על יחסה של מדינת ישראל לקהילה הילידית בנגב – מה לעשות ?

יוסי אלגזי תיאר התנהגות שלטונית אלימה ומטילת אימה שהתרחשה בישוב הבדואי ביר א-משאש בנגב, כפר המונה כ-2,500 נפשות, ליד מושב נבטים בדרך לדימונה.

כפר גלעדי, הקיבוץ בו נולדתי, מנה בשנת 1966 עת עזבנוהו, כ- 1,000 נפשות.

אז אנחנו מדברים בגדול על בערך "שניים וחצי קיבוצים בדואים".

מתי לאחרונה התקיפו באלימות דומה כזו קיבוצים יהודים ? ב"שבת השחורה" עת פשטו האנגלים בשלהי המנדט הבריטי על קיבוץ יגור למשל, בחיפוש אחרי נשק מוסתר של "ההגנה". אבי ז"ל שהיה פעיל באירגון, היה מספר לי כמה הוא שנא את האנגלים עקב יחסם לישוב היהודי בארץ.

בנגב שלנו מתנהלת מדיניות קולוניאלית, של אדם לבן המתקיף יליד שחור. זה נמשך משנת 1948. בעשור הראשון למדינה זה כלל גרושים והגליה של שבטים, אל מצרים, ירדן והגדה המערבית.

נורי אל עוקבי, שהיה באותם ימים ילד, מלווה כל חייו את מסע היסורים של עמו, במחאות, בהצעות לפתרון הוגן, במשפטים- במסגרת "האגודה לזכויות הבדואים בנגב", תוך קורבן אישי גדול. לאחרונה לבשה מחאתו צורה של שירים. קצרים, ישירים, עצובים, נוקבים. מזכירים שירה אינדיאנית אמריקאית.

לאחר פינוי סיני ופתחת רפיח, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, חוקקה הכנסת שני חוקים לטיפול באוכלוסיות מפונות, בעלי תעודות זהות כחולות. חוק אחד עסק בפינוי המתנחלים היהודים מימית ומפתחת רפיח. החוק השני עסק ב"רכישת מקרקעין בנגב-1980" ובמסגרתו פונו אוכלוסיות בדואים ישראלים שהתגוררו מזרחית לבאר-שבע, לצורך הקמת שדה התעופה הצבאי בנבטים. באותה תקופה הקמנו את סניף האגודה לזכויות האזרח בבאר-שבע. העסקנו את שלי יחמוביץ כמזכירה וניסינו למחות ולהציע צעדים הוגנים יותר כלפי הבדואים. זוגתי עם עוד שני סטודנטים למדעי ההתנהגות, עשו אז עבודה בקורס על "החברה הישראלית", במסגרתה ערכו השוואה בין שני החוקים. היה זה חינוך פוליטי קטן ושיעור באפרטהייד יהודי ובאפליה ערומה.

אז הנה אנחנו פעילי שלום וזכויות האדם, המלווים כבר כמה עשורים את הסאגה הבדואית-אינדיאנית בישראל, עומדים יחד עם הפעילים הבדואים ושואלים- אנא אנו צועדים  ומהי מטרתנו נוכח הרוע היהודי-ציוני השולט בשם הרוב, והרומס ברגל גסה את משפט חז"ל הכל כך היסטורי לעם היהודי שלנו "אל תעשה לחברך את ששנוא עליך". משלימו הפעיל אומר "ואהבת לרעך כמוך".

בואו נחשוב רגע על  160,000 נפש, החיים ב-45 ישובים "לא מוכרים" בעיקר בנגב, כאיזו "קהילה יהודית קטנה", שהממשלה פשוט "שכחה" בין הדיונות בנגב, וכבר 57 שנים, מדירה אותה ממים, חשמל, כבישים, בריאות, חינוך, שירותים חברתיים ומקורות תעסוקה. מה לדעתנו יהיה נכון לעשות יחד עם "אחינו היהודים נשכחי הנגב ומשוללי הזכויות" מול אטימות הציבור והשלטון ?

אולי נאמץ את ראלף ניידר ונכריז יחד על מרד מיסים ? אולי נחזור על "מסע המלח" של מהטמה גאנדי ונמלא את הכבישים בצעדות נושאי דליים ריקים לבטא את הצימאון למים ? אולי נלמד משהו ממאבק הכבישים של הכתומים מגוש קטיף ונערוך "מסע גנרטורים משפחתיים" אל תוך תחנת הכח "רידינג" בתל-אביב, בדרישה לחשמל שקט, קבוע ויציב ? אולי נצא כל בוקר אל צומת כבישים אחרת בנגב ונכסה אותה בחול ואבנים, עד שיסללו כביש גם אל ישובינו הרחוקים מהעין ? אולי פשוט נכריז על "אוטונומיה בדואית" בנוסח "השבתת מגן", מול מדינה מתעלמת ונפנה לקהילה הבינלאומית להכיר בנו ובזכויותנו ? מורה מצויין יהיה לנו מרטין לותר קינג השחור. מפעולותיו נשחזר תפילות המוניות סביב משרדי הממשלה בבאר שבע, עד שההכרה בזכויותינו תהפוך למעשה שלטוני של תכנון דמוקרטי וביצוע מהיר בדומה למבצעי קליטות עליה המוניות שידעה ארצנו ?

אני רוצה להעביר כאן שני מסרים : א. המאבק האזרחי שלנו חייב לעלות מדרגה ולאמץ שיטות פעולה רדיקאליות. ב. המאבק האזרחי שלנו חייב לאמץ את דרכי האי-אלימות של טובי מהפכני השלום, העצמאות והזכויות- שידעו להפעיל את הכח המצפוני העצום הטבוע בכל בן אנוש.