הדבר האמיתי (אגדה מודרנית)

רותי לביא

הזכות לאושר היתה האחרונה שהם ביטלו.

את האמת, אז, כבר אף אחד לא הרגיש אפילו. לא שהיה עוד מי  שישים לב. אפילו ההסתדרות, החדשה, כבר מזמן לא היתה. עמיר פרץ עזב לעבודה, ואחר-כך הוא קיבל איזה תפקיד ולפעמים עוד היו רואים אותו בטלוויזיה, עם השפם, אבל כמעט שלא. גם את ביבי כמעט שלא. רק את שרון עוד ראו, דווקא הרבה, איך הוא ישן לו כל הזמן בשקט וכולם מסביבו, כל כך אוהבים אותו ודואגים. גם כל פעם היו מודיעים – גם במודעות וגם ברמקולים, כי לא כל אחד יכול שתהיה לו טלויזיה – שהנה-הנה, עוד מעט יעירו אותו מהתרדמה. אחר כך, אחרי שכולם כבר חיכו, אז עוד פעם הרופאים היו מחליטים, שכדאי לחכות עוד קצת, אבל זה כבר לא היה כל-כך חשוב. גם מי שעוד היתה לו טלויזיה והיה מסתכל – זה היו מי שגם ככה היו רואים אותו, במפגשים, והם החזיקו אותה יותר בשביל הילדים, שיראו את הסדרות שלהם, וגם הנשים, שיראו גם. גם ג`ודי עוד המשיכה בטלויזיה, פעמים בשבוע, בבוקר, וכל הנשים שלהם היו פוגשות אותה אחר כך ומספרות לה כמה שהיה מעניין האסטרולוג הזה, ואם היא יכולה לתת להן את הטלפון של ההוא שפותח בקפה וגם זאתי שעושה כאלה מסג`ים מטריפים.

זה היה בערך כמה חודשים אחרי שהם ביטלו את הזכות לחינוך, כי הילדים גם ככה צריכים ללכת לעבוד, וזה סתם היה מפריע להם הבית-ספר, וגם הם לא למדו שם כלום, כי גם המורים כבר נמאס להם כל הרעש והמכות האלה וכל פעם לסגור את הכיתות ולנעול ולקרוא למשטרה, וגם הילדים – חלק לא הפריעו בכלל, דווקא להפך, הם היו כל הזמן נרדמים על הכיסאות, כי לא כל אחד יכול גם לעבוד וגם ללמוד, ושיעורי בית בכלל אפילו לא ניסו לתת להם, כי למי יש כוח לעשות שיעורים עוד אחרי העבודה. אז זה דווקא היה להם טוב, שלא הכריחו אותם ללכת לבית ספר ואף אחד בכלל לא בא לבדוק שהם באמת הולכים. זה היה בערך חצי שנה אחרי שביטלו את הזכות לבריאות, ודווקא כל אחד שהיה לו, היה יכול ללכת לרופא כמה שהוא רוצה – ואפילו לאיזה רופא שהוא רוצה, אם הוא שילם כמה שצריך, ובכלל לא שאלו שאלות. אז לעבוד זה היה הכי חשוב, אם אתה רוצה בכלל שיהיה לך איפה לגור, כי גם את הזכות לדיור ביטלו, עוד הרבה הרבה לפני זה. אבל מה שחשוב – היה איפה לעבוד, וביבי ואולמרט ואפילו פרס אמרו בטלויזיה, לפני שכבר בכלל לא ראו אותם כמעט וגם לא היה טלויזיה, רק למי שגם ככה פגשו אותם במפגשים, שהנה נגמרו הזמנים הקשים וכבר אין בכלל מובטלים ויש עבודה כמה שרוצים ואף אחד לא גונב אותה, את העבודה. גם את כל הפלסטינים האלה, הרוצחים, גירשו, וכבר לא צריך אפילו לפחד ללכת ברחובות ואפשר כבר ללכת עם הילדים לקניון, מי שיכול, בלי לפחד, וכל העובדים הזרים האלה – גם כבר אינם ולא צריך אותם, וכל מי שרוצה לעבוד יכול לעבוד, וגם הילדים שלו, כולם. ולכולם יש עבודה ושיגידו תודה.

ובאמת – כולם הלכו לעבוד, ובכלל לא היו צריכים לפחד שלא תהיה להם, כי זה דווקא היה אסור. כל אחד היה צריך להמשיך לעבוד אצל מי שהוא שייך לו, וגם אם הוא היה חולה היה מגיע לו התלושים שלו בשביל לקבל את האוכל, ורק אם באמת מישהו היה חולה המון, או שבכלל כל העבודה שלו לא היתה שווה כלום, אז זה היה בסדר שהוא ילך הביתה, כי זה באמת לא חוכמה שהוא יעבוד במקום מישהו שיכול ותורם ונותן, ככה הם אמרו, כי אנחנו לא יכולים לסחוב על הגב את האלה שרק לוקחים לנו ת`עבודה ולא נותנים שום דבר למשק.

ואז, אחרי שהם ביטלו את הזכות לדיור ואחרי זה את הזכות לבריאות ואחרי זה את הזכות לחינוך – אז הם ביטלו את הזכות לאושר.

ואז, היא התחילה לבכות.

אחר כך, היא פשוט לא הצליחה להפסיק. מזל שהיא לא היתה צריכה לדבר עם אף אחד. בבוקר מוקדם היא כבר רצה לעבודה ובלילה, כשהיא חזרה כבר לא היה לה כוח לדבר עם מישהו וגם לא היה אף אחד אצלה. מזל גם שאיפה שהיא עבדה בנקיון, אף אחד לא ראה אותה, והיה לה את המפתחות של החדרים. אז היא היתה מחתימה כרטיס ובוכה, ולוקחת ת`חומרי נקיון והדלי והמטליות ובוכה. רק בחדרים לפעמים היא היתה צריכה לנקות עוד פעם, כי הדמעות האלה, שכל הזמן נזלו לה ולכלכו לה את הפנים, לפעמים עשו כתמים, והיא עוד פחדה שיגידו שהעבודה שלה לא שווה כלום וישלחו גם אותה הביתה. ומה היא כבר תעשה בלי התלושים שנתנו להם על העבודה. לאן היא תלך? את האבטלה כבר מזמן סגרו, וללכת לאכול במרכז – כבר יותר טוב בכלל לא.

בסוף היא הצליחה להפסיק לבכות, לבד, בלי שום כדור, כמו שהיו מחלקים למי שהיה צריך.

בסוף גם שלחו אותה הביתה. לא בגלל זה, פשוט נגמר כבר הזמן שלה ויש עוד המון שגם להם מגיע לעבוד קצת.

ואז – גם היא נרדמה, ואף אחד לא בא להעיר אותה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.