מכתב לשירה אוחיון על הנושא הנורא שאין להגיד את שמו

שלי יחימוביץ`

בשני דיונים שונים ומעניינים (טלי פחימה ופיטום האווזים) עלתה כאן שוב, בעוצמה, שאלת המזרחיות כמגדירת ריבוד חברתי וזהות עצמית. זה נושא שמעסיק אותי מאוד בגלל שבעיני הוא יסודי ואקוטי לחיינו כאן, ובו בזמן הוא מוכחש לחלוטין. התגובה שלך לעניין האווזים הפתיעה אותי מפני שבאופן מוזר התהליך שעברת (וגם איריס, על פי עדותה) דומה מאוד למה שאני עברתי, מהצד האשכנזי של המתרס.

בשנה ג`, מדעי ההתנהגות, באוניברסיטת בן גוריון  (זה היה לפני עשרים ושתיים שנים) היתה לי מרצה נהדרת למבנה חברתי של ישראל שלימדה אותי שהדיון הכי אסור בישראל הוא הדיון האתני. היא גם תרגלה אותנו להבחין בטכניקות ההשתקה. הטכניקה הנפוצה היא ליצור איזה בלבול לוגי ולהאשים בגזענות דווקא את מי שבעצמו היה מושא לדיכוי וכעת מנסה להאיר את הפינה החשוכה הזאת (ראי האשמתה של פחזנית אותך בגזענות). המרצה הזאת שלעד אזכור אותה בהכרת תודה (ד"ר אביבה אביב שמה) באה לי בזמן כמו רופא עיניים שמסיר קטרקט לפציינט מתעוור, שכן הייתי בתקופה של פעילות פוליטית שמאלנית קדחתנית. על משקל החתונה היוונית שלי, התקופה הגזענית שלי.

גם אני כמו חבריך משחררי עכברי המעבדה ואוספי הבגדים לילדים בעזה הייתי עסוקה בסוגיית הכיבוש אבל עיוורת לחלוטין לנעשה בבניינים שגרתי בהם כסטודנטית בדירות שכורות בשכונות ג` ד` הבאר שבעיות. כלומר הייתי רחומה כיאה במובן החמלתי הדוחה, אבל עיוורת להקשרים המבניים, הפוליטיים והכלכליים המדכאים. הבסיס שלי דווקא היה טוב: גדלתי בשכונה אשכנזית ענייה אך גזענית והייתי חשופה לגילויי גזענות כה בוטים כלפי מזרחים, עד שאפילו כילדה הרגשתי תיעוב אינטואיטיבי לגילויים האלה. תקופת השמאל האוניברסיטאי שלי פשוט הרסה כל חלקה טובה והציפה אותי בגזענות לא מודעת. העצרות שלנו במדרחוב הבאר-שבעי, שהיו מלוות תמיד בדחקות פנימיות מתנשאות כלפי ה"מקומיים", הנרטיב השקרי שהמזרחים הם המכשול לשלום (כאילו מפעל הכיבוש לא בוצע והונצח ע"י אשכנזים וכאילו ההתנחלויות לא היו מפעל אשכנזי) – ועוד כהנה וכהנה עיוורונות קשים שלשמחתי נגמלתי מהם מבעוד מועד.

עד היום, על פני שנים, אני משתאה בכל פעם מחדש מעוצמת ההתנגדות שמעורר העיסוק במזרחיות אצל שמאלנים אשכנזים. ועל אחת כמה וכמה אני מתקשה להבין את האנטגוניזם העז הזה אצל אחי הסוציאליסטים. הרי צריך להיות עיוור לחלוטין כדי לא לראות את החפיפה הכמעט מוחלטת בין מעמד סוציו-אקונומי ובין ארץ מוצא עד דור שלישי. אנשים מודעים כל כך מסרבים לראות הקשרים פשוטים כל כך לכל תחומי החיים – הדיור, הקרקעות, החינוך המכווין למגמות המקצועיות, מה לא. ומה שמעניין, שלעיתים אותם שמאלנים ממש בבואם לשנת שבתון באיזו אוניברסיטה אמריקאית יתייחסו לדיון  האתני שם בשיא הלגיטימיות.

העיוורון הזה לא נגמר בסוגיה המזרחית. עוד שלב בניכור שאני חשה כלפי ה"שמאל" הקונבנציונאלי התרחש לפני כחמש עשרה שנים, אחרי שהפרופסור עדי צמח היכה את אשתו עד זוב דם וכל צמרת האוניברסיטה העברית ובה גם דמויות מוכרות מראשי שלום עכשיו התגייסו לגונן עליו. על כך כתבה בחן רב הסופרת שולמית הראבן ז"ל כי לו עדי צמח היה מכה את הגנן הפלשתיני שלו אותן מכות ממש הוא היה מוחרם ומבודד בידי אותן פרסונות שהתגייסו לגונן עליו.

עוד דוגמא. לא מזמן סגר התעשיין דוב לאוטמן, אהוב השמאל, איש שוחר שלום, עוד מפעל טקסטיל שהיה בבעלותו והעביר אותו לשפחות של דולאר ליום במזרח כי הפועלות הישראליות, מזרחיות ודרוזיות, עולות כידוע יותר מדי (3330 שקל בחודש). האם הצעד הזה לווה בביקורת ציבורית? חלילה. להיפך. בדה מארקר קראתי מאמר שבח וקילוסים ללאוטמן, שם הוסבר שלו היה כאחד האדם כבר היה סוגר את המפעלים לפני שנתיים ולא עכשיו, ובכלל מדובר באיש יוצא דופן, כך נכתב. למה? משום שמבניין המשרדים שלו פעלה תחנה פיראטית לענייני שלום עם שכנינו והוא אף נשפט ונקנס על המעשה ההירואי השמאלני הזה. מה שהבהיר, לדעת הכותב, את מוסריותו הבלתי מוטלת בספק.

הלוואי שהיה לי כאן מקום למנות עוד כמה דוגמאות, והן רבות מני ים, לכן שעשעה אותי ודברה אל לבי ההקבלה הנועזת שעשית בין יעודם של האווזים ובין יעודם של הפלשתינים כממרקי מצפון של השמאל. אכן, יש כמה מקוואות טהרה שכאלה שאחרי שרוחצים בהם מקבלים פטור מעיסוק בסוגיות מורכבות וטורדות  מנוחה שדורשות גם התעסקות במה שנמצא מטר ממך וגם לימוד מעמיק של עולם הכלכלה והעבודה.

הזדהיתי מאוד עם דבריך על מרכז הליכוד, גם זו תובנה מרעננת שאין לי עם מי לחלוק אותה למעט במפגשים עם אנשים כמוך באתר הזה. אין ספק שיש גזענות עמוקה בשיח התקשורתי והציבורי על חברי מרכז הליכוד. ברור לגמרי שהאנשים האלה הם כליא ברק נוח וקל להפליא בשביל האליתה. הרי כל לוביסט בשכר שמסתובב במסדרונות הכנסת מטעם בעלי ההון משפיע על החקיקה ועל חלוקת המשאבים יותר מגדול העוזי כהנים. מוטב לתקשורת שתבדוק את הלהיטות של עצמה לראיין שוב ושוב ושוב, באופן אובססיבי, את עוזי כהן. הנה, נרשם עוד וי על הצגתו של הליכודניק כניאנדרטל עילג ומושחת. אותי הטרנד הזה דוחה.

שמתי לב שבתגובתה המזועזעת של פחזנית לתובנות שלך ובדרישתה לצנזר את דבריך המסוכנים, לא היו הסברים מושכלים, אלא טכניקה שהבחנתי בה מזמן. היא פשוט הכניסה את דבריך לתוך מרכאות, כאילו ברגע שימוסגרו בתוך המרכאות תזעק לשמיים המופרכות של דבריך. על פני שנים, בביקורות טלוויזיה בעיקר, אני שמה לב שבכל פעם שכותבים על ראיון שלי עם פוליטיקאי מזרחי בין אם זה סילוון שלום הימני ובין אם זה עמיר פרץ השמאלני – כמעט לעולם ילעיגו את דבריהם בטכניקה הזאת. לא מסבירים לי מה לא בסדר במה שהם אמרו. שמים את זה במרכאות. סוג של קריצה. אנחנו האשכנזים כבר נבין. קצת מביך להתייחס לטקסט שנכתב בשם בדוי מתיילד כל כך (אגב, למה לא שמות אמיתיים? זה לא איזה אתר הכרויות נועז. אפשר להתייצב בסבבה מאחורי הדברים וגם להוריד אגב כך את רמת הגידופים חסרי השחר שבעלי השמות הבדויים מתפתים להשתמש בהם), אבל הטקסטים של אותה פחזנית הם מאוד קלאסיים לעניינינו ומאוד מאלפים. כמו גם השימוש, כפי שציינה איריס, במלה "קפוח" המתבכיינת במקום במלה "דיכוי" הסוציולוגית.

מטבע העיסוק שלי אני מקבלת פידבקים על מוצא פי. טרנדים באים והולכים, אבל יש דבר אחד שלא משתנה: כל אימת שאני מתעסקת בסוגיה האתנית הפנים-יהודית ישראלית, אני חוטפת תגובות קשות מהמילייה שלי. "אשתי מתה עליך," אמר לי עמית בכיר שלי לפני כמה שנים אחרי שאשתו, מרצה להיסטוריה, שמעה אותי אומרת משהו על אתניות. "אבל אתמול היא אמרה לי, תגיד, שלי השתגעה?"  שזו כמובן – ואת מן הסתם יודעת זאת טוב ממני – עוד טכניקה מקובלת. מי שמתעסק בזה, הוא או משוגע או מקופח מקצועי ושניהם יחד, המשוגע והמקופח "מוציאים את השד העדתי מהבקבוק" בטקס פגני.

מכתב אל אדם מסויים (במקרה הזה אליך, שירה) אמור לנחות במייל האישי של הנמען. אבל יפה עשתה איריס (שוב איריס) כשחידדה את חשיבות הדיון הפומבי על פני זה האישי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי

    מזמן, מאוד מאוד מעריך את הערכים והפעילות שלך למען צדק חברתי. מזמן מעריך את המורכבות שבה את מתייחסת לנושאי שלום וביטחון והפתרונות בעתיד. אבל, תמיד שאלתי את עצמי מתי תאמרי משהו ברור להקשר הדיכוי של מזרחים בישראל. ואמרת היום באופן ברור. תודה.

  2. אני כבר מעדיף את ליבנת ואת הליכוד

    לפחות הליכוד חייב בדרך כלשהי לא להיראות גזעני כלפי מזרחים ולהראות תוצאות ולא יאבדו להם קולות. שרים של הליכוד פועלים ופעלו בעבר יותר למען המזרחים מאשר אנשי המערך ומר"צ, בתוך ומחוץ לממשלות ישראל

  3. איל

    קל היום לפרסם פוסט על כל נושא שתחפוץ ובסיומו תצא גיבור ומוביל דעה חברתית.
    איני רואה הבדלים ביני לבין שום פרט הומו ספיאנס אחר החי על הכדור איתי.
    אך להוציא כזה פוסט זול כדי לקבל עוד כמה קולות, מביך.

  4. אור שחר

    ובכל זאת, אליה וקוץ בה, חייב להעלות שתי נקודות:

    א. ביחס לעמיר פרץ – זכורה לי הביקורת בזמנו מצד המחנה שלך על "מפקדי הארגזים" של פרץ, מונח שלא אהבתי גם אז, שטמונה בו בדיוק אותה התנשאות שהזכרת ביחס למרכז הליכוד, כאילו לוביזם וקבלני קולות הם תופעה שרק עמיר פרץ משתמש בה. הבוז כלפי פרץ במפלגת העבודה נבע בדיוק מאותה גישה אליטיסטית כלפי "השכונות", אגב, גם כשר ביטחון. פרץ אמנם כשל בגדול כאשר הסכים להיות שר ביטחון בממשלת אולמרט, ואף על פי כן הוא אדם ראוי לחלוטין, ועד היום האדם היחיד שגרם לי להצביע למפלגת העבודה.

    ב. לגבי הביקורת על "כנופיית השמאל": מצד אחד, היא מוצדקת לחלוטין. המקרה של עדי צמח איננו מקרה בודד, וניתן למצוא דוגמאות נוספות בהתגייסות למען יצחק לאור, למשל, או בהגנה על הדרישה ל"צניעות הנשים" והשתקת ההטרדות המיניות בשייח ג'ראח. מצד שני, כל זאת איננו גורע מצדקת המאבק בעוולות הכיבוש, שהן ללא ספק עוולות בלתי נסבלות בעליל, וההתחבאות מאחורי השיח החברתי לא תעלים אותן. אני חושב שהמאבק למען שיווין אזרחי בישראל, גם במובן של הדרת הנשים, גם במובן של הקיפוח המובהק והזלזול כלפי המזרחים והפריפריה, וגם במובן של דיכויין האכזרי של זכויות האזרח של הערבים בישראל הוא מוצדק לחלוטין. כל המאבקים הללו הם למעשה אותו המאבק. דווקא משום כך אסור להעלים את סוגיית השוויון כלפי האזרחים הערבים וניצולם האדנותי של הפלשתינים, גם אם לא מדובר בעמדה פופולרית. וזוהי הסיבה העיקרית כרגע לכך שלא אצביע לך: משום שאני סבור שבדיוק כפי שאת מדברת על ההתעלמות מהגזענות כלפי מזרחים בישראל, באותה נשימה את מתעלמת ממיליון לא יהודים בישראל ועוד כמעט כשני מיליון פליטים בשטחים הכבושים. לא שמעתי אותך פעם אחת מדברת על הגזענות בשיח התקשורתי, בממשלה, בחקיקה ובציבור הכללי כלפי הערבים. לעזאזל, היו כל כך מקרי אלימות מחרידים כלפי ערבים בשנתיים האחרונות שכבר התעלו הרבה מעל הגזענות הסמויה באקדמיה או בכלכלה, שמי שאינו פותח פיו, זה אומר דרשני. את מדברת על שווין למזרחים לא במתק שפתיים? לא על מנת לגזור קופון? זעקי את זעקתם של המדוכאים הלא יהודים, דברי בשם הפועלים שאינם ב"מדינה הציונית" שאת מזכירה. את אסמה אגבריה שמעתי זועקת את זעקתם על זריקתם מן המחאה החברתית, ואותך שמעתי מדברת על "מתווה קלינטון". אשמח מאוד אם תוכלי להגיב.