המג"בניק המזמר - המזרחיות על פי גלגל"צ

אמצע הלילה בכפר
מדליק עוד סיגריה לפני מעצר
אני שומר ומואזין שר מרמאללה

מויאל, שכתב והלחין את השיר, מספר את עברו כלוחם משמר הגבול. ברגישות ובנחישות הוא חושף חומר פנימי רך, של המציאות הישראלית הקשה. הוא שומר, כאן על הקרקע, למרות שהוא זמר, והמואזין ששר מרמאללה הוא המסלסל את קולו לכבוד האל. הוא מדליק סיגריה לפני מעצר וזאת הפעם היחידה שאנחנו יודעים שיש שם פלסטינים – אחרת את מי הוא עוצר? פעולה קובעת גורלות כמו מעצר היא יומיומית כמו עישון הסיגריה – פעולה טבעית של הגוף המכור.   

בין אנשים בשחור
עובר עוד גדר שקשה לעבור
אני נמצא בין אלחאדר לבית ג`אלה

מויאל, שגדל במעלה אדומים, זר בכפרי הגדה המערבית. עם זאת, קשה שלא לטעום בשירה את הסקסיות, האקזוטיות שהוא מייחס למיקום המדוייק שלו ובגלגול השמות הערביים על לשונו (בדרך כלל בישראל נמנעים מלהתייחס לשמם הפרטי של הכפרים או האיזורים מבלי להוסיף להם את מלבושיהם הצבאיים- מרחב, נפה וכו`. ) יש בעצם משהו מלהיב, בלהיות שם, בלשמוע את המואזין במסלסל בקולו אל תוך השמיים. אוריינטליזם פשוט או אולי אלה הם זכרונות אסורים של יהודי ערבי? אבל בסופו של דבר

זה אמצע הלילה
ואולי כבר מאוחר
את לא מתקשרת
אז אולי אבוא מחר
תראי עננים
עכשיו צבעו עצמם אפור
בגלל המצב שלנו

המאזינים של גלגל"צ  (שתחנת הרדיו ובעליה גידלו אותם מינקות) חלקם הגדול מזרחי, בוחרים את מויאל בגלל תיאור המציאות נטול הביקורת שאיתו הם רוצים להזהות. הוא בסופו של דבר חייל קטן, א – פוליטי, שרוצה להגיע הביתה לחברה שלו. הפוליטיקה והכיבוש אינם עניין של בחירה אלא כוחות טבע ולכן העננים נהיים אפורים בגלל "המצב שלנו". אין פלסטינים, אין דמויות, גם אין עימות. הם לא קיימים מלבד היותם "המצב שלנו" (מצב החירום שלנו? מצב המוסר שלנו? מצב המוסיקה שלנו? ) משטר ההצדקה של מויאל הוא המצב עצמו והפעולות שהוא עושה אינן מתוך בחירה, כוחות הטבע הגדולים של הצבא והמדינה הם המכריעים את גורלו.  

אמצע הלילה בכפר
ירח מאיר לי על זמן שעבר
בסמטאות חייל שם מתפלל
(לכה דודי לקראת כלה)

היחידי שעושה פעולה אקטיבית הוא החייל המתפלל בסמטאות. זהו ביטוי של כבוד לדתיים היהודיים והמתנחלים שאינם מעורפלים אלא יודעים בדיוק מה הם שרים, בעוד מויאל נקרע בין המדים לתפילות השבת לסלסול קולו המהפנט של המואזין, זה שישאר שם גם אחרי שמויאל ילך הביתה. 
בקליפ של השיר, רואים את מויאל אוכל ארוחת שישי עם משפחתו והחברה. מדליקים נרות ומברכים ואחר כך מדליקים את החדשות. מה שנקרא, מסורתיים מינוס. הוא מוקפץ לכוננות למבצע מסוכן וכל המשפחה והחברה ממתינים לשמוע ממנו.

ריח של שריפות
ושוב קשה לראות
שמלווה אותנו מסך של ערפל

רגע לפני שנשבר
הבוקר מאיר והלילה עבר
אני חוזר והוא עוד שר שם מלמעלה

מלווה אותנו מסך של ערפל כי אנחנו לא יודעים מה יהיה, כי אנחנו בעצמנו אין לנו דעה על מה שצריך להיות, כי אני שם כי שלחו אותי, כי זה המצב שלנו, אבל בסופו של דבר, אני חוזר הביתה, לגבולות המדינה, לחברה שלי והמואזין עדיין שר מלמעלה. השיר המורכב מגיטרות נוסח שלום חנוך, וחלילים המנשיבים רוח מזרחית הוא שיר מושלם לנסיעה ברכב, במיוחד לחיילים שחוזרים הביתה. לחיילי מג"ב, הפועלים השחורים של הצבא, הראל מויאל הוא גיבור אמיתי. זאת לא המוזיקה שהרב באמת אוהבים, אבל הוא שם אותם על המפה וכשומרי גבול, זה הדבר החשוב ביותר. 

הראל מויאל הוא חלק מה"חומר הלבן". במדינה שבה הכל הפוך – ההיפהופ ציוני ובמקום מהפכן טרובדור יש חיילים שמספרים על הצבא שלהם, המזרחי הופך ללבן ואהוב כשהוא ממלא את תפקידו ככוח השיטור, חיץ בין הלבנים והערבים. הוא גם חייל  ששומר על הגבולות, הוא גם מסלסל בקולו, וגם אין לו ביקורת על המהלכים הפוליטיים שהוא משרת, או המשימות שאליהן הוסלל, מבחינתו זהו כוח טבע. זה המצב שלנו.

יעל ברדה היא עורכת דין לזכויות אדם וממיסדות תנועת "מהפך".