"הפרדוקס המובנה של פוליטיקת הזהויות"?

שיקו בהר

יוסי יונה ניסח תזה מעניינת באשר למה שהוא הגדיר כ"פרדוקס המובנה של פוליטיקת הזהויות בישראל." הבטחתי לנסות ולכתוב עליה מספר מילים. בזמן המועט שאני יכול להקדיש כאן אתמקד אך ורק ב- 3 מחולשותיה של התזה שכן זהו הפידבק הטוב ביותר לאפשרות חיזוק הטעון עוד יותר. במילים אחרות, העובדה שלא אסקור כאן את צדדיה החזקים והחיוביים של התזה אין פרושה כלל ועיקר שהם לא קיימים! (אבל אחדל מלהשחית זמננו על דיסקליימרים וכליזמרים). 

ראשית, אם אכן "הפרדוקס של פוליטיקת הזהויות בישראל הוא מובנה" – כפי שיוסי טוען – אזי התזה שלו מניחה, בין אם במתכוון או לא, מידה לא קטנה של דטרמיניזם (פסימסטי). האין זה נכון שהדטרמיניזם הזה בעצם מעקר מראש – וכהכרח לוגי ממש – את עצם האפשרות לחלץ באמת את החברה הישראלית דרך מסלול כלשהו, כולל זה הרב-תרבותי שיוסי מציע? במילים אחרות, אם הפארדוקס הינו אכן "מובנה", אזי איך בדיוק ניתן להיחלץ ממנו?  

שנית, יוסי כותב ש"בעיני רבים סדר היום החברתי אינו לגיטימי משום שהוא מזוהה עם `האחרים` של החברה בישראל. על רקע זה, המאמצים לדה-לגיטימציה של פרץ מצליחים לגרום למצביעים אשכנזים רבים (וגם למזרחים רבים הנגועים בבוז עצמי) לחפש מקלט בחיקה החם של קדימה." 

נראה לי חשוב מאוד להתמקד באותו משפט בן 6 מילים שמסיבה זו או אחרת יוסי בחר לכלוא בין סוגריים; המשפט הבינסוגרמי שמותיר את הרושם שהוא הוסף לטקסט כמו באורח אגבי; המשפט שהסטטוס האונטולוגי שלו נראה משני ופחות ביחס לטענות האחרות שמועלות בטקסט. להלן מספר תהיות באשר למשפט זה שנתפס בעיני חשוב:

עד מתי יותר לנו – או נתיר לעצמנו – להיעטף בשריון-המגן שה"מזרחים נגועים בבוז עצמי"? האם לא מוטל עלינו בפתיחת 2006 לפתוח בחשבון נפש מזרחי מעט נוקב יותר? האם לא גלום פטרנליזם מסוים בגישה של יוסי ביחס לחברות ולחברים בקולקטיב המזרחי? במילים אחרות, מהי אחריותנו אנו, המזרחים, למצב האידיוטי שבה נמצאת המדינה הישראלית וחברתה? 

זאת ועוד, מהו אחוזם של המזרחים ה"נגועים בבוז עצמי" מתוך סך המזרחים כולם? אם אני מבין נכון, אזי רוב המזרחים בישראל נופלים בתוך הרובריקה הזאת. אם זהו המקרה אזי דומה שעולה בהכרח השאלה האם לעובדה הזו צריכה – או לא צריכה – להיות השלכה עצומה ומכרעת על כל האופציה הרב-תרבותית המוצעת ע"י יוסי? במילים אחרות, איזו אופציה רב-תרבותית יכולה להציע קהילה כלשהי אם מרבית חבריה (כולל, כך נראה, מר עמיר פרץ) "נגועים בבוז עצמי"? נראה לי שישנה כאן סתירה חריפה שמישהו/י מאתנו עדיין צריך/ה ליישב. 

ולבסוף, יוסי חותם את רשימתו באמירה פרוגנוזית זו: "יתכן והאפשרות היחידה לשינוי פני הדברים טמונה במרי אזרחי." מדוע? משום ש"הצעדים המשמעותיים שנעשו בעבר לעבר מדיניות רווחה פרוגרסיבית באו בעקבות מרי אזרחי (כמו ואדי סאליב והפנתרים השחורים). כלומר, בסופו של דבר, מה שיכול להביא לשינוי המיוחל [הינו] … נחישותן ונכונותן של [הקבוצות המוחלשות] לצאת לרחובות." 

"לצאת לרחובות", נקודה. "מרי אזרחי", סימן קריאה. מילים כדורבנות. יוסי נראה לי כאן צודק. אלא שהשנים האחרונות הותירו בי את הרושם שעצם הסטטוס של פעולה  קולקטיבית מעשית-קונקרטית של מזרחים שחורגת מהקונצנזוס הליברלי או הסוציאל-דמוקרטי המנומס – פעולה קולקטיבית מהסוג של ואדי סאליב והפנתרים השחורים יתברך שמם – איבדה את מרכזיותה במה שהפך להיות השיח המזרחי (שיח, כזכור, הוא אינו מילה נרדפת למעשה או פעולה). לשם המחשת העניין אפשר אולי לעיין בעמוד הפותח של הקובץ מזרחים בישראל (2002) שחובר באופן קולקטיבי זה או אחר על ידי חברי (וחברות) הפורום ללימודי חברה ותרבות בישראל שפעל (פועל?) במכון ון-ליר בירושלים (ובכללם יוסי). אנו קוראים:

אחד מן הסיפורים הבולטים בדיון האקדמי גורס שקו המים של המחאה המזרחית מתחיל מאירועי ואדי סאליב ["אירועי"?!] בסוף שנות ה-50, ממשיך במחאות של הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70, דרך המהפך הפוליטי בשנת 1977 והצבעת המזרחים לליכוד, ועד להקמתה של תנועת ש"ס. עם כל חשיבותם של ארועים אלו," מסבירים חברי הפורום, "אנו טוענים שאופן הצגה זה הוא סיפור אידאולוגי המניח הנחות מקוטעות לגבי אופני המחאה המזרחית ומטשטש את העובדה שמחאה מזרחית מתחילה כבר עם ההגירה לישראל, ונמשכת באופן רציף בזירות שונות של החברה הישראלית, כמו מושבי עולים, מוסדות החינוך, או התנגדות לכניסה למסלולו החינוך המקצועי.

קל להבין את – ואפילו להזדהות עם – המוטיבציה הכנה לחלוטין שהזינה את התאורטיזציה הפוסט-ציונית, הפוסט-קולוניאלית (ואולי אף הפוסט-מודרנית) הזו. ובכל זאת, גלומה בתאורטיזציה הזו בעיתיות לא קטנה שמתקשרת, לדעתי, באופן הדוק לדיאגנוזה שיוסי הציע בסוף מאמרו. נראה לי הוגן לטעון שתאורטיזציה מסוג זה הובילה לטריוליזציה ורידוד מסוים – כמו גם להשטחה תיאורטית ומעשית – של פעולות של "מרי אזרחי" ושל "יציאה לרחובות". לחילופין, התאורטיזציה הזו בחרה להעמיד פעולות דוגמת ואדי סאליב הפנתרים או ש"ס באופן אגליטרי (לכאורה) לצד פעולות אחרות (שבשנים האחרונות נוטים לכנותן "חתרניות").  

לחילופין, לי נראה שקריאה אנטי-קולוניאלית של ההיסטוריה של המזרחים לפני ואחרי 1948 מעדיפה שלא לוותר לעולם על ההירכיות בין פעולות התנגדות שונות בשם "שוויוניות" חתרנית (לכאורה) ולי נראה שאף בלתי-פוליטית במהותה. הקריאה האנטי-קולוניאלית מעדיפה שלא לוותר על ההבחנה בין מה שהוא "חשוב" לבין מה שהוא "חשוב יותר" מבחינה סוציופוליטית (ובמובן זה היא "מודרניסטית"); הקריאה האנטי-קולוניאלית מעדיפה שלא לוותר על ההבחנה בין "משמעותי" ל"משמעותי יותר"; בין "משפיע" ל"משפיע יותר", בין "מרכזי" ל"מרכזי יותר" וכיו"ב. נזכור שאם הכל חשוב באותה מידה, אזי כהכרח לוגי הכל גם לא חשוב באותה מידה. לשם המחשה:

אין ספק שהתחבטות נפשם של ציונים צעירים ממוצא עיראקי בשנות ה- 40 בפלסטין (ראה מאמרה של מוצאפי-הלר בספר להלן) או עזיבה של משפחות מזרחיות מהפריפריה למרכז (מאמרה של אדריאנה קמפ) או האקרובטיקה הפתטית למדי של פעילי ווז`ק (מאמרו של יהודה שנהב) או הרהוריו של אביה של רונית מטלון (מאמרה של רונית מטלון) הינם לא רק מעניינים ומרתקים אלא גם חשובים מאוד להבנת ההתנגדות המזרחית בכללותה. 

ובכל זאת, הם אינם יכולים להיות מושמים בשום פנים ואופן בשורה אחת עם מרד ואדי סאליב והפנתרים השחורים (איך כתבו חברי הפורום על ארועים אלה, "עם כל חשיבותם של ארועים אלו אנו טוענים ש"). כשסך הפעולות החשובות הללו (לכשעצמן!) נבדק באופן צלול ואנליטי אל מול ואדי סאליב, הפנתרים או ש"ס – אזי הראשונים אינם אלא פעולות משניות (לעיתים אפילו אזוטריות) ביחס למה שסמי שלום שטרית כינה המאבק המזרחי בישראל  (2004), על מה  שעיקרי ומשפיע בו. (המחשה אנלוגית עשויה להועיל בהקשר זה: הפעולות בבילעין, או הפעולות של תאעיוש, הן חשובות הרבה יותר מכתיבה באתרים דוגמת העוקץ או קדמה, כולל כמובן –

ואולי אפילו בייחוד – מהרשימה המעייפת שאת/ה קוראים/ות עכשיו). 

לי נדמה שבמהלך העשור האחרון ה"עיקרי פחות" תפס את מקומו של "העיקרי" (או לפחות הלך, נתפס ואולי אף הפך בפועל, לשווה אליו). במילים אחרות, "מרי אזרחי" ו"יציאה לרחוב" (אם לצטט שוב את יוסי) נדחקו קצת לשוליים ואיבדו את הסטטוס שלהם אל מול פעילויות דוגמת מאבקים בבג"ץ, יצירה אמנותית-תרבותית, כתיבה אקדמית מזרחית, יצירת סרטים וכיו"ב. 

אין לטעות, כל הפעילויות האחרונות הללו הינן חשובות מאוד. אבל הם מעולם לא היו – ולעולם אף לא יהיו – חשובות יותר ממה שבתחילת דברי הגדרתי כ"פעולה קולקטיבית מעשית-קונקרטית של מזרחים שחורגת מהקונצנזוס הליברלי או הסוציאל-דמוקרטי המנומס – פעולה קולקטיבית מהסוג של ואדי סאליב והפנתרים השחורים" (או ש"ס). רק בפעולות כאלו גלום סיכוי ממשי כלשהו להוביל לשוויון, שלום, ומדיניות רווחה פרוגרסיבית. אולי כדאי לנו לעיין מחדש בכתביהם של כלכלנים מטריליסטים דוגמת קרל מרקס והדגשתו את הפרקסיס הסוציו-פוליטי, ולא להסתפק בקריאתם של סוציאל-דמוקרטים, בין אן כלכלנים או אחרים).  

דומה שבעשור האחרון הריחוק האקדמי-תיאורטי וההעדר הפראקטי-המעשי בכל הנוגע למישורי פעולה קולקטיבים מהסוג של ואדי סאליב והפנתרים השחורים גבה מחיר מעט גבוה מידי מכולנו. יתכן שאנו צריכים לתור אחר הדרכים לשוב ל"רחוב המזרחי" בלי להתפשר על המסר הדמוקרטי הרדיקלי ומבלי לעמעמו; לדבר ישר לפנים של המזרחים ה"לא-אקדמאים" מבלי שום התנצלויות וויתורים. זאת גם אם המאבק יהיה ארוך מאוד מאוד. (עמיר פרץ, ברגע זה לפחות, נמצא רחוק מאוד מכך: הוא רפוס, מתנצל, ומפחד מהצל שלו עצמו; אין לו שום מסר חד, ברור, כן, פשוט וישיר. מרבית גברי ישראל ונשותיה לא יקנו לעולם סחורה נרפית שכזאת שכן הם/ן מעריכים מאוד בהירות וישירות לא מצטעצעת).

עם או בלי עמיר פרץ, נראה שהמשך העדרם של מישורי פעולה קולקטיבים מהסוג של ואדי סאליב והפנתרים השחורים בשנים הבאות יוביל כמעט בוודאות לכך שלא יקרה או ישתנה דבר לטובה בחברה הישראלית. שוב: כל שאר הפעולות האחרות אינן "לא חשובות"; הן אך ורק "מרכזיות פחות" בכל מה שנוגע למטרותיהם הסוציו-פוליטיות המרכזיות של ישראליות וישראלים דמוקרטים, קל וחומר  מזרחים/ות.

         

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ע'

    כל עוד המאבק הוא עדתי הוא מרתיע את האחר מלהיות חלק מהמאבק ולהזדהות איתו.
    שאתה מסמן מגזר אחר (= אשכנזים) כאחראי לחולשתך לא רק שאתה לא לוקח אחריות על עצמך, אתה גם בונה לך את האויב , מטפח אותו ומחזק אותו.
    -מי שמבדיל את עצמו מהחברה לעולם לא יהיה חלק ממנה
    -מי שמבדיל את עצמו כמיעוט (או מגזר מקופח) משאר המיעוטים הוא הופך את מאבקו ללא רלוונטי לשאר המופלים לרעה.
    הפתרון הוא חשיבה אוניברסלית , מאבק של כל המיעוטים , מאבק של כל המגזרים המופלים , מאבק על העוני, מאבק על התרבות ומאבק על החינוך. כך יש יותר כח וסיכויים לשנות. ולצד זה, לא פחות חשוב, "מאבק" של כל אחד עם עצמו למצוינות ולמימוש מטרותיו של המאבק המזרחי בחייו שלו.
    מיותר לצפות לשינוי מה"אויב" ברגע שסימנת אותו כאויב. ראו את המלחמה הציונית-פלסטינית. ממשלת ישראל סימנה את העם הפלסטיני כאויב ובכך הכריזה מלחמה. בדיוק כמו הסכסוך הציוני פלסטיני. גם במאבק המזרחי דרוש משא ומתן ראשוני ללא שריפת צמיגים . וברגע שהמאבק יהיה אוניברסלי והנאבקים לא יאיימו על כלל העם (מתוך הנחה שהצדק הוא אינטרס של כולם) ,תהיה לגיטימציה גם לשרוף את הכנסת אם הדבר ישרת את אינטרס ציבורי.
    יחד עם זאת , אומנות מזרחית , כתיבה אקדמית מזרחית, מחקרים, תיעוד ודוגמאות של בודדים וקהילות מצליחות שגאות במזרחיותם הם מה שישנו את השיח הציבורי על מזרחים ומה שיתן לגיטימציה לתרבות מזרחית מבלי שתהפוך לשיח פוליטי, אלא כחלק מהפסיפס הישראלי. חבל להפוך את ההוויה המזרחית כולה לפוליטית, היא ראויה ליותר מזה. המטרה היא להשיל את הפוליטיקה מהמזרחיות ולא להיפך. התפתחות תרבותית מזרחית תיצור מודעות מיזרחית. התפתחות פוליטית רק תרחיק את המזרחיות מהמזרחים עצמם כי לרוב המזרחים אין עניין במאבק, הם לא מרגישים חלק מהמאבק וחלקם אפילו לא מכירים במאבק. אני למשל נהנה מאוד מהכתבים כאן ובקדמה אבל אין למאבק הז שום משמעות בעניי משפחתי , אפילו מהדור השני.
    למרות שאני ערני מאוד לגזענות והאפלייה, ראיתי אותה בעניי ואני גם עוקב אחר מחקרים וסטטיסטיקות שמתפרסמות, אני חושב שהמאבק צריך להראות שונה, אולי אפילו לא לקרוא לו מאבק יותר, אולי המאבק הזה כבר לא רלוונטי , אולי הוא יוצר את המלכוד . אולי המאבק האמיתי הוא בתוכנו, בתוך האדם הבודד, בתוך הקהילות המזרחיות.
    איני מתכחש לטענות ולהאשמות אך הפתרונות שאני רואה הם שונים ממה שמציעים לי . החלטתי להגיב בשרשרת הזאת כי היו בה מילים שהתחברתי אליהם, כי ראיתי בהם אינטרס גם שלי כמזרחי ולא רק אינטרס של השיח האקדמי.

    אציין שאני דור שלישי להגירה , לא אקדמי כמו רובכם (שלא לומר בלי תעודת בגרות) , נולדתי וגדלתי בעיירת פיתוח.
    את המודעות המזרחית שלי כאדם יהודי-ישראלי-ערבי (פיספסתי משהו?) קיבלתי דרך "שירים באשדודית" של סמי שלום שטרית (ספר שירה מדהים בעניי) ושיריו של ארז ביטון.
    בחזון שלי, "המאבק" המזרחי מתחיל בפרסום שירי השניים בכל בית בישראל כמתנה לחג, כמו פרסומת לחנות רהיטים, שיבצבץ מהעיתון ככה סתם, כי זאת תרבות יפה .לאחר שהמשוררים יתנו את רשותם ניתן לגייס כסף להדפסת השירים מאיזה ארגון יהודי עשיר (מהסוג שאף אחד לא אוהב) תחת כותרת רשמית יפה. אם הם לא יקחו אותי ברצינות אדפוק על שעריהם של כל בתי המזרחים בעיירות הפיתוח ואבקש מהם לבחור שיר אחד של המשוררים המוזכרים ולכתוב אותו על דף בכתב ידם עם הקדשה אישית. את ערימת הדפים שתהיה לי ביד אניח מתחת לדלתותיהם של בתים אשכנזים בתל אביב.
    אולי הם "לא יבינו מילה", אבל למי אכפת.. זה כבר בעיה שלהם..