים – הדיור, הקרקעות, החינוך המכווין למגמות המקצועיות, מה לא. ומה שמעניין, שלעיתים אותם שמאלנים ממש בבואם לשנת שבתון באיזו אוניברסיטה אמריקאית יתייחסו לדיון  האתני שם בשיא הלגיטימיות.

העיוורון הזה לא נגמר בסוגיה המזרחית. עוד שלב בניכור שאני חשה כלפי ה"שמאל" הקונבנציונאלי התרחש לפני כחמש עשרה שנים, אחרי שהפרופסור עדי צמח היכה את אשתו עד זוב דם וכל צמרת האוניברסיטה העברית ובה גם דמויות מוכרות מראשי שלום עכשיו התגייסו לגונן עליו. על כך כתבה בחן רב הסופרת שולמית הראבן ז"ל כי לו עדי צמח היה מכה את הגנן הפלשתיני שלו אותן מכות ממש הוא היה מוחרם ומבודד בידי אותן פרסונות שהתגייסו לגונן עליו.

עוד דוגמא. לא מזמן סגר התעשיין דוב לאוטמן, אהוב השמאל, איש שוחר שלום, עוד מפעל טקסטיל שהיה בבעלותו והעביר אותו לשפחות של דולאר ליום במזרח כי הפועלות הישראליות, מזרחיות ודרוזיות, עולות כידוע יותר מדי (3330 שקל בחודש). האם הצעד הזה לווה בביקורת ציבורית? חלילה. להיפך. בדה מארקר קראתי מאמר שבח וקילוסים ללאוטמן, שם הוסבר שלו היה כאחד האדם כבר היה סוגר את המפעלים לפני שנתיים ולא עכשיו, ובכלל מדובר באיש יוצא דופן, כך נכתב. למה? משום שמבניין המשרדים שלו פעלה תחנה פיראטית לענייני שלום עם שכנינו והוא אף נשפט ונקנס על המעשה ההירואי השמאלני הזה. מה שהבהיר, לדעת הכותב, את מוסריותו הבלתי מוטלת בספק.

הלוואי שהיה לי כאן מקום למנות עוד כמה דוגמאות, והן רבות מני ים, לכן שעשעה אותי ודברה אל לבי ההקבלה הנועזת שעשית בין יעודם של האווזים ובין יעודם של הפלשתינים כממרקי מצפון של השמאל. אכן, יש כמה מקוואות טהרה שכאלה שאחרי שרוחצים בהם מקבלים פטור מעיסוק בסוגיות מורכבות וטורדות  מנוחה שדורשות גם התעסקות במה שנמצא מטר ממך וגם לימוד מעמיק של עולם הכלכלה והעבודה.

הזדהיתי מאוד עם דבריך על מרכז הליכוד, גם זו תובנה מרעננת שאין לי עם מי לחלוק אותה למעט במפגשים עם אנשים כמוך באתר הזה. אין ספק שיש גזענות עמוקה בשיח התקשורתי והציבורי על חברי מרכז הליכוד. ברור לגמרי שהאנשים האלה הם כליא ברק נוח וקל להפליא בשביל האליתה. הרי כל לוביסט בשכר שמסתובב במסדרונות הכנסת מטעם בעלי ההון משפיע על החקיקה ועל חלוקת המשאבים יותר מגדול העוזי כהנים. מוטב לתקשורת שתבדוק את הלהיטות של עצמה לראיין שוב ושוב ושוב, באופן אובססיבי, את עוזי כהן. הנה, נרשם עוד וי על הצגתו של הליכודניק כניאנדרטל עילג ומושחת. אותי הטרנד הזה דוחה.

שמתי לב שבתגובתה המזועזעת של פחזנית לתובנות שלך ובדרישתה לצנזר את דבריך המסוכנים, לא היו הסברים מושכלים, אלא טכניקה שהבחנתי בה מזמן. היא פשוט הכניסה את דבריך לתוך מרכאות, כאילו ברגע שימוסגרו בתוך המרכאות תזעק לשמיים המופרכות של דבריך. על פני שנים, בביקורות טלוויזיה בעיקר, אני שמה לב שבכל פעם שכותבים על ראיון שלי עם פוליטיקאי מזרחי בין אם זה סילוון שלום הימני ובין אם זה עמיר פרץ השמאלני – כמעט לעולם ילעיגו את דבריהם בטכניקה הזאת. לא מסבירים לי מה לא בסדר במה שהם אמרו. שמים את זה במרכאות. סוג של קריצה. אנחנו האשכנזים כבר נבין. קצת מביך להתייחס לטקסט שנכתב בשם בדוי מתיילד כל כך (אגב, למה לא שמות אמיתיים? זה לא איזה אתר הכרויות נועז. אפשר להתייצב בסבבה מאחורי הדברים וגם להוריד אגב כך את רמת הגידופים חסרי השחר שבעלי השמות הבדויים מתפתים להשתמש בהם), אבל הטקסטים של אותה פחזנית הם מאוד קלאסיים לעניינינו ומאוד מאלפים. כמו גם השימוש, כפי שציינה איריס, במלה "קפוח" המתבכיינת במקום במלה "דיכוי" הסוציולוגית.

מטבע העיסוק שלי אני מקבלת פידבקים על מוצא פי. טרנדים באים והולכים, אבל יש דבר אחד שלא משתנה: כל אימת שאני מתעסקת בסוגיה האתנית הפנים-יהודית ישראלית, אני חוטפת תגובות קשות מהמילייה שלי. "אשתי מתה עליך," אמר לי עמית בכיר שלי לפני כמה שנים אחרי שאשתו, מרצה להיסטוריה, שמעה אותי אומרת משהו על אתניות. "אבל אתמול היא אמרה לי, תגיד, שלי השתגעה?"  שזו כמובן – ואת מן הסתם יודעת זאת טוב ממני – עוד טכניקה מקובלת. מי שמתעסק בזה, הוא או משוגע או מקופח מקצועי ושניהם יחד, המשוגע והמקופח "מוציאים את השד העדתי מהבקבוק" בטקס פגני.

מכתב אל אדם מסויים (במקרה הזה אליך, שירה) אמור לנחות במייל האישי של הנמען. אבל יפה עשתה איריס (שוב איריס) כשחידדה את חשיבות הדיון הפומבי על פני זה האישי.