תעודת סיום לשרת החינוך, שלש פרשנויות לבג"צ הזכות לקיום בכבוד, ועל הזכות וטרור כלכלי

עוזריה של שרת החינוך לימור ליבנת  שוקדים על חוברת המפארת את הישגיה. אור קשתי עורך מדור החינוך של "מעריב" בדק את הצהרות השרה מול הנתונים בשטח, וקיבל תוצאה קצת פחות מחמיאה.

"בסיכום המפרט את הישגי שרת החינוך נשמט, בוודאי בטעות, נושא אחד: הקיצוצים המתמשכים בתקציב משרד החינוך בתקופתה של לבנת. בשבוע שעבר ביקשנו מהמשרד את סיכום הקיצוצים, ובמיוחד את השפעתם על מספר שעות הלימוד של כל תלמיד. עברו יום או יומיים, הנתונים הוכנו, אבל אז החליט יועצה של לבנת לתקשורת, יורם מלכה, לא לספק את התשובות.

ללבנת יש כנראה סיבה טובה להסתיר את הנתונים. על פי חישובים שנערכו בארגוני המורים, הסתכמו 16 הקיצוצים בחמש השנים האחרונות בכ-3.5 מיליארד שקל (יותר מעשרה אחוזים מתקציב משרד החינוך). הקיצוצים פגעו בעיקר בחינוך העל-יסודי, שבו הורדו כשמונה שעות לימוד שבועיות מכל תלמיד ותלמידה – יותר מיום לימודים שלם. בחטיבות הביניים הופחת מספר שעות הלימוד בכחמש שעות, ובבתי הספר היסודיים בכארבע שעות. על פי חישובים אלה, הסתכם הקיצוץ בשעות לימוד בתקופתה של לבנת בכ-250 אלף שעות.

אבל מתברר שתלמידי ישראל לא רק לומדים פחות, אלא גם נמצאים בכיתות צפופות יותר. הפעם לא מדובר בהערכות, אלא בנתונים רשמיים של משרד החינוך עצמו. על פי נתוני מינהל מערכות המידע שבמשרד, בין 2002 ל-2005 עלה מספר הכיתות שבהן לומדים 30 עד 36 תלמידים מ-13,090 (כ-30 אחוז מכלל הכיתות באותה שנה במערכת החינוך) ל-16,033 (כ-37 אחוז)".

שלש פרשנויות לבג"ץ שדחה את העתירות בדבר הפגיעה של הקיצוץ בקצבת הבטחת הכנסה (כמו גם פגיעה בהנחה בתשלומי ארנונה, שירותי תחבורה ציבורית ואגרת רשות השידור).

הפרשנות הראשונה היא של אייל גרוס הכותב ב"גדה השמאלית"

"אפתח ואציין כי בעקרון הביקורת על פסק הדין מוצדקת בעיני. יתרה מכך, הייתי חותם על כל מלה בדעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, שהציב תפיסה ראויה של הזכות לקיום אנושי בתנאים נאותים כחלק מהזכות לכבוד האדם, וזאת בניגוד לתפיסת המינימום של הקיום האנושי בכבוד בה נקט הנשיא אהרן ברק ועמו שופטי הרוב. הנמקתם של שופטי הרוב אינה משכנעת בעיני. עם זאת, למרות היותה מאכזבת ולא משכנעת, היא לא מפתיעה, שכן היא ממשיכה את הפסיביזים השיפוטי הקיים בתחום הזכויות החברתיות.

עם זאת, סבורני שהביקורות הקשות שהוטחו בבית המשפט, מתעלמות משני גורמים מרכזיים שיש לבחון את הסוגיה בהקשרם." 

ושתי פרשנויות נוספות משני בלוגים אישיים מעניינים ומקוריים.

אורית קמיר כותבת בבלוג האישי.

"החלטתו של ברק מאכזבת בהיבטים רבים. אחד מהם הוא חוסר האמפתיה והאנושיות שלה. היבט מאכזב שני בהחלטת הנשיא הוא השטחיות: מרבית המובאות מתייחסות לפסקי דינו שלו עצמו, המכילים קביעות פשטניות, כאילו לא קיימת בתחום ספרות שלמה, בעלת עומק פילוסופי, סוציולוגי, פסיכולוגי ואתי. ברק כלל אינו מנסה להגדיר את השאלה האמיתית הניצבת בלב העתירות: מהם התנאים בהם מצוקה אנושית תחשב כפגיעה כזו בכבוד האדם המצדיקה התערבות שיפוטית אף ברמה של ביטול דבר חקיקה ראשי של בית המחוקקים. (השופטת בייניש בחוות דעתה הנפרדת כן מוכנה לפחות להכיר בשאלה, אך טוענת כי במקרה הנדון נכשלו האגודה לזכויות האזרח ועורכי הדין שיצגו את העותרים ולא הביאו ראיות מספקות. עמדתה מבססת את התקוה והאמונה כי פסק דינו של ברק יתהפך במהרה). היבט מאכזב שלישי של החלטתו של הנשיא הוא חוסר האומץ: האומץ להעז להסתכל למציאות הישראלית הקשה בעיניים, ולהשתמש בחוק היסוד כדי לבצע את המהפכה החוקתית האמיתית. לא זו המתרחשת, לכאורה, כשבית המשפט מבטל צ`ופצ`יק של קומקום כאן או שם, כשרק קומץ בעלי הון מבחינים בהבדל, אלא זו הגורמת למדינה ומוסדותיה לעצור ולהתחשב, באמת, ברצינות, באופן משמעותי, בחוק היסוד שחוקקו ובערך הנעוץ בלבו."

ונעמה כרמי כותבת בבלוג האישי.

"המצב הנוכחי, שבו רק חלק מן הזכויות מעוגנות בחוקי יסוד, יוצר מצב לא-מאוזן ונותן הגנה חלקית בלבד לתושבי המדינה בפני פגיעה בזכויותיהם מצד השלטון. תוצאה בעייתית נוספת היא פרשנות מרחיבה של בית המשפט. המשקל הרב שנותנת אסכולת ברק לכבוד האדם, תוך פרשנות של כמעט כל הזכויות כביטוי לכבוד, נובע מכך שזכויות חשובות רבות לא קיבלו מעמד חוקתי. כמו השוויון וחופש הביטוי, למשל. אכן, אפשר לראות בכל הזכויות ביטוי לכבוד אנושי. אבל יש גם הרואים בכולן ביטוי לשוויון, או לחירות. (ומה הרבותא, אז, בזכויות לכבוד ולשוויון עצמן?). הניסיון להעמיד את הזכויות כולן על זכות אחת איננו מומלץ בעיני. הוא נראה לי לא פרודוקטיבי וככל רדוקציה, צר מדי. זכויות אדם מגינות על אינטרסים אנושיים חשובים רבים; וככאלו הן משלימות זו את זו. בהחלטה הנדונה מכיר אפילו הנשיא אהרן ברק בכך ש"אין `לקרוא` אל תוך הזכות לכבוד יותר ממה שבכוחה לשאת". קריאה מרחיבה כזו ללא גבול סופה שתרוקן את הזכות מתוכן. למעשה, מרכך ברק את עמדתו המרחיבה בנוגע לכבוד, בעמדו על כך כי שימוש במושג כבוד האדם אינו נותן – ואינו יכול לתת – הגנה מלאה לזכויות שאינן מנויות במפורש בחוק היסוד". 

ושירה אוחיון כותבת באתר "קדמה" על טרור כלכלי והזכות לחיות בכבוד.

" עשרים אלף שקלים יכלו להציל את חיי הנער האומלל מגורלו המר, (שהתאבד ככל הנראה כתוצאה ממצוקה כלכלית קשה אליה נקלעה משפחתו), אבל הבנקים אינם יכולים להמתין יום אחד בדרך לרווחי העתק שהם צוברים על גבי העשוקים. הבנקים הם הגורם מס` 1 לפערים בין עניים לעשירים במדינת ישראל, להידרדרות במצב העניים עד אשפתות, ולהתעשרות האגדית של משפחות המיליארדרים. הם המכשיר המרכזי, שבעזרתם הצליחה קבוצה קטנה , תוך פחות מ 25 שנה, להשתלט על מחצית מהנכסים וההון במדינת ישראל. הצלחה מסחררת שאין דומה לה בכל העולם.ואני שואלת כיצד קורה שכולנו שותקים ומשותקים מפחד ההון הגדול? אין הפגנה, אין מחאה, אין הדלקת נרות המונית על קברם של קרבנות הטרור הכלכלי, הטרור של הבנקים והממשלה, שגובה מדי יום עשרות קרבנות שמתים ממחלות, מייאוש, מחוסר תקווה.    לדעתי, עלינו האזרחים לדרוש מהמדינה להכיר בקרבנות הטרור הכלכלי כ"נפגעי פעולות איבה", אבל למי נפנה בעניין זה ? לבג"ץ? והרי בפסיקת בג"ץ בעניין העתירה נגד הקיצוץ בקצבאות הוא לא פסק רק נגד הזכות לחיים בכבוד, אלא נגד הזכות לחיים בכלל, כי העוני, כפי שרואות עיניכם, הורג וצודק הרב עובדיה יוסף באומרו על אהרון ברק "עיניים לו ולא יראה". הכבוד של העניים הלך מזמן ונעלם לו בין ארגזי חלוקת המזון לבתי התמחוי. הזכות לחיים היא זכות שמעוגנת ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" – פאר היצירה של "המהפכה החוקתית" של ברק. כיצד ייתכן אם כן שבג"ץ פוסק בעצמו נגד חוק יסוד משוריין ומי הגוף, שאמור להאיר את עיניו לסתירה משפטית זו ולהעדר החוקיות שבפסיקתו זו? מדינת ישראל מאבדת את ההצדקה המוסרית."