מצטרפים לאופנת הכחשת העוני

יוסי דהאן, איציק ספורטא

לפני שבוע פרסמו הפרופסורים עוז אלמוג וגבי וימן בעיתון "מעריב" מאמר ארוך בשם "הרייטינג של פסטיגל העוני", היום מתפרסם ב"מעריב" מאמר התגובה שלנו למאמרם.

ברשימתם "הרייטינג של פסטיגל העוני" יוצאים הפרופסורים עוז אלמוג וגבי וימן נגד השיח החברתי אודות העוני בישראל. לדעתם, שיח זה "נותר בבסיסו עני, שטחי, חושף למניפולציות של בעלי עניין וחף מהבנה יסודית של בעיית העוני ונגזרותיה".על מנת להפוך את השיח הרדוד והמניפולטיבי הזה לדיון עמוק, עשיר ורציונאלי, פורשים בפנינו השניים מספר הגדרות, הבחנות וטיעונים. לצערנו הדיון של אלמוג ווימן אינו מקדם את השיח הציבורי, הוא לוקה באותן מידות של שטחיות, בלבול מושגי ומניפולציה שנגדם הם מתקוממים. מתחת למעטה האקדמיות הניטראלית כיכול מבצבצות הטיות אידיאולוגיות, הנחות מובלעות מוטעות ודעות קדומות.

אלמוג ווימן מציינים שהמחלוקת הבסיסית ביחס להגדרה ומדידת העוני הינה האם צריך למדוד עוני במונחים יחסים או במונחים מוחלטים. כלומר, האם עוני יוגדר באופן יחסי לתנאים חברתיים וכלכליים השוררים בחברה מסוימת או שעוני צריך להיות מוגדר במונחים מוחלטים, כגון ההגדרה שאדם עני הוא אדם כאשר הוא שאינו מצליח לספק את צרכיו הבסיסיים.

בישראל השיטה למדידת העוני מתבצעת על פי השיטה היחסית. קו העוני לנפש תקנית מוגדר כרמה השווה ל 50 אחוזים מן ההכנסה הפנויה החציונית לנפש תקנית. אלמוג ווימן קובעים שהשיטה הנקוטה בישראל למדינת העוני אינה מקובלת בכל מדינות העולם ומלינים על "השוואות משונות למדינות אחרות" ועל עיתונות המנפיקה כותרות סנסציוניות המציבות את ישראל בתחתית סולם העוני הבינלאומי. הם צודקים השיטה הישראלית אינה מקובלת בכל מדינות העולם, אם היה מדד עוני אחיד המקובל על כל מדינות העולם הרי שלא הייתה מחלוקת בין שתי שיטות מדידה של עוני. אולם הכותבים שוכחים משום מה לציין שהשיטה הישראלית מקובלת במדינות רבות בעולם וברוב מדינות המערב , המודדות אף הן עוני על פי השיטה היחסית. כיוון שישראל מתייחסת לעצמה כשייכת לעולם המערבי, מן הראוי להשוות את מצבה היחסי על פי מדדי העוני הנהוגים במדינות אלו. דר` דניאל גוטליב, כלכלן בכיר בבנק ישראל המלמד כלכלה באוניברסיטת בן גוריון, בחן את נתוני העוני של ישראל בשנת 2002 גם על פי מדדים של מדינות אחרות. בשנת 2002 לפי השיטה הנהוגה בישראל שיעור העוני הגיע ל 18%, על פי ממצאיו של גוטליב, אם העוני בישראל היה נמדד לפי השיטה הנהוגה בארצות הברית (השיטה המוחלטת) שיעור המשפחות העניות היה מגיע ל 28%, ואילו נמדד על השיטה הקנדית שיעור העוני היה מגיע ל 24%, ועל פי השיטה שמציעה המועצה הלאומית למחקר בארצות הברית שיעור המשפחות העניות בישראל היה 23%,. גם על פי מדד העוני של מדינות האיחוד האירופי הקובע את קו העוני ברמה של 60 אחוזים מההכנסה החציונית, מספר העניים בישראל היה גדל באופן משמעותי. כלומר מ"ההשוואות המשונות" הללו, כפי שמכנים אותן אלמוג ווימן,  יוצא שיחסית למדדים הנהוגים במדינות אחרות מדד העוני הישראלי שמרני מאד, והדיווח התקשורתי אודות מקומה של ישראל בתחתית העולם המערבי הוא דיווח אמין ונעדר מניפולטיביות. אלמוג ווימן לא מגלים לנו מהן אותן "השוואות לא משונות" שלפיהן ישראל אינה ממוקמת בתחתית טבלת העוני הבינלאומי.

טיעון מרכזי נוסף של אלמוג ווימן הוא טיעון "העניים הרמאים". טיעון זה הפך לטיעון נפוץ בקרב עיתונאים ופרשנים כלכליים, פוליטיקאים בעלי אוריינטציה חברתית ימנית שמרנית כבנימין נתניהו וחלק מנציגי המעבידים.  על פי טיעון זה רבים מהעניים הנכללים בסטטיסטיקות הרשמיות אינם אלא רמאים ומתחזים, עבריינים ומעלימי הכנסות הנהנים להם מחיי התענוגות שמעבר לקו העוני. תרבות השקר והתרמית, כותבים אלמוג ווימן, היא נורמה מקובלת בכל שדרות העם. לטענתם רבים מהנכללים בסטטיסטיקות הרשמיות של העוני אינם עניים בפועל. למשל, "זו יכולה להיות עוזרת הבית המקבלת, לצד הבטחת ההכנסה, גם תשלום "מהצד" או "שחור" או השרברב שאינו מוציא חשבונית". שני הלוחמים  בשטחיות הדיון הציבורי, אינם מגלים לנו גם כאן על סמך אלו ממצאים מחקריים הם מתייגים חלק מאוכלוסיית העניים כמעלימי הכנסות ורמאים.משום מה אלמוג ווימן נמנעים מלהציג דוגמאות של עשירים המעלימים הכנסות. שהרי מן המפורסמות שבמעמדות העליונים שוכנים אנשים ישרים, תמימי דרך, שומרי חוק ונישומים למופת. במאמר שכתב לאחרונה פרופ` ג`וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, הוא מציין שמחקרים כלכליים עדכניים מצביעים על כך שאנשים בעלי הכנסות גבוהות נוטים להעלים הכנסות יותר מאלה השייכים לעשירונים התחתונים, שיעור אי הדיווח שלהם או הדיווח השקרי לשלטונות המס גבוה יותר מזה של העניים.

מחקרים כלכליים לחוד, באמתחתם של אלמוג ווימן ראייה מכרעת נוספת להוכחת תזת "העניים הרמאים". אי הדיווח של העניים על הכנסותיהם, הם כותבים, הוא כנראה "אחת הסיבות שהעוני, כפי שהוא מופיע במספרים יבשים על הנייר, במקרים רבים אינו עולה בקנה אחד עם מה שהעין רואה בשטח". כיוון שבתצפיותיהם האנתרופולוגיות ב"שטח" שבו הם חיים, אלמוג ווימן אינם מבחינים במאות אלפי מבוגרים וילדים לבושים בבלויי סחבות, ישנים בקרנות רחוב ומתחננים לנדבות בצמתים, הם מגיעים לשתי מסקנות. ראשית, דיווח המוסד לביטוח לאומי על מספר המשפחות החיות מתחת לקו העוני מופרז, ושנית העניים אינם אלא נוכלים מתחזים. לצד קבוצת העניים הרמאים, מגלים לנו החוקרים, חיה קבוצת עניים נוספת – "העניים הפרזיטים". אלה, שלטענתם, "מעדיפים משיקולים שונים, ישיבה בבית וקבלת קצבאות שונות על עבודה בשכר". גם כאן הם לא מגלים לנו מהו הבסיס האמפירי לקביעה הזו, מלבד כנראה מתן אמון מוחלט בטענותיו של שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו ומנהלי התאגידים המפעילים את תכנית ויסקונסין.

לצד הטענות האימפרסיוניסטיות והדעות הקדומות הניתוח של אלמוג ווימן לוקה גם בבלבול סטטיסטי מביך. לטענתם,  מדד העוני אינו מדויק כיוון "שדי בהחלטות חברות ההיי טק להמיר את האופציות או את ההטבות הרכב של עובדיהם במשכורת כדי לשנות את ערכו של החציון". ההטבות במשכורת לעובדי ההיי טק או לכל אחד אחר המצוי מעל לשכר החציוני ישנו את השכר הממוצע אולם הם לא יגרמו לכל שינוי בשכר החציוני, ומבחינה זו מתן ההטבות לא משפיע על מספר העניים.

הדיון בישראל הוא אכן צר ומוגבל, הוא מצטמצם להגדרת עוני במדד הכלכלי הצר של הכנסה הוא אינו כולל ממדים לא חומריים כגון חוויות הבושה, ההדרה וההשפלה שחווים עניים. הוא אינו מתייחס לתיוגם השלילי, הפגיעה במעמדם האזרחי השווה והיעדר הקול והעוצמה הפוליטית שתאפשר להם לעצב את גורלם. הפתרון להגדרת העוני נגזר מתשובה לשאלה הרחבה יותר אודות עקרונות צדק חברתי. סוגיית העוני אינה מנותקת משאלת העושר. הכנסתם הזעומה וסל הזכויות המצומק של 41.8 אחוזים מראשי המשפחות העניות שיוצאים כל בוקר לעבודה ונותרים בעוניים, קשורה קשר הדוק להכנסתם הגבוהה של בעלי התאגידים המעסיקים אותם. כספי קיצוץ הקצבאות והשירותים החברתיים להם זכאים וזקוקים הורי וילדי המעמד הבינוני והנמוך מממן באמצעות רפורמת מס את ההטבות לאלה החיים בעשירונים העליונים.

הגישה שמאמצים רבים מהחוקרים להגדרה ומדידת קו העוני היא גישה משולבת, גישה המגדירה עוני במונחים מוחלטים – סיפוק צרכים בסיסיים חומריים וצרכים לא חומריים מחד, ובחינת מצבו של אדם יחסית למצבם של אחרים החיים באותה חברה, מאידך.

כיוון מבטיח כזה מצוי ב"גישת היכולות" שפיתחו אמרטיה סן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1998, והפילוסופית מרתה נוסבאום. גישה ששימשה בסיס ליצירת המדד לפיתוח אנושי של האו"ם. על פי גישה זו הכנסה ורמת חיים אינם בעלי ערך משל עצמם, הם רק בגדר אמצעים המאפשרים לנו להוציא לפועל יכולות לממש תפקודים בסיסיים שכל אחד מאיתנו זקוק להם: בריאות, תזונה, היכולת להשתתף בחיים הקהילתיים, תחושת ערך עצמי ותפקודים בסיסיים אחרים. עני, על פי גישת היכולות, הוא מי שאינו יכול לממש את היכולות הבסיסיות הללו ברמה מינימאלית.

אכן, כפי שכותבים אלמוג ווימן, "נושא העוני ראוי להתייחסות רצינית יותר", התייחסות כזו נעדרת ממאמרם. אלמוג ווימן, המתלוננים על אלה המקדמים אג`נדה חברתית באמצעות הדיון על העוני פשוט מעוניינים בקידום אג`נדה הפוכה, כשהם עטויים באצטלה מדעית הם מצטרפים לחסידי האופנה הקיימת של הכחשת העוני ומלחמה בעניים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי דהאן

    בערך באותה תדירות של פרסום דו"ח העוני, מושמעות הצהרות מכחישי העוני אודות קיומם הפיקטיבי של עניים בישראל.
    כשקראתי הבוקר את דבריו של הנגיד נזכרתי במאמר של הפרופוסרים באוניברסיטת חיפה: עוז אלמוג וגבי ויינמן על "הרייטינג של פסטיגל העוני"בעיתון "מעריב". איציק ואני השבנו להם מעל דפי העיתון וכאן. בין היתר כתבנו:
    בישראל השיטה למדידת העוני מתבצעת על פי השיטה היחסית. קו העוני לנפש תקנית מוגדר כרמה השווה ל 50 אחוזים מן ההכנסה הפנויה החציונית לנפש תקנית. אלמוג ווימן קובעים שהשיטה הנקוטה בישראל למדינת העוני אינה מקובלת בכל מדינות העולם ומלינים על "השוואות משונות למדינות אחרות" ועל עיתונות המנפיקה כותרות סנסציוניות המציבות את ישראל בתחתית סולם העוני הבינלאומי. הם צודקים השיטה הישראלית אינה מקובלת בכל מדינות העולם, אם היה מדד עוני אחיד המקובל על כל מדינות העולם הרי שלא הייתה מחלוקת בין שתי שיטות מדידה של עוני. אולם הכותבים שוכחים משום מה לציין שהשיטה הישראלית מקובלת במדינות רבות בעולם וברוב מדינות המערב , המודדות אף הן עוני על פי השיטה היחסית. כיוון שישראל מתייחסת לעצמה כשייכת לעולם המערבי, מן הראוי להשוות את מצבה היחסי על פי מדדי העוני הנהוגים במדינות אלו. דר` דניאל גוטליב, כלכלן בכיר בבנק ישראל המלמד כלכלה באוניברסיטת בן גוריון, בחן את נתוני העוני של ישראל בשנת 2002 גם על פי מדדים של מדינות אחרות. בשנת 2002 לפי השיטה הנהוגה בישראל שיעור העוני הגיע ל 18%, על פי ממצאיו של גוטליב, אם העוני בישראל היה נמדד לפי השיטה הנהוגה בארצות הברית (השיטה המוחלטת) שיעור המשפחות העניות היה מגיע ל 28%, ואילו נמדד על השיטה הקנדית שיעור העוני היה מגיע ל 24%, ועל פי השיטה שמציעה המועצה הלאומית למחקר בארצות הברית שיעור המשפחות העניות בישראל היה 23%,. גם על פי מדד העוני של מדינות האיחוד האירופי הקובע את קו העוני ברמה של 60 אחוזים מההכנסה החציונית, מספר העניים בישראל היה גדל באופן משמעותי. כלומר מ"ההשוואות המשונות" הללו, כפי שמכנים אותן אלמוג ווימן, יוצא שיחסית למדדים הנהוגים במדינות אחרות מדד העוני הישראלי שמרני מאד"
    באשר לטענת "העניים הרמאים":
    במאמר שכתב לאחרונה פרופ` ג`וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, הוא מציין שמחקרים כלכליים עדכניים מצביעים על כך שאנשים בעלי הכנסות גבוהות נוטים להעלים הכנסות יותר מאלה השייכים לעשירונים התחתונים, שיעור אי הדיווח שלהם או הדיווח השקרי לשלטונות המס גבוה יותר מזה של העניים.
    "
    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2006/01/27/%D7%9E%D7%A6%D7%98%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%97%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99/