על אתיקה עיתונאית ושחיתות שלטונית

הערב נמסר כי חבר מושבעים פדרלי, החוקר את הדלפת שמה של סוכנת ה-CIA, ואלרי פליים, יגיש כתב אישום נגד לואיס ליבי, יועצו של סגן נשיא ארה"ב, דיק צ`ייני. ליבי, שמילא תפקיד בכיר בגיבוש העילה לפתיחת המלחמה בעיראק, מואשם ששיקר בשנת 2003 בנוגע לנסיבות בהן שמע והדליף לעיתונאים את שמה של פליים. הפרשה חשפה את השיטות האגרסיביות בהן נקט הממשל נגד מתנגדי המלחמה בעיראק. היא גם מיקדה את תשומת הלב אל השינוי בנימוקים שהוצגו להצדקת הפלישה – מאיום הנשק להשמדה המונית, שמעולם לא נמצא בעיראק, לצורך בהפצת הדמוקרטיה.

חבר המושבעים שזומן כדי לנהל את החקירה גבה עדויות, בין היתר, גם מעיתונאים שהיו מעורבים בסיקור הפרשה, ביניהם ג`ודית מילר. לאחר שסירבה מילר לשתף פעולה עם החקירה, מתוך מחויבותה לשמירה על חשאיות מקורותיה, פנה התובע לבית המשפט וביקש לעצור אותה. מילר נאסרה אך לבסוף שוחררה לאחר שהמקור לכתבותיה במהלך סיקור הפרשה אישר לה לחשוף את זהותו. גורמים המקורבים לפרשה העריכו במהלכה כי המקור של מילר, הוא ליבי, איתו שוחחה מילר כמה ימים לאחר שנכלאה. גם שמם של רוב וצ`ייני עצמו נקשרו לפרשה.

מאסרה של עיתונאית ה"ניו יורק טיימס" ג`ודית מילר בשל אי רצונה לחשוף את מקורותיה החזיר אותי למציאות הישראלית. לפני מספר שבועות התפרסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה של רונן ברגמן על עורכת הדין ליאורה גלט-ברקוביץ` ששרתה בפרקליטות, הדליפה את פרשת סיריל קרן, נחשפה, נשפטה והורשעה ואולצה לעזוב את מקום עבודתה. התמונה העולה מתיאור הפרשה על ידי ליאורה גלט-ברקוביץ` הוא של רפובליקת בננות קורסת שבמרכזה מערכת אכיפת חוק נרפית ומושחתת. יועץ משפטי לממשלה אופורטוניסט, אליקים רובינשטיין, המכהן כיום כשופט בית המשפט העליון, העושה ככל יכולתו להמעיט בחשיבות הפרשה ולהשהות את חקירת השחיתות. פרקליטת מדינה, עדנה ארבל, המכהנת כיום גם היא כשופטת בית המשפט העליון,  המתעלמת מכל נורות האזהרה המתריעות על שחיתות בצמרת, וחוקרי משטרה המסוככים על ראש הממשלה ומעכבים ומורחים ככל האפשר את חקירת הפרשה.

אולם מה שחמור לא פחות בפרשה זו היא התנהגותם המחפירה של העיתונאים. בעוד ג`ודית מילר יושבת בכלא כיוון שהיא אינה מוכנה למסור לחבר המושבעים הפדרלי את שמו של מקור האינפורציה שלה, העיתונאים הישראלים פועלים אחד כמלשינון והאחר בחובבנות חסרת אחריות.

על מנת להתריע על שחיתותו של ראש הממשלה ועל הסיאוב והשחיתות במערכת אכיפת החוק בישראל, נפגשה ליאורה גלט-ברקוביץ` עם ברוך קרא כתב "הארץ" לענייני משפט, היא מעבירה לו מספר מסמכים ומבקשת ממנו לשמור על חסיונה, היא גם נותנת לו את מספר הטלפון שלה כדי למנוע מצב שהוא לא יפרסם דברים לא נכונים והם קובעים שהוא יתקשר אליה מטלפונים חסויים. קרא מבטיח לגלט ברקוביץ` לשמור על חסיונה. אולם מפרסם פרטים (את חיקור הדין בארצות הברית), תוך הפרה בוטה, לדבריה של גלט ברקוביץ`, של ההבטחות שהוא הבטיח לה.

ברוך קרא גם מעביר למשה נוסבאום כתב המשטרה של ערוץ 2 את המסמך שקיבל מגלט-ברקוביץ` וזה רץ להציג אותו בתכנית "משעל חם" בערוץ 2, לאחר מכן נפגש "נשר", שלטענת גלט ברקוביץ` הוא משה נוסבאום, עם ערן שנדר החוקר את הפרשה ומוסר לו את המסמך. חשיפת המסמך על ידי נוסבאום בנוסף לפלט השיחות של הטלפון הסלולרי הפרטי של קרא מביאים לחשיפתה של גלט ברקוביץ. ברוך קרא מתקשר לגלט ברקוביץ` מהטלפון הפרטי שלו ולא מטלפון חסוי. "סברתי שעיתונאי במעמדו ראה סרט או שניים בחייו ויודע שטלפון חסוי הוא טלפון ציבורי או לפחות טלפון ממרכזיה" אומרת גלט ברקוביץ, "רק בדיעבד התברר לי, לתדהמתי, שהוא התקשר מהטלפון הסלולרי הפרטי שלו". בתגובתו לדברי גלט-ברקוביץ`,  טוען קרא (שבינתיים קודם לתפקיד הכתב המשפטי של ערוץ 10) כי "ליאורה סיפקה לי שני מסמכים ולא הנחתה אותי מה מותר או מה אסור לעשות בהם", מזל שהיא לא שכחה לומר לו שלא יפרסם את שמה. כמו כן אומר קרא: ""מערכת "הארץ" לא ראתה מניעה להיעתר לבקשת מערכת ערוץ 2 ולהעביר לה את המסמך כדי שיפורסם באותו ערב". מדוע לא? כיוון שבמחיר הגדלת הסיכויים לחשיפתה של גלט-ברקוביץ` זוכים קרא ו"הארץ" לקידום האינטרסים שלהם – לחשיפה ציבורית זוהרת אדירה, הם מצטיירים בעיני הציבור והברנז`ה כגרסה מקומית של ה"וושינגטון פוסט" וברנסטיין ווודוורד.

כאמור צילום המסמך שהוצג בטלוויזיה על ידי משה נוסבאום הביא לחשיפתה של גלט-ברקוביץ`. קרא גם טוען שגלט-ברקוביץ` לא הנחתה אותו להשתמש בטלפונים חסויים או סמויים. ברנסטיייו וודוורד המתינו שלושים ושתיים שנה לחשיפת זהותו של "גרון עמוק", אצלנו זה לקח בערך יומיים.

כך הביאו שני עיתונאים חובבנים, אחד מהם (נוסבאום) נטול חוט שידרה וחף מכל מניעים אתיים , לחשיפתה והרשעתה של פרקליטה אמיצה שהקריבה את הקריירה המקצועית שלה על מנת שאולי יהיה פה סיכוי לחיות במדינה פחות מושחתת. בואו נחשוב, עם עיתונות כזו, מה הסיכוי, לאחר פרשה זו, שמישהי או מישהו בעלי אומץ לב אזרחי יעז לחשוף פרשיות שחיתות של השלטון.

שוב נזכיר ג`ודית מילר ישבה בכלא כיוון שלא הייתה מוכנה להפר את הכלל האתי המקצועי הבסיסי הקובע שיש לשמור על מקורות האינפורמציה גם במחיר של עבירה על החוק. לנוסבאום לא הייתה דילמה כזו, הוא הפך למעשה לחבר בצוות המשימה לחשיפת הפרקליטה.

מילר בילתה בכלא מספר חודשים ושוחררה רק בעקבות הסכמתה להעיד, זאת לאחר שקבלה אישור מהמקור שלה לחשוף אותו. אולם חשוב לציין שהתנהגותה העיתונאית המקצועית של ג`ודית מילר היא בעייתית מאד מסיבות אחרות. מילר בכתיבתה בעיתון שמשה כשופרו של אחמד צ`לבי הנוכל ואיש העסקים העירקי, ובאינפורמציה המוטעית שספקה לקוראי העיתון היא יצרה אליבי לממשל בוש לצאת למלחמה בעירק. השבוע סערו הרוחות ב"ניו יורק טיימס", כאשר עורך העיתון ביל קלר התנער ממילר, ובעלת הטור מורין דאוד תקפה בחריפות את התנהגותה ואת כתיבתה (תודה לשיקו על ההפנייה).

אבל עדיין עבור העיתונאים הישראלים אפילו מילר יכולה לשמש מגדלור מוסרי.