שלושה חודשים לפני הבחירות

איציק ספורטא

על פי התקשורת ומומחים בעיני עצמם תם עידן החברתיים. הנה נבחר מישהו ליו"ר מפלגת העבודה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבאה עדנה לדיון בנושא החברתי ולא עוד. אחד הכתבים הכלכליים, פלוצקר, כבר הקריא את הטור שכתב בנושא בכל ערוץ מדיה אפשרי, תחת הטענה שהנושא החברתי לא מעניין את הציבור, שהציבור כבר התעייף מדוחות העוני, כעובדה הוא מביא את אותם סקרים המנבאים שמפלגת העבודה תשמור על כוחה או למטה מזה.

השאלה באמת האם זהו המצב?  אם הציבור התעייף מדיון בנושא העוני, כיצד יתכן שהוא לא התעייף מהחזרות האין-סופיות בדיון המדיני ויותר מכך הביטחוני? לא זכור דבר חוכמה אחד בנושא בעשור האחרון, וזאת בגלל שזכרוני קצר. למה הדיבור על כל פצצת מרגמה, או טיל פרימיטיבי הוא לא משעמם ודיבור על מצבם של מאות אלפי אזרחים הוא משעמם? למה הדיון האינסופי של מומחי הפוליטיקה הישראלית על מי אמר למי ולמה בנושאים שוליים וחסרי משמעות לחלוטין, למשל, האם פייגלין יציג את מועמדותו בליכוד או לא, נחשבים למעניינים והעובדה ששכרם של כ-61.7% מן העובדים בג`דיידה-מכר נמוך משכר מינימום הוא לא מעניין? אתם תסבירו לי, אני לא מבין את זה.

אני כן מבין שכל נושאי הדגל של המדיניות הכלכלית של השנים האחרונות לא יכולים לסבול שמדברים על כישלונה של השיטה, כיון שכישלונה הוא כשלון שלהם. הם אינם יכולים לעמוד בפני העובדות ודרכם להתמודד איתן היא להסיט את הדיון למקומות אחרים. אחד מהמקומות האלה הוא הדיון המדיני-בטחוני, מקום אחר הוא ההצלחה הכלכלית האדירה, צמיחה של 5.2%, אחת השנים הטובות ביותר של המשק הישראלי, שמטיבה עם חלק קטן מן האוכלוסיה.

אז למה הסקרים אינם מבשרים טובות למי שמרכז ההתעניינות שלו הוא הנושא החברתי? ההחלטה למי להצביע היא כנראה מורכבת יותר מאשר ההחלטה איזה מהנושאים חשוב. בסקרים שבוחנים עד כמה חשוב הנושא החברתי נמצא שרבים מדווחים על הפערים הכלכליים והעוני כנושאים החשובים ביותר. כמו כן לא צריך לשכוח שכולם הפכו ל"חברתיים" כך שהרבה יותר קשה לדעת מי חברתי ומי סתם משתמש ברטוריקה שמדמה את עצמה לחברתית. את עבודת הפרשנות צריכים לעשות ארגונים חברתיים והתקשורת, מה שלא בדיוק קורה.

בנוסף הורגלנו לבחור מנהיגים, מיהו מנהיג? תכונות המנהיגות המקובלות בציבור, על לפי התקשורת, קשורים לצבע העניבה, שפם או לא, הדרך בה מתבטאים המועמדים, ועוד דברים חסרי משמעות שכאלה. בואו נניח ששרון היה נבחר ליו"ר מפלגת העבודה ופרץ היה עומד בראש מפלגה כמו קדימה, תוך כך שכל אחד שומר על עמדותיו, במי היה הציבור בוחר? לי התשובה די ברורה.

לא צריך לשכוח שבפעם הראשונה עומד בראש מפלגה גדולה מזרחי והוא גם המועמד לעמוד בראשה בבחירות (לא שכחתי את בן אליעזר, וגם לא את ש"ס), זה ללא ספק מבהיל כמה ותיקים, כמו שקוראים לאותם מצביעים מסורתיים של מפלגת העבודה. שימו לב למועמד שלא זוכה פרס שידוע ביכולת האלקטורלית שלו. בואו נניח שבראש מפלגת העבודה היה עומד במקום פרץ מישהו הדומה לא בכל מלבד בשיוכו האתני, האם התמונה הייתה שונה? סביר שכן.

    

האם ההסברים האלה מספקים? לא אותי, אבל אני חושב שתהליך הגמילה מההתמכרות לנושאים מוכרים, כמו בטחון ומדיניות, ומהותה של מנהיגות, אינו פשוט, אבל אם הגמילה תצליח, ויש סיכוי כזה, נראה בעתיד (זה יכול להיות בקרוב) קשר ישיר בין נושאים שהאזרחים רואים אותם כחשובים (ביניהם הנושא החברתי) להצבעתם בבחירות.   

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.