מדינת הרווחה והטרוגניות תרבותית: גלגולו של רומן מקרטע

יוסי יונה

ניצחונו של פרץ על ראשות מפלגת העבודה סיפק תקווה עבור רבים מתומכי הרעיון הרב-תרבותי. הייתה זו תקווה שהנה ניצח מועמד שהשכיל למצוא את שביל הזהב בין תביעות להכרה ובין תביעות לחלוקה מחודשת של משאבים. לרגע נדמה היה שהנה מתממש למול עינינו, בבחינת פרקטיקה פוליטית מעשית, סדר יום מוסרי ופוליטי הלקוח היישר מתוך טקסטים פילוסופיים וסוציולוגיים שבהם ביקשו הוגים שונים לנסח את השילוב האופטימלי בין שני סוגי התביעות.

מצד אחד, פרץ נתפס, בין אם מרצונו ובין בעל כורחו, כמי שנותן ביטוי מוצלח לפוליטיקה של זהויות. כלומר, הוא נתפס כמנהיג מזרחי, בן לעיירת פיתוח וחילוני אך בעל זיקה עמוקה למסורת מזרחית/דתית. מצד שני, הוא טרח להדגיש את אמונותיו ועמדותיו הסוציאל דמוקרטיות. בחירתו בישרה לרגע על האפשרות לשרטוטה מחדש של המפה הפוליטית. למול מרכז ליברלי/קפיטליסטי/ימיני-מתון, הוא הציע שמאל חברתי-מדיני, שמשלב גם במצעו, באופן חמקמק משהו, פוליטיקה "רכה" של זהויות. זוהי אינה פוליטיקה של זהויות שקוראת לבדלנות של הקבוצות השונות מהחברה אלא דווקא לשילובן בתוכה. הניצחון של פרץ הצביע לרגע על האפשרות שהנה מתנסח מצע חברתי/יוני הפונה לקבוצות שנדחקו עד כה לשוליה של החברה הישראלית: מזרחים, ערבים, מהגרים, משפחות חד-הוריות (בעיקר אמהות חד-הוריות) ומספר לא מבוטל של אשכנזים הנמנים על השכבות המבוססות בחברה בישראל והמונחים, בכל זאת, על-ידי החזון הסוציאל דמוקרטי.

            כחודשיים וחצי לפני מועד הבחירות הכלליות נדמה שההתלהבות הציבורית מהאופציה החדשה שפרץ מציע הולכת ומתפוגגת: מפלגת העבודה הולכת ומאבדת מכוחה בסקרי דעת הקהל. יתכן ומוקדם עדיין להספיד את מפלגת העבודה בראשותו של פרץ. אך בהנחה שדשדושה בסקרים ימשך, דשדוש זה מעלה  מספר שאלות חשובות באשר להיתכנותו של מצע פוליטי המשלב בין פוליטיקה של זהויות ובין התביעה לחלוקה מחודשת של משאבים. אפשר אף להציג שאלה זו באופן אחר: מהי היתכנותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית במציאות חברתית המאופיינת בהטרוגניות תרבותית עמוקה? שאלות אלו אינן ייחודיות לחברה בישראל; הן עולות בחברות רבות בעולם וזוכות לדיון עשיר ולמחקר מקיף.

            בהרצאה שנשא במכון ון ליר לפני מספר שבועות, התייחס הפילוסוף ג`ון רומר לשאלות אלו. רומר, שהוא מהמנסחים הבולטים של רעיון הסוציאליזם של השוק (Market Socialism) התייחס למודל הסקנדינבי ולגורמים להצלחתו. המודל הסקנדינבי, אמר רומר, מספק לנו הוכחה על היתכנותה הכלכלית של חלוקה נרחבת מחדש של תזרימי הכנסה.  המודל הסקנדינבי, הוא מוסיף, מפריך את התחזיות של השמרנים שמדינת הרווחה נמצאת בתהליכי גסיסה. מדינת הרווחה במדינות אלו, הוא מציין, משתנה רק בשוליים וגם זאת בשל שינויים דמוגראפיים והגירה. הוא מצטט מחקרים המלמדים כי מחיר היעילות של מדיניות המיסוי במדינות הסקנדינביות היא מזערית משום שהן יודעות להפעיל את מדיניות המס שלהן באופן נבון. מכל מקום, לדבריו של רומר, אין שום הוכחה כי שיעורי הצמיחה במדינות אלו – מדינות סקנדינביה – נמוכים משיעורי הצמיחה במדינות אחרות. הוא מוסיף ואומר שאכן פריון העבודה במדינות אירופה נמוך מפריון העבודה בארה"ב אך אין זה נובע מכך שפריון העבודה לשעת עבודה במדינות אלו נמוכה מהפריון של שעת עבודה בארה"ב אלא מכך שהאירופאים מעדיפים יותר פנאי.

            להערכתו של רומר סוד ההצלחה של המודל הסקנדינבי הוא ההומוגניות של אזרחי מדינות אלה. הסבר זה אינו חדש אך הוא מבקש לתת לו פרשנות קצת אחרת. לדעתו בשלבים ההיסטוריים הראשונים להתפתחותה של מדינת הרווחה במדינות אלו הייתה זו ההומוגניות של סיכונים בקרב האזרחים שעמדה מאחורי התפתחותה של מדיניות הרווחה. הומוגניות של סיכונים היא תוצאה של הומוגניות חינוכית (Educational homogeneity). כלומר, משמעה של הומוגניות זו הוא שהשותפים הפוטנציאליים לתוכנית ביטוח כלשהי יודעים כי קיימת ההסתברות שווה, פחות או יותר, שיקרה להם ביש מזל כלשהו. בשל הסיכונים ההומוגניים, המהלך הרציונאלי עבורם הוא להשתתף במסגרות חברתיות המבטיחות ערבות הדדית. לעומת זאת, במצבים של הטרוגניות סיכונים אין זה רציונאלי עבור שותפים פוטנציאליים להשתתף במסגרות כגון מדינת רווחה. כלומר, אין זה רציונאלי עבור חבריה של קבוצה עם סיכון נמוך להימנות על תוכנית ביטוח משותפת עם חברי קבוצה בעלי סיכון גבוה, כאשר כולם משלמים אותו התעריף. אם כן, הומוגניות הסיכונים בפניהם ניצבים העובדים היא שיצרה לדעתו את תוכניות הביטוח הראשונות בצפון אירופה. בעקבות זאת, אומר רומר, אנשים פיתחו טעם  לשוויון. כוננו ביטוח עבור חולי וזקנה ויצרו חברה נעימה יותר, אנשים למדו להעריך זאת. בנוסף לזאת, מדינות אלו פיתחו סולידאריות המאפשרת פערי שכר מתונים הן בין עובדים בחברות שונות והן בין עובדים למנהלים.

            המדינות הנורדיות  מספקות דוגמא חשובה, אומר רומר, לאפשרות קיומה של מדיניות רווחה פרוגרסיבית הכוללת בין היתר מנגנונים לחלוקה מחודשת ומסיבית של הכנסות. אך מקיומה של דוגמא זו, הוא מוסיף, לא נובע בהכרח שהיא ניתנת ליישום במדינות אחרות. חשיבותה אפוא של דוגמה זאת היא הפרכת הטענה של הימין החדש כי חלוקה מסיבית מחדש בהכרח פוגעת אנושות בתמריצים ולכן מורידה את שיעור הצמיחה הכלכלי.

            ניתן לראות בהסברו של רומר להתפתחותה של מדינת הרווחה הסקנדינבית מקור לתקווה עבור מדינות שאינן מאופיינות בהומוגניות תרבותית. הוא טוען שהומוגניות תרבותית אינה תנאי הכרחי להתפתחותן של תוכניות רווחה אוניברסאליות. האם כוונתו לומר כי מספיק שתהיה הומוגניות של סיכונים כדי שתוכניות מסוג זה יתפתחו? למרות שרומר אינו חד-משמעי באשר לטענה זו, נדמה כי זו כוונתו. כך לדוגמא, רומר מצדד בעמדתו של רולס המבקש לטעון בזכות היתכנותה של תפיסה פרוגרסיבית של צדק חלוקתי הרוכשת את הלגיטימציה שלה מהתפיסה העצמית של יחידים כאזרחים של הדמוקרטיה הליברלית ותו-לאו, כלומר, כיחידים שזהותם הקולקטיבית אינה רלבנטית לתמיכתם בתפיסה זו של צדק.

           

מכל מקום, תמיכתו של רומר בעמדתו של רולס אינה מספקת מענה "כאן ועכשיו" לשאלה שאיתה מתמודדים פילוסופים, סוציולוגים והיסטוריונים של מדינת הרווחה: מה מקומם של גורמי רקע תרבותיים בהתפתחותה של מדינת הרווחה בהקשר פוליטי נתון, ולא במקרה היפותטי? כלומר, גם אם מתקבלת עמדתו של רומר כי הומוגניות תרבותית אינה הכרחית באופן עקרוני להתפתחותה של סולידאריות חברתית וגם אם מתקבלת עמדתו כי הומוגניות תרבותית אינה הכרחית באופן עקרוני להתפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית, אין ללמוד מכך, כפי שטוענים רבים מתומכי מדינת הרווחה הפרוגרסיבית, שהומוגניות תרבותית אינה משחקת תפקיד מרכזי ואף הכרחי בהקשר פוליטי ותרבותי נתון.

            טענה זו מושמעת למשל על ידי רבים מתומכי הרעיון הסוציאל דמוקרטי בישראל, גם הם גורסים כי הומוגניות תרבותית היא תנאי הכרחי לאפשרות התפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית בישראל. יתרה מזאת, לטענתם הטרוגניות תרבותית, ובמיוחד התחזקותו של השיח הרב-תרבותי בישראל, מסייעים לימין החברתי ומאפשרים לפיכך את פירוקה של מדינת הרווחה הישראלית. כלומר, היקפה וחוסנה של מדינת הרווחה בישראל בעבר הייתה קשורה לדעתם לקיומו של אתוס תרבותי משותף לאזרחי ישראל.

טענה זו חשופה לשני כשלים מרכזיים: הכשל ההיסטורי והכשל הלאומי.             הכשל ההיסטורי בא לביטוי בכך שהמצדדים בכינונה של חברה הומוגנית מתעלמים משתי עובדות יסוד. ראשית, למרות היותה של ישראל יותר שוויונית בעבר, בהשוואה למדינות אחרות, הרי שחלק מזרעי אי-השוויון הניכר בה היום נזרעו כבר אז: אי-שוויון בנכסים כלכליים (משאבי קרקע ודיור); ואי-שוויון בנגישות להשכלה; ואי-שוויון בנגישות לשוק עבודה מוטה השכלה (מרכז ופריפריה). שנית, אם נכון שישראל הייתה יותר שוויונית בעבר, הרי שהשוויון לא היה פועל יוצא של הומוגניות תרבותית. יש לזכור, שנות החמישים והשישים היו שנות העליות הגדולות, שנים שבהן התאפיינה החברה במידה עמוקה של הטרוגניות תרבותית.

הכשל הלאומי בא לביטוי בכך שמפלגות השלטון בישראל (הימין והמרכז) מעניקות חשיבות רבה לפיתוחו של אתוס לאומי ותחושה של שותפות גורל יהודית (שמוציאה מניה וביה את אזרחי ישראל הערבים). אבל שימת דגש על אתוס ותחושה מסוג זה אינה מלווה בפיתוחה של סולידאריות חברתית/כלכלית. כלומר, דווקא המפלגות והחוגים הקוראים לכינונה של הומוגניות תרבותית (שממנה אמורה לצמוח סולידאריות חברתית) דוחים ברגל גסה תפיסות עולם חברתיות שמעלות על נס את ערך השוויון החברתי (ראו מאמרי "ניאו-ליברליזם בחסות הניאו-ציונות", בתוך גדעון סאמט (עורך), המצב עכשיו, 2003, כתר, תל-אביב, עמ` 172—179). מדברים אלה ניתן ללמוד שלא מתקיים קשר הכרחי חיובי בין חיזוקה של ההומוגניות התרבותית לבין שיקומה של מדינת הרווחה בישראל: יתרה מזאת, המקרה הישראלי מעיד דווקא על קשר שלילי בין גורמים אלה. כלומר, המאמצים לחיזוק ההומוגניות התרבותית, גם כאשר אלה מלווים בהנחלתה של תחושת איום קיומית לאזרחי ישראל היהודים (הטרור האסלאמי והגרעין האיראני), מאפשרים דווקא את המשך פירוקה של מדינת הרווחה; מאמצים אלה אינם מובילים להתפתחותה של סולידאריות חברתית/כלכלית. להיפך, ממשלות ישראל של שני העשורים האחרונים, האחראיות בין יתר הגורמים, להזנתן של פרנויות מסוג זה, מקדמות סדר יום אנטי-חברתי האלים ביותר שישראל ידעה מעודה.

            כשלים אלה, יש שיאמרו, אינם מלמדים כי הומוגניות תרבותית אינה הכרחית לשם התפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית אלא רק שהיא אינה מספקת. אך מהם התנאים הנוספים שצריכים להתקיים לשם כך?! יש שיאמרו שתנאים נוספים אלה כוללים בין היתר צמיחה כלכלית בת-קיימא וגידול משמעותי במשאבים העומדים לרשותה של החברה. אך זה בדיוק מה שקורה בשנים האחרונות, במקום התחזקותה של רשת ביטחון חברתי אנו צופים בהגדלת הפערים ואי-שוויון. כלומר, הצמיחה הכלכלית והגידול הדרמטי בהכנסה לנפש בישראל מתרחשים לצד העמקת הפערים בחברה ובנסיגתה של מדינת הרווחה.

למול כישלונו של הפרויקט הלאומי להבטיח את התפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית בישראל ניצבות שתי אסטרטגיות אחרות: אסטרטגיה ליברלית ואסטרטגיה רב-תרבותית. האסטרטגיה הליברלית היא זו המבקשת לפתח סולידאריות חברתית שאינה תלויה במאפייני זהות לאומיים, גזעיים אתניים או מגדריים. היא מבקשת להנחיל לאזרחי המדינה תחושה של ערבות ואחריות הדדית, הדרושה לפיתוחה של מדיניות רווחה פרוגרסיבית, על בסיס השתייכותן של כלל האזרחים למסגרת פוליטית אחת. אפשר לומר, שתיאורית הצדק של הפילוסוף ג`ון רולס ותפיסת הפטריוטיזם החוקתי של יורגן הברמס מציעות לפתח סוג כזה של סולידאריות. זוהי סולידאריות, כפי שרומר טוען, שנשענת על תפיסת עולם שמאלית שמעלה על נס את היחיד וזכויותיו החברתיות ודוחה את הרלוונטיות של זהותו הקולקטיבית/לאומית של היחיד לשאלות של צדק חלוקתי. תפיסת עולם זו מניחה שקיימת אפשרות ריאלית לפתח נכונות בקרב קבוצות חברתיות מבוססות להקריב ממשאביהן והכנסותיהן למען "אחיהם" הנמנים על הקבוצות החלשות. האתגר המרכזי הניצב בפני תפיסה זו, אומר רומר, הוא הנחלת העמדה הקובעת שיתרונות מעמדיים ומולדים של אזרחים בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה הם עניין של מזל שאינו מצדיק הענקת הכנסה גדולה מזו של אחרים. בקיצור, האתגר המרכזי הניצב בפני תפיסה זו לדעתו הוא להנחיל לאזרחי החברה את הציווי המוסרי של אחווה כך שניתן לערער באמצעותה על האידיאולוגיה של הימין שהפך את הדאגה של היחיד לעצמו ולמשפחתו לעיקרון מוסרי בלעדי .

בדבריו אלה מבקש רומר למעשה להחזיר את העטרה של רולס ליושנה. כלומר, הוא דוחה, לפחות במובלע, את הביקורת הקהילתנית נגד הפילוסופיה הליברלית של רולס. על-פי ביקורת זו שנמתחה על רולס במהלך שלושת העשורים האחרונים מאז פרסום ספרו תיאוריה של צדק (1971), כל תפיסה של צדק שאינה מניחה ערכים קהילתיים במרכזה גורמת לניכור הדדי בחברה והיעדר סולידאריות הנדרשת לכינונה של מדינת רווחה פרוגרסיבית. המצדדים בפיתוחה של הומוגניות תרבותית בין אזרחי החברה נשענים על סוג ביקורת זו. לדעתם רק חיזוקו של האתוס הלאומי המתדלדל יוכל ליצור את התשתית הערכית והתרבותית לשם שיקומה וביסוסה של מדינת הרווחה בישראל. אך כפי שטענתי, גם אסטרטגיה זו, לפחות בחברה הישראלית, ניצבת בפני קשיים של ממש. כלומר, צמיחת הפערים וקריסת מדינת הרווחה מהווים חלק אינטגרלי מהמאמצים לחיזוקו של אתוס זה.

            האסטרטגיה השלישית היא האסטרטגיה הרב-תרבותית. אסטרטגיה זו אינה שוללת את חשיבותו של מכנה תרבותי משותף להתפתחותה של סולידאריות חברתית אך מדגישה בעיקר את חשיבותה של הזהות הקולקטיבית של קבוצות המשנה בחברה לאפשרות התפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית. כלומר, היא רואה בזהות זו עיקרון פעולה חשוב במציאות חברתית המאופיינת באי-שוויון חברתי/כלכלי שנושא אופי לאומי, גזעי, אתני ומגדרי. הדגשת הזהות הקולקטיבית של קבוצות המשנה אמורה להעצים את מודעותן החברתית אודות קיומן של מנגנוני אפליה ודיכוי שיטתיים המופעלים נגדן ולאפשר את גיוסן למאבקן למען הכלה שווה ומלאה בחברה, הכוללת, בין היתר, מאבק להבטחת זכויותיהם החברתיות של אזרחי המדינה. .

חשיבותה של האסטרטגיה הרב-תרבותית, יש לציין, עולה בעקבות כישלונם של שתי האסטרטגיות האחרות. כלומר, חשיבותה עולה לאור העובדה שאי-הצלחתה של החברה לפתח סולידאריות חברתית/כלכלית חוצה גבולות לאומיים, גזעיים אתניים ומגדריים נובעת מקיומם של מנגנונים פורמאליים ולא-פורמאליים הדוחקים את בנות ובני קבוצות אל שולי החברה. במילים אחרות, חשיבותה של הפרוגרמה הרב-תרבותית עולה בשל היעדר נכונות בקרב קבוצות חברתיות מבוססות לראות בקבוצות הלא-אמידות "אחים ואחיות", וזאת לעיתים רבות בגלל זהותן הקולקטיבית הנבדלת של האחרונות. הבעיה היא, אם כן, שהצירוף בין מעמד חברתי-כלכלי לבין מאפייני זהות אחרים (לאום, גזע, מגדר ואתניות) פוגע באפשרות המעשית (שעליה ממליץ רומר) לפתח בקרב הקבוצות המבוססות נכונות להקריב ממשאביהן והכנסותיהן למען "אחיהם" הנמנים על הקבוצות החלשות.

האסטרטגיה הרב-תרבותית נועדה לתת מענה למציאות חברתית זו. אך כאן יש לציין מיד שאסטרטגיה זו פועלת לעיתים כחרב פיפיות. כלומר, לא רק שסדר היום הרב-תרבותי לא מוביל בהכרח להתפתחותה של סולידאריות חברתית ולפיכך להתפתחותה של מדינת רווחה פרוגרסיבית, הוא גם מביא לעיתים לתוצאות הפוכות. אחת האנלוגיות המוכרות לבעיה זו היא זו של מדיניות ההעדפה המתקנת המונהגת בארה"ב: העדפה מתקנת גורמת לעיתים לתגובות נגד שליליות נגד הקבוצות שאת חברותיהן וחבריהן מדיניות זו מעוניינת לקדם. כך גם הרב-תרבותיות. התגבשותן של קבוצות חברתיות על בסיס זהויות קולקטיביות מובחנות, תביעתן לתקן עוולות חברתיות ודרישתן להבטיח לחברותיהן ולחבריהן הכלה שווה ומלאה בחברה, מובילה לעיתים לתוצאה הפוכה: התנהלות זו מעצימה את העוינות כלפיהן מצדן של קבוצות אחרות בחברה והיא פוגעת באפשרות ליצירתה של סולידאריות חברתית חוצה גבולות סקטוריאליים. צרפת מספקת דוגמא נוספת לתגובת נגד מהסוג הזה. מאבקן של הקבוצות החברתיות יוצאי העולם השלישי להכלה שווה ומלאה בחברה הצרפתית מוביל דווקא את הצרפתים "הותיקים" ליתר התחפרות, ליתר צדקנות וליתר עוינות כלפי קבוצות אלו.

כך גם בישראל. תביעותיהם של רבים מאזרחי ישראל לשוויון פוליטי, חברתי ותרבותי דווקא פוגע בנכונות של הרוב להיענות לתביעות אלו. להלן מספר דוגמאות:

(1) כל תביעה קולנית למדי של אזרחי ישראל הערבים לשוויון פוליטי וכלכלי מביאה לחיזוק העוינות כלפיהם ולהנצחת קיפוחם. לפיכך כל תביעה "רדיקלית" שלהם לשוויון מסתכנת דווקא בדחיקה גוברת שלהם מחוץ ל"גבולות הסולידאריות החברתית" ואף בחיזוק הלגיטימציה של רטוריקת הטרנספר.

(2) בבואן לתבוע תיקון עוול היסטורי למצביעיהן (תוך שהן מקדמות חזון קלריקלי הנתפס כאיום על החברה הלא-דתית), המפלגות החרדיות מילאו תפקיד מרכזי בהעצמת כוחה של "שינוי" בבחירות הקודמות. בעוד היא חורטת על דיגלה את הדאגה למעמד הביניים, הפכה "שינוי" למעשה לבת-בריתו של שרון ונתניהו בקידומה של מדיניות כלכלית מבית מדרשו של הימין החברתי. אחד מהמאפיינים של תנועה זו הייתה היעדר סולידאריות ואף עוינות כלפי אוכלוסיות מוחלשות: מהגרי עבודה, חרדים, ערבים ומזרחים.

(3) לבסוף, נחזור לדוגמא שבה התחלתי: סדר היום החברתי של יו"ר העבודה עמיר פרץ. פרץ דוחה מכל וכל– לפחות באופן רשמי – את הטענה שהוא מנהל פוליטיקה של זהויות. הוא מדגיש שהוא מבקש לקדם סדר יום חברתי אוניברסאלי ולפיכך לקבור אחת ולתמיד את "השד העדתי". אך לצד רטוריקה רשמית זו מתנהלת פוליטיקה "רכה" של זהויות, בין אם מרצונו או בין בעל כורחו. כלומר, רבים מתומכיו של פרץ מדגישים את עובדת היותו מנהיג מזרחי ראשון של תנועת העבודה לדורותיה ואת סיכוייו לרכוש את תמיכתו של הבוחר המזרחי הרואה בו אחד "משלנו" ("דיאלנה"). הוא נתפס אפוא על-ידי ציבור זה כמנהיג המחויב לקדם את "הקבוצות החלשות בישראל", שם קוד, בין היתר, למזרחים קשי יום. פרץ נתפס אפוא כמנהיג שמקדם סדר יום המשלב תביעות להכרה עם תביעות לצדק חברתי. לרגע נדמה היה ששילוב זה יכול למשוך גם מצביעים השייכים לקבוצות אחרות. לרגע עלתה התקווה שהוא יכול להנהיג קואליציה  של קבוצות חברתיות שעליהן נמנים מזרחים, ערבים, מהגרים/עולים ומשפחות חד-הוריות (נפגעיה העיקריים של המדיניות האנטי-חברתית של ממשלת שרון/נתניהו) וכן של אשכנזים מבוססים המונחים על-ידי שיקולים ערכיים החורגים מעבר לאינטרסים מעמדיים ותרבותיים צרים.

אך הפוליטיקה "הרכה" של זהויות הולידה תגובת נגד. לאחר ההתלהבות הרגעית מפרץ, אנו עדים למאמצים רבים לדה-לגיטימציה שיטתית שלו הן בשל היותו מנהיג ממוצא מזרחי והן בשל סדר היום החברתי (סוציאלי) שהוא מוביל. יש אומרים שכישלונו של פרץ בסקרים עד כה נובע מכך שהוא לא השכיל לקבע את עצמו בדעת הציבור כמנהיג בעל סדר יום מקיף, גם חברתי וגם מדיני. הוא נתפס  כאיש של נושא אחד, כלומר הנושא החברתי. לא ניתן לדחות על הסף הסבר זה לירידיה בפופולאריות של פרץ. אך לדעתי הסבר זה – גם אם יש בו מן האמת – אינו נוגע בשורש העניין. לדעתי הירידה בתמיכה של פרץ בציבור נובעת באופן מכריע מהשילוב הבלתי-נמנע – הייתי אומר – שבין סדר היום החברתי שהוא מוביל לבין ההשתמעויות התרבותיות של סדר יום זה. בעיני רבים סדר היום החברתי אינו לגיטימי משום שהוא מזוהה עם "האחרים" של החברה בישראל. על רקע זה, המאמצים לדה-לגיטימציה של פרץ מצליחים לגרום למצביעים אשכנזים רבים (וגם למזרחים רבים הנגועים בבוז עצמי) לחפש מקלט בחיקה החם של קדימה. ניתן לומר, כי חלק ניכר מהמצביעים האשכנזים (וכן מזרחים רבים) נענים לאותה פוליטיקה של זהויות מבית מדרשה של תנועת שינוי. כלומר, גם אם הבחירות הפנימיות בתנועת שינוי והסקרים הבלתי-מחמיאים מבשרים על מותה של התנועה, פוליטיקת הזהויות האתנוצנטרית של שינוי, הנגועה בנימות גזעניות בוטות, ממשיכה למצוא אפיק חלופי בקדימה. השליח אמנם עומד לנפוח את נשמתו אך המסר שלו חי וקיים. משמעותה של חיוניות זו היא שישראל רחוקה מאוד מאידיאל שאותו מבקש רומר לקדם: סולידאריות חברתית חוצה גבולות לאומיים ואתניים.

יתרה מזאת, אנו רואים אפוא שבכל המקרים הללו צץ הפרדוקס המובנה של פוליטיקת הזהויות בישראל. המאבק של קבוצות חברתיות לשוויון על בסיס זהותן התרבותית מביא לדחיקתן המחודשת לשולי החברה. כיצד ניתן להיחלץ ממעגל קסמים זה? כיצד צריכות לנהוג קבוצות חברתיות החשופות לאפליה ודיכוי שיטתי כדי להבטיח לחבריהן הכלה שווה ומלאה בחברה? מה עליהן לעשות כאשר שתי האסטרטגיות החלופיות (הלאומית והליברלית) נכשלות כשלון רב בהבטחה להכלה שווה ומלאה של כלל היחידים והקבוצות בחברה? מה על אזרחי ישראל הפלסטינים לעשות? האם עליו בכל זאת לנסות ולהתמזג לתוך החברה הישראלית? אך האם החברה הישראלית מוכנה לאפשר לו לעשות זאת? מה על מהגרי העבודה לעשות כדי ליהנות מזכויות בסיסיות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות? האם עליהם בכל זאת לנסות ולהתמזג בחברה הישראלית? שאלה דומה ניצבת בפני מהגרים מאתיופיה ומחבר העמים וכן בפני נשים ומזרחים. שוב הדילמה היא בין האימוץ של פוליטיקה אוניברסאלית (בין אם בגבולות השיח הלאומי או בין אם בגבולות השיח הקוסמופוליטי) או בין האימוץ של פוליטיקה של זהויות.

            אך יתכן שהפתרון אינו נמצא בפתרון כזה או אחר של הדילמה. כפי שהתרבות הפוליטית בישראל מלמדת, הן אימוצה של פוליטיקה אוניברסאלית והן אימוצה של פוליטיקה של זהויות אינן יכולות להבטיח את כינונה או כינונה מחדש של מדינת רווחה פרוגרסיבית בישראל. השתלטותה של האידיאולוגיה של הימין החברתי במחוזותינו בנוסף לעוינות (שלא לומר גזענות ודעות קדומות על רקע לאומי, גזעי אתני ומגדרי) ההדדית בין הקבוצות המרכיבות אותה מקשים על פיתוחה של סולידאריות חברתית הנדרשת לשם כינונו של סדר חברתי-כלכלי מסוג זה. קושי זה מתעצם, כפי שציינתי, לנוכח העובדה שגם הרטוריקה התומכת בפיתוחה של הומוגניות ושותפות גורל יהודית מסייעת דווקא לקידומה של מדיניות אנטי-חברתית ולהמשך פירוקה של מדינת הרווחה. מאידך הפוליטיקה של זהויות – כפי שהיא מתגלה לנגד עינינו כיום – מעצימה את העוינות בין הקבוצות.

יתכן והאפשרות היחידה לשינוי פני הדברים טמונה במרי אזרחי. יש לזכור שהצעדים המשמעותיים שנעשו בעבר לעבר מדיניות רווחה פרוגרסיבית באו בעקבות מרי אזרחי מסוג זה (ואדי סאליב והפנתרים השחורים). כלומר, בסופו של דבר, מה שיכול להביא לשינוי המיוחל אינו הרצון הטוב של הקבוצות המבוססות לוותר על מקצת ממשאביהם למען הקבוצות המוחלשות ולא יכולתן להפנים את הרעיון של רולס אודות פיתוחה של אחווה, אלא נחישותן ונכונותן של האחרונות לצאת לרחובות. כלומר, אפשר שדווקא התפתחותו של מאזן אימה בין אמידים לעניים היא שיכולה להביא לחלוקה שוויונית יותר של משאבים בישראל ולהתפתחותה של מדיניות רווחה פרוגרסיבית בה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.