שטיגליץ על התוצאות המוסריות של צמיחה כלכלית

יוסי דהאן

מוקדש לכתבים, פרשנים ומרצים לכלכלה ושאר חברי הכת.

המאמר המעניין והחשוב הזה של ג`וזף שטיגליץ שייך לקטגוריית מאמרי "גזור ושמור", בבחינת דע מה תשיב לפנדמנטליסט ניאו ליברל כלכלי ישראלי מצוי. חלקים מהמאמר מתורגמים בתרגום חופשי וחלקים אחרים סיכמתי בקצרה.

הכלכלן גוז`ף שטיגליץ (Joseph Stiglitz) הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, שירת ככלכלן ראשי בבנק העולמי וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001. ספרו  "אי נחת בגלובליזציה" יצא לאחרונה בתרגום עברי.

המאמר שהופיע בכתב העת "Foreign Affairs" הוא סקירה ארוכה על ספרו של בנג`מין פרידמן "The Moral Consequences of Economic Growth" , בנז`מין פרידמן הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת הרוארד.

הספר של פרידמן דן במבקרי הצמיחה הכלכלית. מבקרים אלה נמנים על שני מחנות: המחנה הסביבתי המצביע על נזקיה של הצמיחה הכלכלית לסביבה, והמחנה החברתי המצביע על השפעת הצמיחה על העוני. פרידמן טוען כי לצמיחה יש פוטנציאל להיטיב עם הסביבה, לצמצם את העוני, לקדם דמוקרטיה וליצור חברה סובלנית יותר. פרידמן מכיר בכך שכלכלת שוק אינה מבטיחה באופן אוטומטי צמיחה, צדק חברתי, או אפילו יעילות כלכלית. הוא מציין שלמדינה יש תפקיד חשוב בהשגת מטרות אלו.

פרידמן מסביר כי יש קשר בין צמיחה לדמוקרטיה – צמיחה משפיעה על דמוקרטיה ודמוקרטיה משפיעה על צמיחה. אולם היחסים הללו מורכבים, כותב שטיגליץ, לסין יש את הצמיחה הגדולה ביותר בעשרים וחמש שנים האחרונות אולם היא אינה דמוקרטיה, כמו כן קיימת הנחה כי דמוקרטיות, כיוון שהן תלויות בתמיכת המוני הבוחרים, ידאגו לצרכי העניים. אולם סין עשתה הרבה יותר להפחית את העוני מאשר רוב המדינות האחרות. לעומת זאת בארצות הברית ההכנסה החציונית של משקי הבית ירדה, (ההכנסה החציונית זו ההכנסה שהכנסתם של חצי ממשקי הבית במדינה גבוהים ממנה וההכנסה של החצי השני של משקי הבית נמוכים ממנה), העשירים זכו להפחתות מיסים והעוני גדל.

השאלה, כותב שטיגליץ, אינה עם השלטון צריך לתמוך בצמיחה או להתנגד לה, אלא השאלה צריכה להיות האם המדיניות תומכת במה שניתן לכנות "צמיחה מוסרית" – צמיחה בת קיימא, המשפרת את רמת החיים לא רק בהווה אלא גם עבור הדורות הבאים, צמיחה המובילה לחברה פתוחה וסובלנית יותר. כמו כן השאלה היא מה ניתן לעשות על מנת שפירות הצמיחה יתחלקו באופן שוויוני יותר, כך שתיווצר חברה צודקת וסולידרית יותר ולא חברה משוסעת ומקוטבת כפי שזו התגלתה בניו אורלינס לאחר הוריקן קתרינה.

פרידמן מציע שורה של המלצות ליצירת צמיחה מוסרית, אולם המלצות אלו רחוקות מאד מהמדיניות הכלכלית של ארצות הברית בשנים האחרונות, מדיניות שלא יצרה צמיחה ויצרה חברה המאופיינות באי צדק חברתי הולך וגדל.

שטיגליץ יוצא נגד ההתייחסות של הכלכלנים לתוצר הלאומי הגולמי כמדד יחיד לצמיחה כלכלית, הוא סבור שזהו מדד מטעה ומציג כדוגמה את ארגנטינה וארצות הברית כמדינות שבשנים מסוימות הציגו תל"ג גבוה, בעיקר בשל הלוואות החוץ שנטלו על מנת לממן צריכה מקומית והפחתות מס עבור העשירים.

שטיגליץ מבקש מאיתנו לבצע את הניסוי המחשבתי הבא:

אם הייתם יכולים לבחור באיזו מדינה לחיות אולם ההכנסה שאותה הייתם מקבלים באותה מדינה הייתה נקבעת באופן אקראי, האם הייתם בוחרים לחיות במדינה שבה התוצר הלאומי לנפש הוא הגבוה ביותר? לא, אומר שטיגליץ, השיקול הרלבנטי להחלטה כזו הוא ההכנסה החציונית (שוב ההכנסה שחצי מהאוכלוסייה מתחתה וחצי מהאוכלוסיה מעליה). ככל שחלוקת ההכנסה במדינה מקוטבת יותר,  כלומר רוב ההכנסה והעושר נמצאים בידי מעטים בקצה העליון של הסולם הלכלכלי, כך ההכנסה החציונית הופכת להיות יותר ויותר נמוכה מההכנסה הממוצעת. זו הסיבה לכך שלמרות שהתוצר הלאומי לנפש בארצות הברית גבוה באופן יחסי בשל הקיטוב הכלכלי הגדול ההכנסה החציונית הולכת וקטנה.

ישנם טעמים נוספים מדוע לא תרצו להתייחס לנתון של תוצר לאומי לנפש כמדד בלעדי. 

מה יקרה במקרה שתחלו? או אם תאבדו את מקום התעסוקה שלכם? מה יקרה כאשר תפרשו מהעבודה? או אם מטרידה אתכם רמת הפשיעה,  או אם אתם דואגים לאיכות החינוך של ילדיכם בהשוואה לחינוך של ילדים במדינות אחרות, או אם אתם מודאגים מאיכות הסביבה והאם השלטון דואג לכך שהמים שאתם שותים אינם מזוהמים. כל אלה אינם באים לידי ביטוי במדד האחד והיחיד – התוצר הלאומי לנפש.

מבעד לעדשות הללו ארצות הברית אינה נראית טוב. אין ספק, כותב שטיגליץ, ישנם ממדים שבהם ארצות הברית עולה על מדינות אחרות, למשל בשיעור האסירים הכלואים בבית הסוהר ובמספר שעות העבודה השבועיות. זו מדינה שיש בה פחות בטחון תעסוקתי, פחות ביטוח מאבטלה ופחות אנשים זוכים לכיסוי רפואי מאשר במדינות אחרות.

פרידמן טוען, כותב שטיגליץ, שלמרות שהגלובליזציה הגדילה את אי השוויון בתוך מדינות, היא גרמה לירידה בעוני ואי השוויון ברמה הגלובלית. שטיגליץ מוצא מספר ליקויים בטיעון של פרידמן.

הליקוי הראשון נוגע להגדרת המושג עוני, כפי שהבנק העולמי הדגיש, טוען שטיגליץ, עוני אינו רק שאלה של הכנסה, אלא גם ביטחון והיכולת להשמיע את קולך בחיים הציבוריים. פרידמן מתעלם לחלוטין מהמרכיבים הללו.

הליקוי השני, טוען שטיגליץ, נובע מכך שאין להתייחס לגלובליזציה באופו כללי אלא לשים לב לאוסף המדיניות השונות המרכיבות אותה. אחת מהן, גלובליזציה של שוק ההון. המחקר הכלכלי מראה, אומר שטיגליץ, ששוק הון גלובלי אינו תורם תרומה משמעותית לצמיחה והעניים נושאים בתוצאות השליליות של התנודתיות הרבה שלו.

הליקוי השלישי שמוצא שטיגליץ בטיעון של פרידמן שווה הדגשה מיוחדת, ומן הראוי להקדיש אותו באופן אישי לפרשן הכלכלי אברהם טל מ"הארץ". לטל, שהוא אידיאולוג כפייתי יותר מאשר פרשן, יש מאמר אותו הוא שולף מן המגירה מידי שנה עם פרסום דו"ח העוני. במאמר הנצחי הזה טוען טל כי נתוני המוסד לביטוח לאומי אודות מספר העניים מופרזים כיוון שהעניים מעלימים הכנסות.

שטיגליץ בביקורת שלו על מחקרי העוני ואי השוויון שפרידמן מסתמך עליהם כותב כך:

גישות מחקר מתוחכמות יותר מצביעות על כך שאנשים בעלי הכנסות גבוהות נוטים לדאוג יותר מהעניים מעינם של שלטונות המס. ולכן אי ההתאמה בדיווח על הכנסות נובע מאי דיווח של אנשים בעלי הכנסות גבוהות. (התוצאה של מחקרים אלו היא כי כנראה מספר העניים עליהם מדווח המוסד לביטוח לאומי נמוך מידי).

גם הטענה של פרידמן כי צמיחה מביאה איתה ליותר פתיחות וסובלנות שנויה במחלוקת, אומר שטיגליץ. הוא שואל: האם התעשרותה של ארצות הברית גרמה לכך שהיא הפכה פתוחה וסובלנית יותר?

פרידמן צודק, אומר שטיגליץ, שקשה יותר לקיים דמוקרטיה במדינות עניות, אולם אם בוש היה רציני ביחס למחויבות שלו להפיץ את בשורת הדמוקרטיה הוא היה צריך להשקיע יותר בפיתוחן של מדינות אלו ולעמוד בהסכם של המדינות המתועשות שקבע הקצאת 0.7 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי לסיוע חוץ. לסכום כזה הייתה השפעה עצומה על איכות החיים והדמוקרטיה במדינות הללו.

שמו של הפרק האחרון בסקירה הוא "המיתוס של היד הנעלמה".

כלכלנים אמריקאיים, כותב שטיגליץ, נוטים לפתח עויינות רבה למעורבות של השלטון. השלטון צריך להתערב רב במידה מינימלית להבטיח יעילות.

היסודות האינטלקטואליים להנחה הזו, כותב שטיגליץ, הם רעועים. בכלכלת שוק המאופיינת באינפורמציה חלקית וא – סימטרית (מסקנה ממחקריו של שטגיליץ עליהם הוא זכה בפרס נובל) ושווקים לא מושלמים, כלומר כל כלכלת שוק, היד הנעלמה המבטיחה יעילות אינה קיימת.  לכן אדם סמית כינה אותה נעלמה. כלכלות אינן יעילות לכשעצמן. ההכרה הזו מובילה למסקנה שלשלטון יש תפקיד משמעותי בחיי הכלכלה. לשלטון יש תפקיד חשוב בהשקעה במדע וטכנולוגיה, להשקעה הציבורית בתחומים אלו יש תשואה גבוהה יותר מאשר להשקעה פרטית, וכך גם בתחום החינוך.

חשיבות המאמר הזה של שטיגליץ היא בהפרכת ההנחות המרכזיות של הדיון הכלכלי האקדמי והתקשורתי הישראלי, דיון דוגמטי של חסידים שוטים נטולי חוש ביקורת שעניינם בקידום דיון רציונאלי ומדיניות כלכלית יעילה בעלת תוצאות מוסריות קטן מזה של פוסקי הלכה דתיים בקידום פלורליזם מחשבתי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.